"מצטער, אדוני", אמר המלצר, "אני לא יכול למזוג לך עוד בירה. אולי תהיה מעוניין במשקה קל?"
על הצלחת שלי נותרו כמה נגיסות ממנה של לחי בקר על ריזוטו פטריות בר ושעורה. משקה קל היה הדבר האחרון שהייתי מעוניין בו. "נגמרה הבירה?" שאלתי, מנסה להסתיר את ההלם והתדהמה, "במסעדה של גינס?"
לעוד כתבות אוכל, מתכונים והמלצות הכנסו לעמוד האוכל שלנו
"הורו לנו להפסיק להגיש לכם בירה", ענה המלצר, "אבל אל תדאג, אתם תשתו עוד בהמשך". וכך ישבתי, במרכזה של מבשלה שמסוגלת לייצר עד שמונים מיליון ליטרים בירה בשנה ושתיתי מים מוגזים.
מבני הלבנים האדומות־חומות של מבשלת גינס בסנט ג'יימס גייט בדבלין מתנשאים מעל העיר כמו מפעל השוקולד של ווילי וונקה מהספר "צ'רלי בממלכת השוקולד", אפופים בריחות שעורה קלויה שמזכירים שוקולד מריר. אני וחבריי לקבוצה - עיתונאים, בלוגרים, בעלי ברים וזוכי תחרויות פייסבוק ממלזיה, בלגיה, גרמניה, ספרד, איטליה ושווייץ - הרגשנו באותו יום כאותם ילדים מאושרים שזכו בכרטיס המוזהב. את ממלכת הבירה הזו פתחו בפנינו במסגרת ההכנות ליומו של סנט פטריק - החג האירי המסורתי שנחגג ב־17 במארס ברחבי העולם, והוא מועד משמעותי במיוחד עבור יצרני הבירה והוויסקי מאי האזמרגד.
מאייל לפורטר ולסטאוט
מיליון ומאתיים אלף מבקרים מגיעים מדי שנה אל ה"סטורהאוס", מרכז המבקרים של גינס, סיפר לנו כמה שעות קודם לכן המדריך טום דבויי. אבל רק מעטים מהם זוכים להיכנס אל מאחורי הקלעים. דבויי, ברנש אירי חביב, ידען ואדום פנים, החל לעבוד במבשלה כשהיה בן 15 ופרש בהגיעו לגיל 55. הוא מכיר אישית כל פינה במבשלה וכל לבנה בקיר.
באזור שבו ממוקמת המבשלה, הוא סיפר, החלו לבשל בירה בשנת 1670. זו היתה אייל אדמונית, עתירת אלכוהול וחביבה על הבריות. ארתור גינס, אבי השושלת, חכר את המבשלה בשנת 1759 לתקופה של 9,000 שנה, עבור דמי קדימה בסך מאה פאונד, בתוספת תשלומים חודשיים של ארבעים וחמישה פאונד. הוא המשיך לבשל בה אייל, אך גם התנסה בסגנון בירה שהחל לצבור אוהדים בלונדון של אותן שנים: פורטר.
"כל היצרנים בישלו אייל באותם ימים", סיכם דבויי, "אבל האנשים התאהבו בפורטר". זוהי בירה קלילה יחסית ובעלת שיעורי אלכוהול מתונים, שאיפשרו לשותים לעמוד על הרגליים ואפילו לחזור לעבודה אחרי פיינט או שניים. בשנת 1799 בישל ארתור גינס את בירת האייל האחרונה שלו ועבר לפורטר. ההתמקדות שלו בפורטר, שהתפתח מאוחר יותר לסטאוט, הסגנון שמאפיין את גינס, התגלתה במהלך השנים ככדאית במיוחד.
דבויי הוביל אותנו דרך מנהרות שנחפרו מתחת לחצר המבשלה לקראת סוף המאה ה־19, בטכנולוגיה המתקדמת ביותר של אותם ימים, ששימשה גם לחפירת מנהרות הרכבת התחתית בלונדון. הוא הציג בפנינו את מה שנותר משמונה קילומטרים של מסילות ברזל שהונחו בשטח המפעל, שעליהן גררו קטרי קיטור שנבנו במיוחד קרונות שנשאו חומרי גלם ותוצרת מוגמרת. לסיום, הכניס אותנו דבויי מבעד דלת סתרים אל בית הבישול מס' 4, בית בישול חדיש שדודי הנירוסטה המוצבים בו הם השניים בגודלם בעולם. "יש אחד יותר גדול. אולי במקסיקו", אמר.
עוד במדור האוכל:
פופינה חוגגת שנתיים והשמחה רבה למשך חודש שלם!
שוקו או וניל? באייסברג החליטו ללכת על שניהם בפסטיבל מיוחדחריף וטוב לו: מנקים את המתוק של פורים עם 3 מתכונים חריפים
פאריס ברסט אישי
באתרים מסוג זה מקפידים בדרך כלל על הפרדה מוחלטת בין המבקרים לבין הציוד, אולם הפעם שוחררנו להסתובב בין הדוודים החמימים ולשאוף את ריחות הבישול. עד שנות השמונים של המאה העשרים התבצעה התסיסה - השלב שבו הופכים השמרים את הסוכר שבלתת לאלכוהול ול־co2 - במכלים שהוצבו בתוך המבנים. "בזמנו היו מחשבות לעבור למקום אחר", נזכר דבויי, "אבל הוחלט להישאר. יש קסם בלבנים באלה". את המבנים, שאחד מהם הפך למרכז המבקרים שהחלל הפנימי שלו מעוצב כמו כוס פיינט ענקית, החליפו שורות של מכלי תסיסה מבודדים, עשויים נירוסטה, שעומדים מסודרים בשטח המבשלה, כמו טילים בליסטיים שמוכנים לשיגור.
ואיך קשורה ברבי?
לאחר סקירה קצרה של השלבים בבישול בירה, טעמנו שניים מהמוצרים המובילים של גינס. רובנו מכירים את גינס דראפט - הבירה השחורה עם ראש הקצף הלבן, שנמזגת מהברזים או מהפחיות המכילות קפסולת חנקן שמשתחרר לבירה בעת הפתיחה, אבל לשחור־לבן הזה יש עוד כמה גוונים. "אקסטרה סטאוט" היא בירה קלילה, מרירה ועשירה בטעמי קפה וקלייה, ולעומתה "פוריין סטאוט", שזוכה לפופולריות גדולה באפריקה, היא בירה עשירה, סמיכה ומתקתקה. המשכנו אל הארכיון שבו מוחזקים ומוצגים מסמכים, מתכונים, תוויות ומודעות פרסומת מימיו הראשונים של המותג, ואל אותה ארוחת צהריים שהסתיימה, כזכור, במים מוגזים ובשיברון לב קל.
ההבטחה לבירה נוספת, שניתנה במעמד סיום הארוחה, התקיימה כמה דקות מאוחר יותר בקונוסייר בר, חלל אינטימי שמעוצב כמו מועדון ג'נטלמנים קלאסי. התמונות על הקירות, כמו הספרים הישנים על המדפים, הן פריטים מקוריים מארכיון המבשלה. ראשונה טעמנו את הדראפט שכולנו מכירים. היא נמזגה לראשונה ב־1959, השנה שבה הצטרפו אלסקה והוואי לארה"ב, וחברת הצעצועים מאטל הציגה לראשונה בובה בשם ברבי.
בתאורה שנועדה לכך יכולנו להבחין בקלות בצבעה האדום הכהה של הבירה, המתגלה בחלקה התחתון של הכוס. גינס, כך התברר, היא לא רק שחור־לבן. הבירה הבאה היתה "דבלין פורטר", ששוחזרה על פי מתכון מקורי של ארתור גינס. בניגוד לדראפט, היא אינה מוגזת בחנקן ולכן היא חדה וקלילה ממנה. לצד בירות מיוחדות כגון ווסט אינדיה פורטר והופ האוס, היא חלק מסידרה חדשה יחסית שמושקת במהדורות מוגבלות, ונועדה לאפשר למותג הוותיק להתחרות בבירות הבוטיק על הלב ועל הארנק של חובבי הבירה בעולם.
את היום הארוך מאחורי ומלפני הקלעים של המבשלה סיכמנו בגרוויטי בר, שנמצא בקומה העליונה של הסטורהאוס. על רקע קו הרקיע, שנפרש לעינינו באור השקיעה הכחלחל, לגמנו עוד כמה פיינטים, כהכנה לערב נוסף בעיר. "כשאמות, דבלין תהיה כתובה בליבי", אמר עליה אחד מבניה המפורסמים, הסופר ג'יימס ג'ויס. אני מרגיש שאחרי הביקור הזה, דבלין והבירה שעושים בה כתובות היטב גם בלב שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו