אחריהם: כשגיבורי המיתלה פגשו את הצנחנים החדשים

קצת אחרי השעה 9 בבוקר, מטוס הקרנף מבצע סיבוב איטי לא רחוק מקיבוץ רביבים שבנגב ומשחרר מפתח היציאה פס מרשים של 20 צנחנים, לוחמי סיירת צנחנים, לצניחתם הראשונה על מדים.

גובה נמוך של 400 מטרים, כשנייה הבדל בין צנחן לצנחן, ובתוך דקה הם כבר על האדמה הקשה של הדרום, מחליפים חוויות ומלקקים חבלות קלות. כל לוחם שנפלט מבטן המטוס ידע שכשייגמרו משימות השבוע, הוא יקבל את סיכת הכנפיים היוקרתית ויוכל לצאת הביתה לסיבוב של רושם בשכונה.

"אחד למאתיים חניכים יש גם את החייל שלא יצנח", מספרת רס"ן שני תמר, האישה הראשונה שמפקדת על בית הספר לצניחה. "לפעמים מזהים אותם כבר בשלב האימונים הקרקעיים ולעיתים רק ביום הצניחה, כשמישהו מקבל פיק ברכיים, נאחז במטוס ולא מסכים לצאת. בשלב הזה מעבירים אותו לחלק האחורי עם קצין הבטיחות, שישמור עליו עד סיום הצניחה. כשנוחתים, שואלים אם הוא חושב שבפעם הבאה כן יצנח.

"חיילים מבינים שיקבלו את הכנפיים רק אחרי צניחת לילה אחת ובין שלוש לארבע צניחות רגילות, אז הם נלחמים על כך בשיניים, אבל כשתשאל אותם אם ירצו לעלות מחר על מטוס מרצונם, כנראה שיגידו 'לא'. זה לא הכי כיף. זה מפחיד וזה יכול להיות גם כואב ולא נוח. הם מבצעים פעולה שנוגדת את ההיגיון, אבל אחד הדברים החשובים בצנחנים הוא יכולתו של המפקד לדעת אם יוכל לסמוך על החייל בשעת קרב. לפעמים מקבילים את הפקודה 'קפוץ' לפקודה 'הסתער'".

"אירוע מלחיץ"

בין הקופצים באותו בוקר היה גם יותם תורג'מן בן ה־19 מירושלים, בחור שמגיל קטן לא חיבב את ההתגרות בגבהים. "זה אירוע מלחיץ", הוא מודה. "לא פשוט לקפוץ ממטוס, צריך חוסן נפשי. המשמעות של צניחה היא בעצם התגברות על הפחד בכלל".

תורג'מן לא היה מיועד להצטרף ליחידה המובחרת של חטיבת הצנחנים. דודו, סמל יואב אילון ז"ל, לוחם סיירת צנחנים, נהרג במלחמת לבנון הראשונה באוגוסט 1982 בקרב שנערך בפאתי ביירות והוריו של יותם לא רצו שהנכד הצעיר במשפחה יתנדב לחיל קרבי. מאחר שהיה תלמיד מצטיין, נווט לחיל הקשר והתקשוב.

"התקבלתי לתפקיד שהיה יכול להוביל אותי לג'וב מסודר אחרי הצבא", הוא מספר. "סיימתי שם טירונות, אבל הרגשתי שקשה לי לעמוד מהצד ולא להיות לוחם. היה לי חשוב להגיע לצנחנים, ממש התעקשתי. בהתחלה אמרו שאין אופציה כי המשפחה ביקשה, אבל בסופו של דבר אמא שלי הבינה. היא ראתה כמה זה משפיע עלי. ביום שהיא הסכימה כבר כתבתי מכתבי בקשה וכעת אני מרגיש סגירת מעגל. אמא וכל המשפחה מאוד גאים בי".

רס"ן שני תמר: "הצנחנים מבצעים פעולה שנוגדת את ההיגיון, אבל אחד הדברים החשובים בחטיבה הוא יכולתו של המפקד לדעת אם יוכל לסמוך על החייל בשעת קרב. לפעמים מקבילים את הפקודה 'קפוץ' לפקודה 'הסתער'"

מי צריך בכלל צנחנים בשנת 2023, כשיש טייסת מל"טים ולוחמת סייבר משוכללת? צנחן שתלוי בין שמיים וארץ, כמו במלחמת העולם השנייה, נשמע הכי לואו־טק. אם נחזור להיסטוריה של מלחמות ישראל, נמצא צניחה מבצעית אחת בודדת במבצע קדש, לפני הקרב על המיתלה, אותו מעבר יבשתי בין שני הרים במערב חצי האי סיני. למי שלא זוכר, זה קרה אי־אז בסוף אוקטובר 1956, כמעט לפני 70 שנה, ואת מי שצנח שם ועדיין חי לא תפספסו בזכות כנפי הצניחה שזכו לרקע האדום המבצעי, המחייב.

"צריך צנחנים, כי קודם כל הם מתנדבים, בניגוד ליחידות אחרות", אומר סא"ל (מיל') דוד בן־עוזיאל בן ה־88, שמחזיק בכנפיים בעלות רקע אדום. "הכומתה האדומה מושכת איתה היסטוריה אדירה, לכן הצנחנים חייבים להיות טובים חיילית משאר היחידות", הוא ממשיך. "אם המפקדים לא מבינים זאת, אז הם לא יותר טובים מגבעתי. אני זוכר שהייתי סג"מ צעיר והגיע אלינו לביקור אלוף־משנה ששאל 'איך החיילים שלך קולעים?', עניתי 'לא רע', והוא אמר: 'שאלתי, טוב או רע?'. לא הספקתי לענות, והחיילים הורידו את הנשק מהכתף והתחילו להקפיץ קופסאות שימורים ביריות מדויקות. הקצין ראה והלך. מאז אני תמיד שואל צנחנים 'כמה מהר אתם קולעים?', אלה לא סתם דיבורים".

בן־עוזיאל הוא מדור הנפילים. כבר בגיל 13, במלחמת העצמאות, שימש רץ שעבר בין היחידות הלוחמות ולמד לתפעל אקדח. כשהתגייס לצבא התנדב ליחידה המיתולוגית ה־101, בפיקודו של אריק שרון, וכשהתפרקה הצטרף ב־1954 לגדוד 890 של הצנחנים. החבר'ה הדביקו לו את הכינוי "טרזן", אחרי שהציל נער מטביעה בנחל נעמן שבצפון.

"אספר לך על הצניחה הראשונה שלנו", מבקש בן־עוזיאל. "הגענו עם ה־101 לקורס צניחה בתל נוף וזה לא מצא חן בעיני צנחני גדוד 890, שראו בנו מתחרים. הם דאגו לשים לנו רגליים בכל הזדמנות, אז אם נניח קיבלת מכה ביד תוך כדי צניחה ידעת שאסור להתלונן, כי אם ישמעו - ישר ידיחו אותך.

"אני קיבלתי מכה בצניחה הראשונה ולא הרגשתי את היד מרוב כאבים, אבל ביקשתי מהחברים שהמדריכים לא יידעו ושיעזרו לי לחגור את החגור, כי לא הייתי מסוגל. באותו יום, בבסיס, קיבלנו מידע שהצנחנים הולכים לתקוף אותנו בלילה. סגרנו את דלת הביתן הבריטי שלנו בערימת צמיגים וישנו עם אלות ואקדחים מתחת לכרית. אתה מבין מה זה קורס צניחה של פעם?".

"חלק מהמורשת"

כמה שעות אחרי שהחבר'ה הצעירים של הסיירת מסיימים לצנוח את הפרמיירה, הם מגיעים לבסיס בתל נוף שם מחכים להם בן־עוזיאל וחברו מגדוד 890 סא"ל (מיל') יגאל ליפשיץ. "אני מתחבר למחויבות להיות הכי טוב, כי כל הזמן דורשים מאיתנו להוכיח זאת", אומר סג"מ נדב דוד (22), מפקד צוות בבא"ח צנחנים. "אני מרגיש את זה מהיום הראשון עד עכשיו, וכעת אני מבין שזה רץ בחטיבה כבר עשרות שנים. אין דבר כזה לנוח על זרי הדפנה".

אנחנו מתיישבים בחדר, ותיקים מול צעירים. לסג"מ דוד ויותם תורג'מן מצטרף גם יותם ויכטר (18), שסיים הבוקר את צניחתו הראשונה. "כאן נמצאת התשובה למה כן להתגייס לצנחנים", קובע ויכטר לאחר שהכיר את הוותיקים. "בסופו של דבר אלה החתירה לניצחון, האופי והחינוך שמקנים לנו. וכן, גם המורשת שמספרים האנשים האלה".

יותם תורג'מן: "התקבלתי לתפקיד שהיה יכול להוביל אותי לג'וב מסודר אחרי הצבא, אבל הרגשתי שקשה לי לעמוד מהצד ולא להיות לוחם. היה לי חשוב להגיע לצנחנים, ממש התעקשתי. בהתחלה אמרו שאין אופציה, אבל בסוף אמא שלי הבינה"

בן־עוזיאל מסתכל על שלושת הלוחמים הצעירים בחיוך ממזרי, שואל "אתם בכלל יודעים איך נולדה הילת הצנחן?" ולא מחכה לתשובה. "בשנותיה הראשונות של המדינה אזרחי ישראל ראו שבכל לילה נכנסים מפגעים ועלתה השאלה 'איפה צה"ל?'. לא הבינו למה הצבא לא מגיב, ולך תסביר שחיילים ברחו אז משומר ערבי שירה באוויר.

"כשקמה ה־101, פתאום התברר שאפשר לבצע פעולות תגמול מעבר לגבול. מבצעים וחוזרים. אחד מתוך חמישה ייהרג, שניים מתוך חמישה - אין פחד. כשהסתיים הפרק של ה־101 נכנס לתמונה גדוד 890 של הצנחנים. הוא ייצר התקפות פלוגה ואחריהן פשיטות, ואיתן הופיעו כותרות ענק בעיתונים והציבור שאל מי עושה את כל זה? התשובה היתה הצנחנים. היית הולך עם כומתה אדומה ברחוב ולא היית צריך להרים יד כדי לקבל טרמפ".

תורג'מן, חצי שנה בצבא, שואל בנימוס: "הייתם צריכים לעבור גיבוש לפני שהגעתם?". ליפשיץ עונה שלא היו אז דברים כאלה. "בגיוס שקלתי 50 קילו ולא רצו לקבל אותי", הוא מספר, "עד שבא מרסל טוביאס (ממקימי הצנחנים - א"ל) וראה אותי בוכה. הוא שאל מה הסיבה, הסברתי שבגלל המשקל הנמוך מסרבים לצרף אותי ואמרתי לו שאני אח של 'ליף' (דן ליפשיץ, מוותיקי הצנחנים - א"ל). מרסל הכיר את אחי וביקש שיקבלו אותי, אחרת לא הייתי כאן. לכל צניחה הייתי עולה עם שק במשקל 30 קילו קשור לחגורה, אחרת המצנח לא היה נפתח. תמיד הייתי עם פגזי מרגמה 52 מ"מ".

"היום הצבא יותר טוב בגלל הנשק והציוד. מה לנו היה?", צוחק ליפשיץ, ובן־עוזיאל מוסיף: "שואלים אותי חיילים 'איך אתה משווה אותנו לדור שלכם?', אז ביכולות טכנולוגיות אנחנו לא קיימים, אבל בשדאות ובחיילות? יש להם עוד מה ללמוד"

"בזמננו, כשהתגייסת, אמרו 'קח נשק, אתה שייך לחוליה הזו והזו'. האימהות לא היו מתקשרות ומתלוננות", מוסיף בן־עוזיאל, ועובר לחיקוי: "'הבן שלי לא שתה מספיק, אני מבקשת להביא עורך דין'...

"הייתי מ"מ אצל מאיר הר־ציון, ואני רושם לעצמי את זה ככבוד וכזכות. בלילה בוצעה פעולה ובתשע בבוקר כולם כבר היו בחוץ לתרגול לפשיטה הבאה. חיילי הגדוד היו קוראים לנו 'פלוגה א' המהוללת'. היום האזרחים שומרים על החיילים. אימהות מתערבות. מ"פים מספרים לי שהן מתקשרות אליהם. אני הייתי עונה תשובה מנומסת: 'גברתי, אם קשה לבן שלך - שיעבור ליחידה פחות תובענית'. חיילים, ההורים גם ככה מודאגים, מה אתם מטרידים אותם?"

סג"מ דוד ממהר לסנגר על חייליו הטריים: "בטוח שזה לא מה שהיה פעם, ההורים מתערבים ופונים בעיקר למפקדי הפלוגה, אבל זו זכותם וזה גם לא נפוץ".

בן־עוזיאל נזכר: "אמא אחת התקשרה אלי, מצאה למי להתקשר. אמרתי לה 'גברתי, הבן שלך עובר מעכשיו לסייד עצים אצל הרס"ר'".

הצעירים מספרים לוותיקים איך היתה הצניחה הראשונה באותו בוקר. ליפשיץ שואל באיזה מצנח מדובר, וסג"מ דוד מראה לו תמונה של מצנח אמריקני, "עגור", שנכנס לשירות לפני שבע שנים והחליף את המצנח הישראלי "צבר". זהו מצנח עם שטח פנים גדול יותר, שמקל את הצניחה ובטח את המפגש עם הקרקע. היום יש הרבה פחות פציעות מבעבר.

"היום הצבא יותר טוב מאשר בתקופתנו בגלל הנשק והציוד החדיש. מה לנו היה?", צוחק ליפשיץ, ובן־עוזיאל מוסיף: "שואלים אותי חיילים 'איך אתה משווה אותנו לדור שלכם?', ואני אומר שבכל מה שקשור ליכולות טכנולוגיות אנחנו לא קיימים, אבל מבחינת שדאות וחיילות? יש להם עוד מה ללמוד".

אתם חושבים שיצטרכו אי־פעם לצנוח שוב מעבר לקווי האויב?

סג"מ דוד: "במלחמה באוקראינה היו צניחות מבצעיות. זו יכולת שצריך לשמר בסט הכלים והיא גם חלק מרוח החטיבה והמורשת שלה. בסופו של דבר, חייל צריך לדעת לצנוח. מפגש עם חבר'ה שצנחו במיתלה ייתן לחיילים האלה המון כוח ויחזק את המשמעות של מה שהם עושים. זה חלק מהאתוס, ואי אפשר להתעלם גם מהעובדה שנבחן כאן גם האומץ של הלוחם".

סג"מ נדב דוד: "במלחמה באוקראינה היו צניחות מבצעיות. זו יכולת שצריך לשמר בסט הכלים וזה גם חלק מרוח החטיבה והמורשת שלה. בסופו של דבר, חייל צריך לדעת לצנוח. מפגש עם חבר'ה שצנחו במיתלה ייתן לחיילים האלה המון כוח"

"נכנסנו למטוס - ושקט"

המיתלה הוא שם קוד בצנחנים. כל השמות הגדולים היו מעורבים באותו קרב. המח"ט היה אריק שרון, רפאל איתן היה מג"ד 890, מוטה גור מג"ד 88. הקרב שהתנהל לאחר הצניחה היה עקוב מדם וגבה את חייהם של 38 לוחמים. עשרה קיבלו עיטורים על חלקם בקרב, 13 קיבלו צל"שים מאלוף פיקוד הדרום. לצד הגבורה, היתה גם ביקורת עצומה אם האירוע היה נחוץ או מיותר.

הרקע לקרב היה הכרזת נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר ביולי 1956 על הלאמת חברת תעלת סואץ. התעלה היתה נכס כלכלי ואסטרטגי גם למעצמות האירופיות וב־24 באוקטובר, בפגישה בפריז, הסכימו ישראל, בריטניה וצרפת שישראל תבצע מהלך צבאי בסיני, מוגבל בהיקפו, שיוכל לספק לשתי האירופיות עילה לדרוש שמצרים וישראל יחדלו מהתוקפנות וייסוגו מאזור התעלה.

פעולת הצניחה במיתלה היתה למעשה אותו מהלך צבאי. אף אחד לא דיבר אז על פעולה התקפית, אלא יותר על הפגנת נוכחות.

"קיבלנו הוראה להגיע לבסיס", מספר ליפשיץ, שהיה באותם ימים חייל צעיר. "שאלנו מה הסיפור? אמרו יוצאים לצניחה במיתלה בשעה חמש אחר הצהריים, בסיוע 16 מטוסי דקוטה. דבוקה של ארבעה מטוסים טסים, מצניחים, אחר כך דבוקה נוספת וכן הלאה. אני הייתי בדבוקה הרביעית. ידענו לקראת מה אנחנו הולכים וחשבנו שיירו עלינו מייד אחרי הנחיתה, אבל בפועל לא היה שום דבר".

"אני זוכר את התדריך של רפול לפני היציאה, את הניסוח היבש והקצר שלו", נזכר בן־עוזיאל, שהיה אז קצין בדרגת סגן. "הוא אמר 'נצנח שם, השעה תהיה חמש, השמש תהיה במערב', כאילו שאתה לא יודע, אבל לא יכולת לצחוק, זה היה רציני מוות.

"כולם היו דרוכים והוא אמר 'יש לנו 20 דקות אור. כל חייל שיגיע לקרקע פורק את המצנח ודבר ראשון מסתובב עם נשק ביד. כל חייל יצוות לקצין, גם אם הוא לא המפקד שלו. אנחנו הולכים מערבה'".

הפתעה חיכתה לצונחים כשהגיעו למסלול ההמראה בתל נוף ופגשו את הציוד. מתברר שבאותו יום החליפו להם למצנחים צרפתים חדשים והמדריכים לימדו אותם במקום כיצד לתפעל, ממש רגע לפני ההמראה.

"אתה עומד כמו ילד שלא יודע לרכוס כפתורים ואומרים לך 'אם צריך לפתוח מצנח רזרבי, תמשוך פה'", נזכר בן־עוזיאל. "זו תחושה לא נוחה. היינו צריכים לקחת איתנו מים, ציוד, תחמושת. אני לקחתי 500 כדורי עוזי, שזה חתיכת משקל. נכנסנו למטוס - ושקט. מדריך הצניחה הוותיק ניסה לספר בדיחות כדי להפיג את המתח, אבל שום דבר לא עבד. אתה צונח בעומק שטח האויב, לא יודע מי נגד מי וכל מה שיש לך זה רובה. אין חיל אוויר מעליך, אין טילים ואין חילוץ. זה לא צה"ל המתוקתק של היום".

כמה לוחמים הייתם?

"בסך הכל צנחו 390 איש. דלתות המטוס נפתחו ואני הייתי שלישי בתור, אחרי שני הרמט"כלים לעתיד רפול ומשה לוי, 'משה וחצי'. אני זוכר שכשהגענו לקרקע חטפתי מכה וזרם לי דם מהאף כמו מים, אבל מי התייחס? הסתכלתי סביבי וראיתי חייל שוכב ולא זז. ניגשתי אליו, וזה היה יעקב גורני שאמר 'אני לא יכול לקום'. היו לו שני שברים ברגל. אמרתי לו 'שים יד על העורף שלי ונסה להתרומם', אבל הוא הלך 30 ס"מ ונפל.

"גורני אמר לי שיש לו תשע פצצות בזוקה וביקש 'תשאיר אותי לבד, אני כבר אזחל ואגיע אליכם', אבל אני הייתי מנוול יצירתי ועניתי 'לא אשאיר אותך חי'. הוא נבהל, ושנים אחרי זה אמר 'חשבתי שהמטורף הזה עוד יהרוג אותי'.

"בכל מקרה, היו עלי 500 כדורי עוזי, תרמיל, תשע פצצות בזוקה וגורני, ואני כולה שוקל 60 קילו. עשינו צעד ונפלנו. 200 מטרים מאיתנו ראיתי שני צנחנים וקראתי להם. אמרתי לגורני 'שים עליהם יד ודרוך על הרגל הבריאה'. הלכנו מערבה כשעה וחצי וכשהגענו למקום הכינוס היה צריך לחפור שוחות. כל הלילה חפרתי באדמת הסלעים ואז הגיע הרופא ושאל אם יש לי שוחה מוכנה. עניתי שכן והוא שאל 'מוכן לתת אותה לפצוע?'. אמרתי 'ברור, מי הפצוע?' גורני".

בן־עוזיאל: "בזמננו, כשהתגייסת, האימהות לא היו מתקשרות". סג"מ דוד: "ההורים פונים בעיקר למפקדי הפלוגה, אבל זו זכותם וזה גם לא נפוץ". בן־עוזיאל: "אמא אחת התקשרה אלי, אמרתי 'גברתי, הילד עובר לסייד עצים אצל הרס"ר'"

"תוך כדי התארגנות הגיעו שני מטוסי קרב מצריים והחלו לרסס אותנו במקלעים. אם היו נותנים לי לצייר את פני הטייסים - הייתי יכול לעשות זאת. עד כדי כך הם היו קרובים".

סג"מ דוד מתפלא שהמטוסים ירו ממקלעים ולא הטילו פצצות, ובן־עוזיאל מודה שהמהלך המצרי הפתיע גם אותו. "אין לי הסבר, מטוסי חיל האוויר שלנו לא היו בסביבה. מבחינת המצרים להגיע אלינו היה עניין של דקות, אז זרוק שתי פצצות ותגמור את גדוד 890. אבל המטוסים המצריים נעלמו. אני חושב שהיתה להם רתיעה מאיתנו".

קרב עקוב מדם

אריק שרון, מח"ט הצנחנים, לא ידע בזמן אמת על העסקה בין צרפת ובריטניה לישראל, ושתפקידו הוא רק להתגרות באויב. הפקודה היתה להתייצב בפתח המיתלה ולא לכבוש אותו, אבל שרון לא היה אף פעם איש צבא פסיבי. הוא לחץ להיכנס למעבר, אולם מהמטכ"ל נתנו פקודה ברורה שיישאר במקומו.

שרון הודיע שרק ישלח סיור, אבל לא היה מודיעין שגילה לכוחות הישראליים שהצבא המצרי אורב שם וקרב עקוב מדם התפתח בתוך מעבר המיתלה.

"הביקורות על הקרב מוצדקות", ליפשיץ משוכנע גם היום. "המטרה של הגדוד היתה לתפוס את המעבר. לא אמרו לנו שום דבר מעבר לזה, וכמובן לא ידענו שיש כוחות מצריים כי לא היה מספיק מודיעין. חטפנו מכה רצינית. המ"פ שלי, עובד לדיז'ינסקי, וסגנו חיים מצליח נהרגו. איבדנו שם סתם חיילים וקצינים".

בן־עוזיאל לא מסכים עם גרסת חברו. "אריק שרון נקט פעולה עצמאית כי הוא היה המפקד בשטח והוא קרא את האזור. הוא לא היה יכול לומר 'אני מופקד על האנשים ויש כאן מקום שאין לי שליטה עליו'.

"הכרתי את אריק מ־1953, שמעתי ממנו תדריכים לפני כל פעולה והם תמיד היו שקולים, לא כמו תדמית פרא המדבר שיצאה לו, זה שרץ קדימה בלי הבחנה. משה דיין אמר משפט חשוב, שהלך בערך ככה: 'מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ פרדות עיקשות'. זה יצחיק אותך, אבל לי אמרו אז 'קח את המחלקה ותבלום חטיבת שריון מצרית שמתכוונת להיכנס דרך מעבר המיתלה'. שמעת טוב? אני יושב עם המחלקה ויש לנו בזוקה אחת נגד חטיבת טנקים. לא צוחק".

ליפשיץ: "הביקורות על הקרב במיתלה מוצדקות. המטרה היתה לתפוס את המעבר, לא אמרו לנו שום דבר מעבר לזה, וכמובן לא ידענו שיש כוחות מצריים כי לא היה מספיק מודיעין. חטפנו מכה רצינית, איבדנו שם סתם חיילים וקצינים"

באותו קרב היו סיפורי גבורה שמועברים לטירוני הצנחנים עד היום, כמו זה של טוראי יהודה קן־דרור שהיה הנהג של אהרון דוידי, מבכירי מפקדי החטיבה, ו"התנודב" לנסוע בג'יפ לתוך המעבר, כדי למשוך את אש המצרים ולחשוף את מיקומם. קן־דרור נפצע קשה ומאוחר יותר נפטר מפצעיו.

"שמעתי שכשדוידי חיפש מתנדב לפעולה, בין היתר רפול הציע את עצמו", מספר בן־עוזיאל. "דוידי החליט שקן־דרור ייצא ואומרים שהוא היה כולו אפור, כי כנראה הבין שהוא הולך לקראת מותו. הוא נפטר וקיבל את עיטור הגבורה".

נשמע קיצוני לקבל החלטות פיקודיות כאלה.

"העברתי הרצאה על יחידה 101 וסיפרתי שלא היו תנאים, למשל חילוץ או קשר. הסתובבנו בלי דסקיות על הצוואר. יתפסו אותך ואתה כמו אזרח, אין אמנת ז'נבה שתסייע. מישהו מהקהל אמר 'חוסר אחריות לשלוח אתכם בצורה הזו', ועניתי: 'אתה מפקד במקום אריק על ה־101 והשנה היא 1953. אין מסוקים, אין חילוץ, תשכח מכל מה שאנחנו מכירים - אתה מבצע את הפעולה או מחכה עשר שנים?'. הוא שתק. רק כשאתה בא אובייקטיבי לנתח את התנאים אתה יכול לקבל תובנות נכונות".

בן־עוזיאל: "אריק שרון נקט פעולה עצמאית כי הוא היה המפקד בשטח. הוא לא היה יכול לומר 'אני מופקד על האנשים ויש כאן מקום שאין לי שליטה עליו'. הכרתי את אריק מ־1953, הוא לא היה כמו תדמית פרא המדבר שיצאה לו, זה שרץ בלי הבחנה"

זה נכון לגדל את הדור הצעיר על מורשת המיתלה, או שזו גלוריפיקציה של חצי מחדל?

בן־עוזיאל: "יש את הצניחה ויש את הקרב, צריך להפריד ביניהם. הצניחה התנהלה באופן מופתי, ללא תקלות. בנוגע לקרב קטלו את אריק, אבל הכי פשוט זה להעביר ביקורת. אם אני שם את עצמי במקומו, יש בפניי מקום ללא שליטה ובכל רגע המצרים יכולים להגיח ולתקוף, מה אני עושה? אני המפקד".

"חפשו מים בגבים"

אני שואל את הצנחנים הצעירים אם הם מרוצים שהם חיים בתקופה מסודרת וכאוטית פחות משנותיה הראשונות של המדינה. "אם זו היתה הסיטואציה היום, נראה לי שהיינו מנסים לפתור אותה באמצעים שעומדים לרשותנו", עונה תורג'מן, חצי שנה בצבא, "אבל אנחנו לא שוכחים שבזכות האנשים האלה אנחנו נמצאים פה".

ויכטר: "אני חושב שההשוואה בין היום לפעם לא נכונה. גם היום אנחנו נמצאים במערכה תמידית נגד האויב שבאזורנו".

בן־עוזיאל שומע ואומר: "הייתי אומר לחיילים שאני לא מתעלל, אני רק צריך להביא אותם לחוסן נפשי כך שבזמן קרב לא ייבהלו וישימו ידיים על הראש כמו החייל הסורי שלקחתי בשבי. את הנשמה הוצאתי להם, אבל מסודר. שמע סיפור: אוגוסט 1954, כל גדוד 890 עשה מסע מחלקתי ברחבי ארץ, ומה נפל בגורל המחלקה שלי? לעשות מסע מהר סדום לעין גדי".

בטח הפסיקו לכם את האימונים בגלל עומס חום.

בן־עוזיאל אפילו לא מחייך. "שאלתי את מאיר הר־ציון 'ומה בנוגע למים?'. היום כשאתה עושה מסע כזה יש מכלית שמסייעת, חוץ מהבקבוקים המלאים. הר־ציון אמר 'חפשו מים בגבים'. יש לי 30 חיילים, שבוע ייקח מסע כזה, והוא עוד מבקש 'טפס למצדה ותספר להם מה אמר שם אלעזר בן יאיר'.

"אנחנו מגיעים לעין בוקק ב־12 בצהריים, כל המחלקה נאנחת ממאמץ, ומה אני עושה אם מישהו מהם יחטוף הכשת נחש? אין לי קשר ואין איך לפנות אותם. אף אחד גם לא התעניין אם אני חי או מת.

"אז יש שתי זוויות לסיפור: אחת לא אחראית שבכלל עושים מסע כזה, ושנייה שלאורך כל התקופה של ה־101 וגדוד 890 בוטחים בך כמפקד, לא משנה אם אתה סמל או רב"ט. הבאתי את חייליי שלמים לנקודת הסיום, אף אחד מהם לא התעלף ואף אחד לא נגע במים בלי שאישרתי. בסוף אמרתי להם: 'התנדבתם לצנחנים ורציתי לראות אם תישברו. לא נשברתם - ואני מעריך את זה'".

ליפשיץ מספר שפעם הוציאו אותם למסע של 230 ק"מ עם מימיית מים אחת. סג"מ דוד מתעניין אם זה היה כדי לתרגל מצב שבזמן קרב תהיה מצוקה, וליפשיץ מחייך בהבנה: "זה היה סתם כי פיחוטקה (תא"ל [מיל'] אפרים חירם - א"ל) החליט שהולכים 230 ק"מ עם מימייה ומותר לשתות רק כשהמפקד אומר 'להוציא מימיות, לגימה, עוד אחת, לסגור'. זהו. חייל שהיה איתי התייבש ורצתי להזעיק עזרה ממשטרת בית שמש".

היום היו מעלים אתכם למשפט.

בן־עוזיאל: "אז הייתי עומד במשפט ואומר לבית הדין: 'חברים יקרים, אתם לא ראויים למדים שלכם. אני מדבר על קשר עם חייל ואני מדבר על הובלתו לקרב, ואתם לא מבינים בזה כלום. מי שלא מבין, שישים פיג'מה ויתלה את מדיו'.

"קלוט מצב שחווינו אז. 1957, תקופה לגמרי שקטה, אף אחד לא יורה. רפול היה המג"ד. יצאתי משער הבסיס עם חייליי והוא ראה אותנו ואמר 'תחזרו ותצאו שוב, כי ברגע שעזבתם את השער אתם בשטח אויב. צאו בתנועה מתאימה'. עד היום זה שוכב לי בראש וכך אני נוהג. לכן אמרתי שהיום כולם נחמדים ועליזים, אבל גם אם אתה באמצע תל אביב, כשאתה על מדים אתה בשטח אויב".

בן־עוזיאל, איש צבא בנשמה, שולף מהנייד תמונה שלו במדי צבא דרום סודאן, שם הקים בסוף שנות ה־60 את צבא המורדים ושהה במדינה האפריקנית במשך שלוש שנים. "זה אני בדרגת רב־אלוף", הוא מתגאה. "אתה מבין מה זה ללכת 700 ק"מ במסע מבצעי. אתה צמא? תרתיח מי ביצות. היו שם תנאים לא אנושיים. הלכתי ביערות עם החיילים המקומיים 40-30 ק"מ ביום, וכשאני מספר על חוסן נפשי אני יודע על מה אני מדבר. אלה לא אמירות כדי להרשים. אתה לא יכול להוציא חיילים לקרב עם תלונות 'אני צמא, רעב, אני לא יכול'. אין דבר כזה. שיבוא בית הדין של כל העולם והוא יקבל את השאלה 'איך אתה היית נוהג?'.

"כל חיי הייתי זאב בודד שלא הולך בתלם. פוליטית הצבעתי לעבודה, אבל זה לא אומר מה דעותיי על האיום שמסביב. זה סיפור אחר. אני לא רץ בטירוף לכל מיני סיסמאות".

"להסתגל לאיומים אחרים"

גם בגילם המתקדם, הוותיקים לא עזבו את הצנחנים. הבת של ליפשיץ, למשל, היתה קצינת מבצעים בצנחנים, בנו היה בפלחה"ן גדוד 890.

בן־עוזיאל מספר שצנח עם שני בניו. "עמדתי ראשון בדלת המטוס, הבן שלי מאחוריי. זו היתה הצניחה הראשונה שלו, אמרתי לו: 'לאכול קישואים זה הרבה יותר מפחיד' - וקפצתי".

מול סיפורי המלחמה עם המצרים במרחבי סיני בשנות ה־50, עומדים היום חבר'ה צעירים שהאויב שלהם אחר לגמרי. כוח חמקמק של חמאס, או זה של חיזבאללה, שמתעצם בשקט בצפון ואין לדעת מתי יבקש להתעמת.

"האויב היום לא פחות רציני מפעם, הוא פשוט פחות נגלה, יותר מתחת לפני המים, אבל הוא עדיין סכנה לקיום המדינה", אומר סג"מ דוד. "אנחנו רואים את ההתעצמות שלו". ויכטר, הצעיר, מוסיף: "האיומים היום אחרים ואנחנו צריכים להסתגל אליהם".

בן־עוזיאל, "טרזן" מחטיבת הצנחנים, לא אוהב את הדיון. מבחינתו, אויב נשאר אויב. "אוי, אתה", הוא נאנח, "אני צריך להיזהר כשאני מדבר. מגיל 10 אני פוגש ערבים, עוד לפני מלחמת העצמאות. ראיתי את השנאה שלהם וקלטתי אותה. הנכדים שלי לא יודעים מה לעשות איתי, אבל אני אומר להם: 'תקשיבו טוב, אמנם לא בהכללה, אבל הערבים היו ויהיו האויב שלנו באלף השנים הבאות, קחו את זה בחשבון'. אז אל תהיה שאנן ואל תבלבל את המוח. יש קבוצה שלא רואה בך שכן רצוי".

shishabat@israelhayom.co.il