לא רק "בלונדינית": אנדרו דומיניק, הילד הרע של הוליווד, בשיחה ללא מעצורים

התסריטאי־במאי האוסטרלי אנדרו דומיניק ידע שלא כולם יאהבו את סרטו האחרון, "בלונדינית", שתיאר באופן מסויט, מחריד ומסוגנן את חייה הטרגיים של כוכבת הקולנוע האגדית מרילין מונרו.

עם זאת, שום דבר לא יכול היה להכין אותו לסערה הציבורית והתקשורתית שפרצה סביבו, כאשר הסרט שוחרר בנטפליקס בסתיו האחרון. מעבר לכך שמרבית הביקורות שנכתבו על הסרט היו קטלניות באופן חריג, דומיניק הואשם בין השאר במיזוגיניה, בניצול, בחילול זכרה של מונרו ובהתעללות אכזרית בשחקנית הראשית שלו, אנה דה ארמס.

ארגון Planned Parenthood האמריקני, שפועל בתחום בריאות המשפחה ומסייע לנשים לבצע הפלות, אף הגדיל לעשות וכינה את הסרט "פרופגנדה נגד הפלות" (בשל סצנה קשה במיוחד, שבה העובר שבבטנה של מונרו מבקש ממנה שלא תפגע בו).

"ניסו לבטל אותי", אומר דומיניק בחיוך תשוש במהלך שיחת זום ארוכה וחסרת מעצורים, שמתקיימת לרגל הגעתו לישראל בשבוע הבא כאורח הכבוד של הפסטיבל לסרטי סטודנטים. "זו ממש לא היתה כוונתי, לגרום לביטול של עצמי. בסך הכל עשיתי סרט שנגע בעצב חשוף, וזה לא דבר רע. אגב, אני חושב שזה יהיה ממש טיפשי אם בסוף באמת יבטלו אותי בגלל זה. אבל כל הזמן קורים דברים טיפשיים בחיים, נכון?"

התגובות כלפיך היו מלאות שנאה.

"קראתי רק את הביקורות הרעות והקיצוניות ביותר. הייתי מבואס ומבולבל למשך 24 שעות בערך. אחר כך ממש התחלתי ליהנות מכל העניין. אני חבר של גספר נואה (הבמאי הצרפתי שעשה את 'בלתי הפיך', י"ק), והוא מאוד אוהב ביקורות גרועות. שלחתי לו את הביקורות הכי קיצוניות שנכתבו על 'בלונדינית', והוא ממש קינא. במיוחד כשהתחילו להגיד שהסרט הוא פרופגנדה נגד הפלות. אבל כן, זה היה מטורף, והייתי בהלם מעד כמה התגובות היו פשטניות. כמו שקרה עם סרטיי הקודמים, ציפיתי שגם הסרט הזה יהיה הצלחה ביקורתית, אבל שאף אחד לא יצפה בו. הפעם קרה בדיוק ההפך - כולם צפו בסרט, והביקורות שחטו אותו. אבל ביקורות כואבות רק אם אתה מסכים איתן".

מה שהיה מוזר בעיניי הוא שבזמן שאתה היית נתון למתקפה כל כך חריפה וקיצונית, אנה דה ארמס קיבלה מועמדות לאוסקר על העבודה שלה בסרט.

"כי התפתחה בתקשורת מין תפיסה כזאת כאילו אני הבנאדם הרע בסיפור. הבמאי הסדיסט שהתעלל באנה המסכנה. מובן שזה לא היה המצב בכלל. אנשים לא מצליחים להפריד בין המציאות לבין הפנטזיות שלהם. אז שילכו לעזאזל. לפחות הם ראו את הסרט".

מפתיע אותי שאתה אומר שלא ציפית לתגובה כל כך חזקה. אתה בוודאי מסכים איתי שמדובר בסרט קשה. בראיונות שהענקת לפני שהוא יצא, גם אמרת שאתה יודע שאנשים הולכים להיפגע ממנו, והוספת ש"זו הבעיה שלהם".

"כן, אבל אני לא איזה ליצן שמנסה להוציא תגובות מאנשים. עבדתי על הסרט הזה במשך 14 שנה. המטרה של הסרט - וגם של הספר של ג'ויס קרול אוטס, שעליו הוא מבוסס - היתה לנסות להבין למה מישהי שלכאורה היה לה הכל, הרגה את עצמה בגיל 36.

"זה סרט על התמודדות עם נטישה. זה סרט על מישהי שיוצרת 'אני' אשלייתי בתגובה לטראומה שהיא חוותה. זה סרט על הפער בין ה'אני' האמיתי לבין ה'אני' המומצא. אני מניח שרוב האנשים רוצים לשמוע את האגדה על מרילין מונרו - הם לא רוצים את המציאות, הם רוצים את הפנטזיה. הם רוצים לחשוב שמרילין מונרו היתה קומיקאית מוכשרת. שהיא היתה קרן אור, אשר פשוט חוותה תקופה קשה שנגמרה רע. אבל זה לא המקרה. היא היתה מוכת טראומה. היא היתה כמו צלקת.

"נוסף על הכל, היא גם היתה סמל סקס, אז זה מטריד פעמיים. כי אם אתה שואב הנאה מתדמית של מישהי כמו מרילין, אתה רוצה להרגיש שהיא היתה שותפה להנאה שלך. אתה לא רוצה שיגידו לך שהיא סיפקה לך את ההנאה הזאת בחוסר רצון. מחשבה כזאת מפנה אצבע מאשימה כלפיך וכלפי כל מי שנהנה".

בדיעבד, היית משנה משהו ב"בלונדינית" עכשיו, כשאתה יודע איך אנשים הגיבו אליו?

"פאק, לא. אין סיכוי. אני מת על הסרט כמו שהוא. אני חושב שזה סרט פנטסטי".

ההתחלה: בסרט של קובריק

למרות שעשה ארבעה סרטים עלילתיים בלבד עד כה, דומיניק בן ה־55 נחשב לאחד הבמאים המעניינים הפועלים בהוליווד. והוא לא ממש נוטה להתפשר על האמנות שלו.

בקולנוע התאהב בגיל צעיר לאחר שאמו לקחה אותו לראות את "בארי לינדון" של סטנלי קובריק, והחל לעשות סרטים כבר כילד. "צילמתי בחצר האחורית רימייקים של 'כוכב הקופים' עם מצלמת הסופר־8 של ההורים שלי", הוא אומר. "החלטתי בשלב די מוקדם שאני רוצה להיות במאי. זה הדבר היחיד שעשיתי, אף פעם לא היתה לי עבודה אמיתית".

דומיניק מספר שהחל לעשות סרטים כבר כילד. "צילמתי בחצר האחורית רימייקים של 'כוכב הקופים' עם מצלמת הסופר־8 של ההורים שלי. החלטתי בשלב די מוקדם שאני רוצה להיות במאי. זה הדבר היחיד שעשיתי. אף פעם לא היתה לי עבודה אמיתית"

לאחר שסיים את לימודי הקולנוע במלבורן, החל ליצור קליפים ופרסומות לטלוויזיה, ובשנת 2000 ביים את הפיצ'ר הראשון שלו: דרמת פשע ביוגרפית בשם "Chopper", שגוללה את סיפורו של מארק "צ'ופר" ריד, מהעבריינים האלימים ביותר והמפורסמים ביותר באוסטרליה. הסרט הנועז (והמאוד מצחיק) הצליח מעל ומעבר למצופה, והדיבור הנלהב סביבו הביא לכך שגם אריק באנה, שגילם את צ'ופר (ושהיה ידוע עד אז בעיקר כסטנדאפיסט אוסטרלי), וגם דומיניק קיבלו הזמנה חגיגית להוליווד.

"לא היתה לי תוכנית", נזכר דומיניק, "אבל תמיד רציתי לעשות סרטים 'אמריקניים'. כמו שאני הבנתי את זה, אמריקה תמיד היתה המקום שבו עושים את הסרטים מהסוג שאני רציתי לעשות". אחרי שסירב לשורה של הצעות מפתות מצד האולפנים הגדולים, דומיניק פגש את בראד פיט, שהיה אז בשלבים ראשונים של שינוי תדמיתי, ובין השניים התפתחו חברות ושותפות יצירתית אמיצה, שמחזיקות מעמד עד היום. פיט הפיק את שלושת הסרטים ההוליוודיים שדומיניק ביים עד כה, וכיכב בשניים מהם.

"למעשה, בראד העניק לי את הקריירה שלי", אומר דומיניק. "כשנפגשנו בתחילת שנות האלפיים הוא היה כוכב ענק שנהנה ממעמד מיוחד, אבל הוא לא היה מרוצה מחלק מהסרטים שהוא עשה והתחיל להסתכל אל עבר העתיד. הוא ידע שהוא לא יוכל לשחק בסרטים לנצח, ושאל את עצמו מה עוד הוא יכול לעשות. הוא הקים את חברת ההפקות שלו, Plan B, כדי לעשות את סוג הסרטים שהוא אוהב וכדי לעשות סרטים שהוא יתגאה בהם. אני מניח שיש לנו טעם דומה. אנחנו אוהבים אותם הדברים. אנחנו אוהבים זה את זה. אנחנו מסתדרים מצוין. שנינו רוצים שהסרטים שלנו יהיו הכי טובים שהם יכולים להיות. הוא פרטנר אדיר".

שיתוף הפעולה הראשון בין דומיניק לפיט הגיע ב־2007 עם המערבון החדשני "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד". פיט גילם את האקדוחן המפורסם, וקייסי אפלק גילם את רוברט פורד, המעריץ שבוגד באלילו והורג אותו. הביקורות היללו את הצילום המרהיב של רוג'ר דיקנס, שיבחו את הופעתו האינטרוספקטיבית והבוגרת של פיט והחמיאו לדומיניק על האופנים המבריקים שבהם הצליח לפרק את המיתוס של ג'סי ג'יימס (ושל המערב הפרוע). אבל הקהל הרחב התבאס מהקצב האיטי, מהאורך (כמעט שלוש שעות!) ומהמחסור החמור בסצנות פעולה, והסרט נכשל בקופות.

"הייתי בהלם", נזכר דומיניק. "הייתי בטוח שאנשים ירצו לראות את הסרט. כשהייתי צעיר, סרטים כמו 'קטיפה כחולה' ו'באטמן' הציגו זה לצד זה, באותו בית קולנוע. בשבילי שניהם היו סרטים הוליוודיים, וחשבתי שיש קהל גדול עבור שני הסוגים. אבל אז אתה מגיע להוליווד ומבין שבמאים כמו דיוויד לינץ' וטרנס מאליק נמצאים בפרינג', שהם לא חלק מהביזנס האמיתי.

"בראד פיט ידע שהוא לא יוכל לשחק בסרטים לנצח והקים את חברת ההפקות שלו. אנחנו אוהבים אותם הדברים, וזה את זה. אנחנו מסתדרים מצוין. שנינו רוצים שהסרטים שלנו יהיו הכי טובים שהם יכולים להיות. הוא פרטנר אדיר"

"זה לא שניסיתי להיות קשה ולא נגיש בכוונה תחילה", הוא ממשיך. "כתבתי תסריט, הבאתי כוכב קולנוע, התקציב היה נמוך. זה נכון שהבאתי רעיון מאוד שונה ממה שאנשים ציפו. הסרט שבראד פיט עשה לפני 'ג'סי ג'יימס' היה 'טרויה', אז אני מניח שהקהל חשב שהוא הולך לקבל מערבון מסחרי, עם הרבה יריות וכל החרא הזה, אבל הדברים האלה לא עניינו אותי בכלל. זה סרט שעוסק באכזבה מהמיתוס ובבעיה שיש בפנטזיה. הוא למעשה דוחה את הפנטזיה. אני לא רוצה לספר לאנשים סיפורים של לפני השינה. אני לא יודע איך לעשות את זה, ואני לא אהיה טוב בזה".

גם הסרט הבא שעשית, "להרוג אותם ברכות", שיחק עם הציפיות של הקהל. על פניו נראה שמדובר בסרט גנגסטרים. יש לך שם את בראד פיט, ג'יימס גנדולפיני וריי ליוטה בתפקידים הראשיים, אבל בעצם הצגת את הדמויות באור מאוד עלוב ונתת לצופים ההפך ממה שהם חשבו שיקבלו.

"'להרוג אותם ברכות' הוא סרט פשע, שמתרחש בזמן משבר כלכלי עולמי. זה סרט על אנשים שמנסים לשרוד בזמן התמוטטות פיננסית. כל סיפורי הגנגסטרים הם הרי גרסאות של החלום האמריקני. הפושע מגיע לפסגה, ואז מעיפים אותו משם. זה הסיפור בדרך כלל, סיפורי הצלחה. בכלל, רוב הסרטים האמריקניים עוסקים בהצלחה, אני חושב, אבל לא הסרטים שלי. אולי אם הייתי זוכה לקצת הצלחה, הייתי מתחבר לנושא הזה יותר".

אני ובראד והחבר'ה

דומיניק מספר שיש לו בקנה שיתוף פעולה נוסף עם פיט, אבל הוא חושב שעדיין מוקדם לדבר עליו. בתוך כך, הוא לא מדמיין מצב שבו יבחר לעבוד עם חברת הפקה אחרת. "אני תמיד אעבוד עם בראד ועם החבר'ה שלו. הם המפיקים הכי טובים בסביבה כרגע. אכפת להם רק מהסרטים, והם עושים סרטים טובים באופן עקבי. הם לא מנסים להתעשר".

עברו עשר שנים בין "להרוג אותם ברכות" ל"בלונדינית". אתה חושב שתקופת ההמתנה עד לסרט הבא שלך תהיה קצרה יותר?

"אני גאה בסרטים שלי ואני חושב שהם טובים, אבל אני לא קרייריסט ואני לא עושה סרטים כי אני צריך. אין לי אוסף של נשים לשעבר שאני צריך לשלם להן מזונות, ואני לא צריך להרוויח 7 מיליון דולר בשנה כדי לשלם את החובות שלי. אין לי את הבעיות האלה. לכן אני לא צריך לעשות סרטים ב־100 מיליון דולר, שהמטרה היחידה שלהם היא לעשות כסף. מה שכן, אני תמיד צריך שיהיה לי פרויקט שאני מאוהב בו, כדי שאוכל להקדיש לו את עצמי באופן מלא, ולא קל לגרום לזה לקרות".

דומיניק הואשם בין השאר במיזוגיניה, בניצול, בחילול זכרה של מונרו ובהתעללות בשחקנית שלו. ארגון אמריקני המסייע לנשים לבצע הפלות, אף הגדיל לעשות וכינה את הסרט "פרופגנדה נגד הפלות", בשל סצנה שבה העובר של מונרו מבקש ממנה שלא תפגע בו

נראה שבשנים האחרונות נהיה יותר ויותר קשה לעשות סרטים מאתגרים ולא בהכרח מסחריים.

"זו בהחלט תקופה מוזרה. מבחינה תרבותית הסביבה הפכה למאוד שמרנית, כמו שנות ה־50 או משהו. האולפנים ההוליוודיים נאבקים כלכלית, הסטרימינג משתלט, אבל נטפליקס הסכימו להפיק את 'בלונדינית'. למרות שאני לא יודע אם הם היו מסכימים להפיק אותו היום, אחרי מה שקרה".
לגשת לעולם בלב פתוח

מלבד השותפות ארוכת השנים עם בראד פיט, דומיניק מתחזק גם מערכת יחסים משמעותית עם כוכב הרוק האוסטרלי ניק קייב. השניים מכירים מקרוב כבר כמעט 40 שנה, וקייב גם חתום על המוזיקה של שניים מסרטיו.

"פגשתי את ניק לראשונה ב־1986 אצל מכר משותף", מספר דומיניק. "הוא היה כמו נסיך האופל. דמות מיתולוגית, אפילו אז. אני בדיוק התחלתי לצאת עם החברה שלו לשעבר. שנינו היינו מאוהבים באותה בחורה, ככה הכרנו. הוא היה החבר לשעבר של החברה שלי, אבל הוא גם היה 'ניק קייב'. הוא היה סופר־קול. הוא היה מתקשר אלינו כדי לדבר איתה, ואני הייתי עונה לטלפון, ולאט־לאט השיחות שלנו הלכו והתארכו. ככה הפכנו לחברים".

החברות עם קייב קיבלה טוויסט טרגי ולא צפוי ב־2015 כאשר ארתור, בנו בן ה־15 של הזמר, נפל אל מותו. קייב השבור, שבדיוק עמד לפני הוצאה של אלבום חדש בשם "Skeleton Key", חיפש דרך להימנע ממטלות היח"צ הקבועות. לשם כך הוא הציע לדומיניק לעשות עליו סרט דוקומנטרי קטן ואינטימי, שיענה על כל השאלות שהתקשורת והמעריצים עשויים לשאול. כך נולד הסרט התיעודי היפהפה, המרגש ומועך הלב "One More Time With Feeling", שיצא ב־2016.

"ניק התקשר אלי אחרי שארתור נפטר. הוא לא רצה לדבר עם התקשורת על מה שקרה, אבל הוא הבין שיש רעב מצד הקהל שלו להבין מה קורה איתו. זו היתה סיטואציה מוזרה בשבילי, כי לא היתה לי שום שליטה על הסרט. השליטה היתה כולה של ניק. אבל זו גם היתה הפעם הראשונה שעשיתי סרט ממוטיבציה אחרת - רציתי לעזור לחבר שלי".

ואיך זה היה?

"זו היתה חוויה משחררת לחלוטין, כי מעבר לכך שלא היתה לי שליטה, גם לא היה לי שום מושג מה אני הולך לעשות. פשוט הגעתי עם המצלמה והתחלתי לצלם במחשבה שאחר כך איכשהו אהפוך את זה לסרט. ידעתי שאצטרך לעסוק בנושאים מסוימים, לא היה אפשר להתחמק מהנושא. ארתור מת - איך תופסים את זה? איך מתמודדים עם זה? איך בכלל מסתכלים שוב על החיים שלך כשמשהו כזה קורה? אבל היה מדהים ללכת לעבודה מבלי לדעת מה אני עומד לצלם באותו יום. להמציא את זה באינסטינקט. העשייה של הסרט הזה החזירה אותי לאהבת הקולנוע שלי. אני תמיד מתכנן הכל, והפעם לא יכולתי לתכנן כלום. היו לי רק האינסטינקטים שלי, וגיליתי שאני יכול לסמוך עליהם, שהם מתחברים למשהו. גיליתי שאני יכול להפסיק לחשוב על מה הסרט צריך להיות, ופשוט לתת לו להיות מה שהוא".

"הייתי בהלם מעד כמה התגובות על 'בלונדינית' היו פשטניות. חשבתי שכמו סרטיי הקודמים, גם הסרט הזה יצליח בביקורת אבל איש לא יצפה בו. הפעם קרה ההפך: כולם צפו בסרט, והביקורות שחטו אותו. אבל ביקורות כואבות רק אם אתה מסכים איתן"

בשנה שעברה דומיניק וקייב שחררו סרט תיעודי נוסף בשם "This Much I Know to be True", שממשיך להתלוות למסע ההחלמה המוזיקלי של הזמר האגדי.

"היה מדהים לראות איך ניק מתמודד עם האבל לאורך התקופה הזאת", אומר דומיניק. "הוא מתמודד עם זה באופנים הכי אחראיים והכי יפים שאפשר. הוא הרשה לאבל שלו לחבר אותו לעולם, האבל שלו הפך לדרך שהובילה אותו בחזרה לחיים. בסרט הראשון הוא מנסה כמיטב יכולתו להיות חיובי, ונכשל. בסרט השני אנחנו כבר רואים מה הוא למד בעצם, אחרי משהו כמו שש שנים".

ומה אתה למדת מהחוויה הזאת?

"למדתי שאנשים הם יפהפיים, שהחיים טובים, שאלוהים קיים, שעדיף לגשת לעולם עם לב פתוח, שכל טראומה או אסון מספקים לנו אפשרות להתנהג באופן אצילי. שלא משנה מה החיים זורקים עליך - מה שחשוב הוא איך אתה מגיב ומטפל בזה. שני הסרטים שעשיתי עם ניק חיוביים מאוד, ואני חושב שעכשיו הייתי רוצה לעשות סרט שהוא יותר חיובי. הייתי רוצה לעשות feel good movie".

מגיע כדי לחפש את ישו

בימים אלה דומיניק נמצא בשלבי העריכה של פרויקט תיעודי נוסף, שהוא מביים עבור כוכב רוק אגדי. הפעם זהו בונו, הסולן של להקת U2.

"אני מכיר את בונו כבר 30 שנה, אבל אף פעם לא עבדנו יחד", מספר דומיניק. "זו היתה חוויה פרועה. יש לו חיים שלא ייאמנו בכלל. בזמן הקורונה הוא ישב וכתב אוטוביוגרפיה, והסרט מבוסס עליה ועל המופע שהוא עשה בעקבותיה. הוא מנסה לעשות סדר בחיים שלו, למצוא משמעות. הוא כל הזמן זז קדימה ומתעמת עם עצמו, הוא לא מפחד להסתכל על עצמו. הוא מאוד אמיץ. אני אוהב אותו".

לדומיניק יש חצי־אחות יהודייה ודוברת עברית שגרה בעבר בארץ, אבל הוא עדיין לא ביקר בישראל. "כשאחותי שמעה שקיבלתי את ההזמנה להגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים, היא אמרה לי שאני חייב ללכת, אז אמרתי, יאללה, ארץ הקודש"

למרות שלדומיניק יש חצי־אחות יהודייה ודוברת עברית שגרה בעבר בארץ, הוא עצמו עדיין לא ביקר בישראל. "כשאחותי שמעה שקיבלתי את ההזמנה להגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים, היא אמרה לי שאני חייב ללכת", הוא אומר. "אז אמרתי, יאללה, ארץ הקודש".

דומיניק חוקר אותי באריכות על האתרים הקדושים לנצרות, שבהם יוכל לבקר בזמן שהייתו בישראל, ומתלהב כשאני אומר לו שגדלתי בירושלים, בסמוך לעמק שממנו נלקח העץ ששימש לבניית הצלב של ישו. אני מספר לו שלפני שנים לא מעטות נדהמתי לפגוש את חברו הטוב, ניק קייב, בבר ירושלמי אפלולי, וכששאלתי אותו מה לעזאזל הוא עושה כאן, קייב ענה שהוא הגיע לירושלים כדי "ללכת בעקבותיו של ישו ולכתוב על זה בעזרת מכונת הכתיבה שלי".

"לגמרי!", אומר דומיניק, "בדיוק בשביל זה גם אני מגיע".

"בין שמאמינים בו ובין שלא", הוא אומר, "ישו הוא טיפוס מעניין. כל הרעיונות של מה נכון ומה לא נכון הגיעו ממנו: הרעיון שאלוהים ניצב בצד של החלשים, הרעיון שאדם עשיר לא יכול להיכנס לגן עדן. הוא הפך את הרעיונות האלה לפופולריים. כולנו מושפעים ממנו, בסופו של דבר. וחוץ מזה", הוא ממשיך בחיוך, "ג'אנקיז מתים על ישו. כי הרעיון הזה, של או גן עדן או גיהינום, זה קונספט שכל מכור לסמים יכול להזדהות איתו".