לפני חודשיים הכריזה ג'ודי דנץ' שלכבוד יום הולדתה ה־80 היא רוצה לעשות קעקוע. עיתוני בריטניה, שרק מחפשים על מה להתעלף בכל בוקר, עצרו את מכונות הדפוס. הייתכן שהאוצר הלאומי באמת עומדת לצרוב בגופה כתובת בלתי מחיקה? בלאדי הל! קודם קמילה והחמסינים בלונדון, ועכשיו זה?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אבל אז נחתה בשורה מדהימה עוד יותר: לדנץ' יש כבר קעקוע אחד, והוא חקוק באיבר שעליו גם מלכת אנגליה נוהגת לשבת. מתברר שהשחקנית הוותיקה קיעקעה על ישבנה את שמו של מפיק הקולנוע האמריקני הארווי ויינסטיין (היא הסתפקה, למרבה המזל, בראשי תיבות), כאות תודה על תרומתו המצטברת לקריירה הקולנועית שלה. "זאת מתנה לגבר שכבר יש לו הכל", היא תירצה את המחווה הביזארית בפני המפיק, רגע אחרי שהפשילה מולו מכנסיים וחשפה את עכוזה.
"כל יום שאני לא בבית האמיתי שלי בתל אביב, אני מרגיש פספוס". גידי רף לא מפסיק להתגעגע לארץ
דנץ' עצמה לא אישרה את הסיפור, ואף רמזה שמדובר בבדיחה שבה שותף מאפר, אבל בעניין הקעקוע החדש היא נשמעה רצינית. לעיתונאים הסקרנים גילתה שהיא מתכננת לצרוב סמל הודי עתיק, שאותו היא מגדירה כ"משהו שעלול להתפרש כגס בצורה שלא תיאמן". כלי התקשורת בממלכה התחשבו בתואר האבירות שלה ולא העזו לחפור, אבל המפגש עם העיתונאים בלונדון היה הזדמנות מצוינת לשאול.
נו, אז איפה זה יהיה? בטבור?
"איש צעיר, אני בטוחה שזה מסקרן אותך. לא שמעת על קצת מסתורין? כדאי שתנסה מדי פעם".
את הדברים האלה היא מלווה במבט כה נוזף, עד שלרגע הבנתי למה אפילו ג'יימס בונד נהג לרעוד ממנה. אבל אז היא החליפה שוב לחיוך ממזרי, והפכה בבת אחת ממנהלת קפדנית לסבתא רחמנית. הלב שלי חזר לפעום. לכו תתעסקו עם שחקנית שמסוגלת לשכנע אפילו ספר טלפונים שהוא בעצם מחזה של צ'כוב.
דֶיים ג'ודי דנץ' היא הגברת הראשונה של התיאטרון הבריטי. שחקנית מגוונת ורבת עוצמה, שדורות של שחקנים היו מוכנים לקרצף למענה את חדר ההלבשה רק כדי ללמוד מפיה כמה טיפים על כניסה נכונה לדמות. מאז השיקה את הקריירה המפוארת שלה ב־1957, כאופליה ב"המלט" בתיאטרון "אולד ויק", היא זכתה לכל סופרלטיב אפשרי והפכה לאייקון.
היא כיכבה בבמות הכי יוקרתיות (ה"רויאל שייקספיר קומפני" היה לביתה השני), השתתפה באינספור סדרות דרמה וקומדיה בטלוויזיה, זכתה בעשרות פרסים (ובראשם אוסקר על "שייקספיר מאוהב", שש מועמדויות נוספות, פעמיים גלובוס הזהב ופרס טוני אחד) והאירה את מסכי הקולנוע בסידרת הופעות בלתי נשכחות בסרטים איכותיים לצד שוברי קופות.
היא יודעת להיות מלכותית וסמכותית כשצריך (כמו המלכה ויקטוריה ב"הוד מלכותה, גברת בראון" או אליזבת הראשונה ב"שייקספיר מאוהב"); להפגין שבריריוּת ופגיעוּת מרגשות ("אייריס", בדמות סופרת חולת אלצהיימר, או "פילומנה", כאם שמחפשת את בנה שנמסר לאימוץ); או להצחיק במחוות אציליות (למשל ב"גברת הנדרסון גאה להציג", כבעלת תיאטרון שמכניסה מופעי עירום בעידן שמרני).
איפה נוח לך יותר, אצל שייקספיר או בדיסני?
"למה לבחור צד? הסוד הגדול הוא לדעת ליהנות מכל העולמות. בכולנו יש גם קצת ליידי מקבת וגם קצת גברת הנדרסון".
ב־1995 היא השתחלה בטבעיות לדמות של "M", ראש השירות החשאי הבריטי, בסידרת ג'יימס בונד - תפקיד שעד אז גולם בידי גבר. דנץ' לקחה את התפקיד וניערה אותו, בלי לשקשק. צמד הבונדים שהתייצבו מולה בשבעת הסרטים האחרונים, פירס ברוסנן ודניאל קרייג, צייתו לה בחרדה, גם ברגעים שבהם כינתה אותם על המסך "דינוזאורים סקסיסטיים ושונאי נשים".
ב"סקייפול", הסרט האחרון שבו היא משחקת, היא מחוסלת בידי סוכן לשעבר, ובמקומה ממונה היורש - רייף פיינס. בסרט הקרוב, "ספקטר", ה־24 בסידרה, שייצא לקראת סוף השנה, דנץ' כבר לא תופיע. "אם באמת הייתי מנהלת את ה־MI6, הם כבר מזמן היו זורקים אותי", היא צוחקת. "הם מתחלפים שם לעתים תכופות מאוד. עכשיו כבר הייתי אמורה לקבל פנסיה נדיבה ולגור בבית גדול".
ובכל זאת, לא צבט לך לאבד את התפקיד?
"אני בטוחה שרייף יעשה עבודה מצוינת, לא פחות ממני. אף אחד לא היה רוצה לראות את M בבית אבות".
מי טוב יותר לדעתך, ברוסנן או קרייג?
"באמת שאי אפשר לומר. שניהם נפלאים. שניהם הכניסו הרבה חיים לדמות. בכל אופן, אשמח לשבת באולם כמו כולם ולצפות בסרט הבא בהנאה".
זקן? זו מילה גסה ולא מנומסת
דנץ' נולדה ב־1934 ביורק שבאנגליה, לאם אירית, מלבישה בתיאטרון, ולאב רופא, חובב מחזות נלהב. כבר בילדותה נדבקה בחיידק הבמה, ועד מהרה התבלטה בהפקות חובבים ובהמשך בתיאטרון המקצועי. בששת העשורים שחלפו מאז הפכה לשם נרדף לשחקנית טוטאלית.
הגיל המתקדם הוא נושא טעון מאוד אצל דנץ'. לאחרונה פורסם שהיא אוסרת להשתמש בסביבתה במילה "זקן", ובאחד הראיונות עימה אף הכריזה ש"זקן היא המילה הכי גסה ולא מנומסת שיש במילון". באותה מידה היא מתעבת את המונחים "וינטאג'" (ישן) ו"יציאה לגמלאות".
גם בראיון היא מזדעפת כששואלים אותה איך זה להיות בת 80. "מה אתה חושב? אין שום דבר טוב בהזדקנות. שום דבר. שמעתי על אנשים שלא מוכנים לפרסם את יום ההולדת שלהם בפייסבוק. אני יכולה להבין אותם. למה צריך להתעסק בזה?"
אבל מה לעשות: עילת המפגש עם דנץ' היא דווקא גיל הזהב. בסרט הדרמטי־קומי "מלון מריגולד האקזוטי השני" - סרט המשך ללהיט המפתיע "מלון מריגולד האקזוטי" מ־2011, היא חוזרת לגלם את דמותה של אוולין, אלמנה גמלאית שמגלה את עצמה, כשלצידה ותיקי התיאטרון הבריטי - מגי סמית המופלאה (גם היא בת 80), ביל ניי (בן ה־65) ואחרים.
עלילת הסרט הראשון התרחשה בבית מלון ססגוני בהודו, שם חוו הפנסיונרים החביבים תהליכים מרגשים של קבלה עצמית, אהבה בגיל השלישי, חיבור מחודש לזולת והכנה נפשית לסוף שאורב מעבר לפינה. איש לא צפה את עוצמת ההצלחה בקופות, בעיקר בבריטניה, ובמיוחד בקרב קהל שרחוק מגיל הכניסה לבתי גיל הזהב.
עכשיו מגיע סרט ההמשך המתבקש, שממשיך לעקוב אחרי הרומנים, הגילויים העצמיים וההארות הרוחניות של האורחים, על רקע חתונה הודית שנרקמת בסגנון בוליוודי. הקאסט מקבל הפעם סיוע מכיוונו של ריצ'רד גיר, בעצמו בן 65, שמביא למלון את הסקס־אפיל המתבגר שלו.
דנץ' מוכיחה שוב שאין דבר כזה תפקידים זניחים, יש רק שחקניות ענקיות. "בשבילי, הדבר הקשה ביותר בצילומים היה ההתייצבות בכל בוקר מול המראה", היא אומרת. "לראות שם בעצם את עצמי, עם השיער הלבן שלי, בלי פאה או איפור שיכסו אותו, ועם הבגדים שהם בעצם הלבוש הרגיל שלי - זה היה מלחיץ מאוד. אני זוכרת שניגשתי לבמאי, ג'ון מאדן, ואמרתי לו שאני לא יכולה להתייצב ככה מול המצלמות. הוא הרגיע אותי. היתה בו המון רגישות על הסט.
"לא מזמן שמעתי ברדיו ראיון עם גברת בריטית בת 103. הייתי בטוחה שאשמע מישהי לוחשת בקושי, אבל אז אני שומעת את הזקנה מרימה קול ואומרת (מחקה אותה בתיאטרליות; י"ל): 'ובכן, אומר לכם דבר אחד, ותקשיבו לי היטב: לעולם אל תפסיקו לעשות מה שאתם עושים, כי לא תקבלו הזדמנות שנייה'. באותו רגע קינאתי בה. חשבתי לעצמי, כמה מבריק מצידה! אולי בזכות הגישה הזאת היא הגיעה לגיל כה מופלג".
את לא הופכת בעצמך לפיקחית יותר עם הגיל?
"לא. אצלך זה קורה? אני עדיין מסוגלת להתנהג כמו נערה, לצחקק כמו תיכוניסטית. זה קרה לי בשבוע האחרון. משהו גרם לי להתנהג ממש כמו בת טיפש־עשרה".
מה זה היה?
"לא אספר. זה אישי מדי".
מעריצים פונים אלייך ברחוב?
"ממש לא. לפעמים אנשים מתקרבים ולוטשים בי מבטים. אני הרבה יותר אוהבת את האמריקנים, שניגשים אליך ופשוט 'נותנים כִיף'. אני מתה על זה".
סבתא לנכד בן 17
דנץ' היתה נשואה במשך 30 שנה לשחקן הבריטי מייקל וויליאמס, שמת ב־2001 מסרטן ריאות. עימו הביאה לעולם את בתם היחידה, השחקנית פינטי וויליאמס (42), שב־1997 הפכה את דנץ' לסבתא לנכד בשם סם (17).
בסרט מתרקם רומן רגיש, מהוסס, בין הדמות שאת מגלמת, שגם היא בת 80, לבין דמותו של ביל ניי.
"מהוסס זאת מילה עדינה. כשקראתי את התסריט אמרתי לעצמי, לכל הרוחות, שיתקדמו עם זה כבר! כמה אפשר לסחוב? הם עדיין לא עשו את הצעד? איזה בזבוז מיותר של זמן".
האהבה הרומנטית משתנה בשלב המתקדם של החיים?
"זה תלוי באנשים. למזלי, כל חיי הייתי במצב של אהבה. אני חושבת שחשוב מאוד שיש בחיים שלך מישהו ללכת איתו למקומות, לעשות דברים יחד, לצחוק. אם אתה מצליח להשיג את זה, אתה בר מזל".
הדמות שלך, שהתאלמנה בסרט הראשון, עוזבת את הנוחות המערבית ויוצאת לסיים את חייה בארץ רחוקה. היית מסוגלת לעשות את זה במציאות?
"לא. לא היה לי אומץ לקום ולנסוע להודו אחרי שבעלי מת. המקסימום שהייתי מתרחקת זה לסקוטלנד (צוחקת). לחפש מודעה בעיתון על מלון של גמלאים בקצה העולם - לי אין את היכולת לעשות את זה. אבל אני יכולה להבין מבוגרים שמעדיפים למצוא את החופש שלהם במקום אחר ולא להישאר כנטל על ילדיהם".
את חושבת על המוות?
"לא. אבי, שהיה רופא, נהג לומר שבגיל הפרישה צריך להיות עסוקים יותר מאשר בגיל העבודה, אחרת דועכים מהר מאוד. אני מתכוונת להישאר עסוקה".
נהנית בהודו?
"שהינו שם שמונה שבועות. טיפלו בנו יפה מאוד. זאת ארץ שיודעת לתקוף את כל החושים. רק המליצו לנו להיזהר מאוד עם מה שמכניסים לפה. מי שלא הקפיד - הצטער.
"קניתי שם אינספור פריטי לבוש ממיטב אופנת ג'איפור, בירת מדינת ראג'סטאן, שם צולמו רוב סצנות הסרט. מאז אני מכורה לבגדים האלה. זה ממש תענוג. כל הצבעים, התפירות, הבדים. הכל מתאים לצורת הגוף שלי בשלב הנוכחי של חיי".
קצת קשה לדמיין אותך מסתובבת באוקספורד סטריט עם סארי בצבע צהוב־סגול.
"נכון. זה תמיד ככה: אתה מביא הביתה בהתלהבות ערימה של בגדים שקנית בהודו, אבל אז אנשים מתחילים להסתכל עליך במבט מוזר. אתה אומר לעצמך, אוקיי, נצא בכל זאת לרחוב, ואז יורד פתאום גשם. בסוף אתה נכנע. כבר לא באמת ייצא לי ללבוש את הסארי הזה".
ב־2013 הוכתרת בבריטניה כ"אחת מ־50 המתלבשות הטובות ביותר מעל גיל 50".
(צוחקת) "הגישה האופנתית שלי פשוטה: אל תלבשי מה שאחרים מצפים ממך ללבוש, אלא את מה שהכי נוח לך להסתובב איתו. הנינוחות כבר תבליט את האישיות שלך. אני ממש נגד בגדים שמתייסרים פיזית כשלובשים אותם".
מכורה למשחקי מילים
בשנים האחרונות, דנץ' היא לא סמל הבריאות האיתנה. היא סובלת מניוון בעיניה, "שהותיר לי עין אחת יבשה והשנייה דומעת והצריך טיפול בזריקות ישירות לתוך גלגל העין". המחלה מפריעה לה בכל פעילות שדורשת ריכוז ראייה, ולכן היא זקוק לעוזר שיקרא למענה את התסריטים. לפני כשנתיים עברה ניתוח בברך, שכתוצאה ממנו היא מתקשה מעט בהליכה. "תודה לאל שאני יכולה לפחות לעמוד", היא אומרת.
ביום שבו אנחנו נפגשים היא גם מפתחת תסמינים ראשוניים של שפעת. מי שלא שמע אותה מבקשת תה עם "מילק אנד האני, נו שוגר פליז", במבטא של סדרות "תמזה" מהסבנטיז, לא יבין אריסטוקרטיה מהי.
איך את שומרת על כושר? על צלילות המחשבה?
"אני מכורה למשחק מילים שנקרא 'בננה גראם', שדומה מאוד ל'שבץ נא'. אני אלופה בזה. אתה מרכיב מילים מאותיות שמגיעות בתוך תיק בצורת בננה. מבחינתי זה ממש חדר כושר למוח. הטריק הוא ללמוד כל הזמן דברים חדשים. להסתקרן. זה משאיר את הראש עובד.
"אני אוהבת מאוד לפתור תשבצים, אבל בגלל העיניים קשה לי. אני מתעייפת מזה מהר. לא מזמן קיבלתי במתנה מנורה עם זכוכית מגדלת, והיא מאוד מקלה עלי לקרוא, לתפור ולצייר. אתה יודע מה עוד למדתי לאחרונה? לגלף דמויות מסבון. זה דבר חדש, שאני מתרגשת ממנו".
המשחק לא עוזר לך להרגיש צעירה נצחית?
"המשחק הוא בסך הכל פרנסה. ואגב, דווקא כשהייתי צעירה התנהגתי כמבוגרת. בגיל 16 הרגשתי אישה זקנה. עכשיו זה לגמרי התהפך. אני מחפשת את מרד הנעורים שלי".
דנץ' נודעת בחיבתה העזה לשלל מתיחות ותעלולים, שגובים קורבנות רבים בקרב הקולגות שלה. "יצא לי שם רע מאוד, ואני יכולה להבין למה. במשך שנים נהגתי ללעוג לשחקנים שמולי בצורה סמויה; למשל להכניס מילה לא מתוסרטת באמצע מחזה. הקהל לא קלט, אבל מושא הבדיחה הבין. מה לעשות, אני לא מצליחה לעמוד בפיתוי.
"באחת הסצנות בסרט החדש אני וביל ניי עומדים ברקע, כשההתרחשות קורית במקום אחר בפריים. תוך כדי הצילומים זרקתי לו בדיחה, והוא צחק ונפל קדימה - כשהמצלמה עדיין פועלת. הבמאי לא שם לב בכלל, אבל החלטתי לעבוד על ביל. למחרת בבוקר אמרתי לו ברוגז: 'אתה יודע שבגללך אנחנו צריכים לצלם את כל הסצנה מחדש, כי דפקת אותה עם הצחוק שלך'. ביקשתי מראש מהצוות שיגבה אותי, כך שביל ממש האמין. הוא לגמרי איבד את מצב הרוח. זה היה נפלא!"
היא מודה שהפופולריות הקולנועית הגדולה שלה הגיעה בשלב מאוחר בקריירה, אולי מאוחר מדי. "אני נהנית מאוד מתשומת הלב סביבי, וזה לא מובן מאליו שההצעות ממשיכות לזרום. עם זאת, ובמלוא הכנות - הייתי שמחה אם זה היה קורה מעט קודם, כשהייתי בריאה יותר ועם יותר אנרגיה".
איך את בוחרת היום את הדמויות שלך?
"כמו שבחרתי תמיד: אני אף פעם לא שופטת דמות. במקום זה אני מנסה להבין אותה, על כל הצדדים הפסיכולוגיים שלה. כשאתה 'אוהב' או 'לא אוהב' דמות, אתה בא ממקום שמזיק לחיבור שלך אליה כשחקן".
הפרויקט הבא שלה יהיה דרמה תקופתית על פי הספר "קדחת הצבעונים", שעלילתו מתרחשת בסצנת האמנות בהולנד של המאה ה־17. דנץ' מגלמת אישה שלוקחת תחת חסותה ילדים יתומים.
פטרונית של מוסדות חינוך
דנץ' משתייכת לקווייקרים, קהילה נוצרית שמאמינה בשוויון, באי־אלימות ובשאיפה לפשטות חומרית. היא ידועה בפעילות הצדקה הענפה שלה, שבמסגרתה היא משמשת פטרונית של מוסדות חינוך ותרבות, פועלת לשינוי היחס למיעוטים נרדפים (בני שבטים באפריקה וילידים בדרום אמריקה) ומטיפה לשלום ולסובלנות. על תרומתה היא כבר זכתה באינספור תוארי כבוד.
כשאני אומר לה מהיכן אני מגיע, ניצת זיק בעיניה של דנץ'. "אתה מזכיר לי נשכחות! ביקרתי בישראל באמצע שנות ה־60, מייד אחרי שאבי הלך לעולמו. השתתפתי שם בפעילות צדקה של ארגון 'Christian Aid'. אמא שלי באה איתי".
הרבה השתנה אצלנו מאז.
"אני באמת שומעת וקוראת עליכם מדי פעם. ממש נורא מה שמתרחש סביבכם".
אולי תגייסי את בונד ותבואו יחד לפתור עניינים, אחת ולתמיד?
"נראה לך? המצב אצלכם כל כך מסובך, שייקח לנו שנה רק להבין מי רוצה להרוג את מי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו