דרוש: חוק לאיכות חיים

שר המשפטים יריב לוין אמר השבוע שאחת הסיבות שצריך להחליף שופטים בבג"ץ היא שיהודים לא מעוניינים לגור ליד ערבים בגליל, וצריך שופטים שיבינו את זה ולא יכפו חיים משותפים שגורמים לעזיבת היהודים.

ראשית, אני מבין את האמירה. לא קל לחיות בשכנות לחלק מהתושבים הערבים במדינה. לא קל ליהודים ולא קל לערבים הגונים שומרי חוק. תרבות, או אי־תרבות הנהיגה ביישובים, המסכנת את הילדים והמבוגרים, יוצרת אווירה של בריונות בכבישים; מואזינים שמגיעים עם השכנים החדשים ומטרידים את התושבים בשעות לא שעות; רעש לא סביר שלא רואה שכנים ממטר, ועוד מגוון התנהגויות.

מצד שני, יש ערבים שהייתי שמח לגור לידם, אפילו דלת מול דלת. אני זוכר היטב את המקרה של חברי ד"ר אחסן חאליילה, שחיפש בית בכרמיאל ואף אחד לא רצה למכור לו. זה שבר אותו, והוא התייפח בתוכנית הבוקר כמו ילד דחוי, ובצדק. הוא איש תרבות, מכבד כל אדם, ולמה שמישהו לא ירצה לגור בשכנותו? בסוף מצא, והכל הסתדר.

הפרדה בין אוכלוסיות על רקע לאומי תמיד תיראה כגזענות. אין דרך להעביר את זה בגרון של אומות העולם, ורק זה עוד חסר לנו לתדמיתנו האפרטהיידית. ואני אומר - ניתן לשלב אוכלוסיות בלי לפגוע באיכות החיים, ולהרחיק שכנים רעים, אם ערבים ואם יהודים. התארחתי פעם לכמה שבועות ביישוב בפלורידה, שבו יש חוקים מאוד ברורים ומאוד נוקשים. על כל התנהגות אנטי־חברתית מגיעה משטרת היישוב וקונסת ללא רחמים. גם על שטויות.

לא גזמת את הדשא שבועיים? קנס. נסעת בפראות? לא תגיע לשערי היישוב, יתפסו אותך כבר בדרך. פתחת ווליום? עד אמצע השיר השני כבר ידפוק הסייר השכונתי בדלת, עם מבט עשוי פלדה ודיבור מנומס אבל מקפיא, והאיום ברור - תמשיך ככה, תיאלץ לעזוב. לא יפנו לך אשפה, לא תקבל שירותים, אין בית ספר לילדים. תתייבש.

אפשר לחוקק גם כאן חוקים מקומיים, שגם ישמרו על איכות חיים וגם לא ידירו אוכלוסיות שלמות על רקע שייכות למיעוט כזה או אחר. מרחב ציבורי שקט, התנהגות מכבדת, שמירה על ניקיון, נהיגה על פי חוק, עם אכיפה קשה וידיעה שכל סטייה מהכללים המוסכמים יכולה להביא להרחקה מהיישוב. לפני שהולכים על איסור ערבוב, שווה לנסות את זה. אולי אנשים אפילו יחנכו את עצמם כדי להיכנס ליישובים המועדפים. לו יהי.

מנכ"לית

יצאנו מקום אחרון ב־OECD בשוויון לנשים מכל המדינות החברות בארגון. כמה עצוב. כמה עלוב. לכן החלטתי לעשות מעשה. כי בזמן הזה, שבו איני משדר תוכנית יומית בטלוויזיה וזמני בידיי, אני עוסק בין היתר בהקמת מיזמים לטובת הציבור ולטובתי. אחד מהם, מרגש במיוחד, הוא סטארט־אפ טכנולוגי, שיאפשר לילדים דיסלקטיים לקרוא כמו ילדים רגילים.

האיש שהגה את המיזם וגייס אותי אליו, שחר ויטונסקי שמו, הוא דיסלקט קשה בעצמו, ויחד איתי ועם הפרעת הקשב שלי אנחנו עוברים בימים אלה בין משקיעים ומנסים לגייס את מיליון הדולר שצריך כדי שזה יעבוד. וכל משקיע שאנחנו פוגשים שואל "ומי המנכ"ל?" ואין לנו תשובה טובה, כי לא הוא ולא אני באמת מסוגלים למלא את התפקיד המורכב הזה של ניהול מיזם, ומנכ"ל טרם מצאנו.

אז פרסמנו פוסט בפייסבוק שאנחנו מחפשים מנכ"ל/ית. והגיעו מלא אנשים מעוררי השראה, עתירי יכולת, דיסלקטים כולם כפי שביקשתי, ולכל אחד סל יכולות מוכחות, ואקזיטים מעוררי קנאה, וגיליונות קורות חיים שאם הייתה לי יכולת לקרוא אותם, הייתי ממש מתרשם. וניהלנו המון פגישות, וכמעט החתמנו, וכל הזמן משהו גרם לתחושה לא מאוזנת אנרגטית, לא לגמרי מדויק עד הסוף.

עד שהגיעה אורנה יהודה אברמסון. ומהרגע הראשון ידענו שזאת היא, כי מלבד היותה בעלת ניסיון מרשים ורקע דיסלקטי מובחר, היא אישה. ולשנינו היה ברור מייד שמה שהיה חסר לנו זה סל היכולות שמביאה אישה, שאין לגבר, ולא משנה כמה הוא משוכלל. הרגשנו ששלישיית הנהגה של מיזם חייבת לפחות צלע נשית אחת. יש לנשים ראייה מקיפה יותר, יכולות רגשיות עשירות יותר, ירידה לפרטים גדולה יותר, ובמיוחד - מחויבות לפעילות מיטיבה לאנושות עמוקה יותר.

אז לקחנו אותה. ויש לנו מנכ"לית, ואנחנו שועטים יחד קדימה. אמנם לא בנינו על נטישת המשקיעים ההמונית המתחוללת כעת, אבל מקווים שבכל זאת נצליח להקים את המיזם לטובת כל הילדים הדיסלקטיים בעולם, כ־200 מיליון מספרם.

ולמה אני מספר את כל זה? כי במשרדי הממשלה אין כמעט אף מנכ"לית כעת. וכשכתבתי על זה פוסט, התנפלו עלי נשים ימניות רבות שאמרו - "מעדיפות מינוי על פי כישורים, ולא על פי מין". וחשבתי לי עד כמה המחנאות היום מעוורת את עיני כולם, לחשוב שאם ממנים על פי יכולות, רק גברים ימונו. כמה טרגי שנשים מעדיפות נאמנות למחנה פוליטי, ולא לאינטרס הצודק שלהן כנשים. על פי איך שהדיכוי מרצון הזה מצליח, בטח יש מאחורי הקלעים איזו אישה שמזיזה את העניינים.

גרביים

מכל הדברים שקניתי השנה, הקנייה הטובה ביותר היא מהדקי הגרביים שרכשתי בעשרה שקלים באתר "קליק שופ". מייד כל הפרטים.

אחת הסוגיות הכי קשות בבית שלי היא עניין זיווג הגרביים לאחר הכביסה ומציאה מחודשת של בני זוג שהתערבלו בכור המצרף של המכונה ואבדו אלה לאלה. המראה של הגיגית עם ערימת הגרביים הבודדים, שיש לשבת שעה ולמצוא להם שידוך הגון, גורם לי תעוקת חזה. המלאכה הזאת, שלא הצלחתי לרתום אליה את בנותיי גם בהבטחות לגמול מסוגים שונים, שנואה עלי מכל מלאכות הבית, וכך גם על רעייתי שתחיה. לכן מסורת נאה בביתנו היא שהערימות נערמות, במגירת הגרביים יש כבר רק גרביים ששרדו אצלי מהטירונות, וזמזום קבוע בראש מזדמזם - צריך לסדר את הגרביים.

עד ש... נחשפתי בתוכנית הבוקר, בפינת הגאדג'טים (חפיצים בעברית) החביבה עלי, לחתיכת פלסטיק צבעוני ובה שני חורים משוננים. ומה שעושים זה שבזמן הורדת הגרביים והשלכתם לסל הכביסה, תוקעים כל גרב בחור משונן שכזה, שני גרביים לאוחזן, וכך זה הולך לכביסה, כך זה מתכבס, וכך זה יוצא הגיגיתה. רק אז, במעמד קיפול הגרביים מחדש מפרידים מהמתקן הגאוני, והופה - למגירה.

דברים רבים שינו את חיי. נישאתי, הפכתי לאבא, זזתי בדעותיי הפוליטיות, קניתי אוזניות מבטלות רעשים המאפשרות לי לעשות מדיטציה לראשונה בחיי, אבל שינוי כה חד וכה זול מעולם לא חוויתי. מאז הגיעו הפלסטיקים האלה הביתה, נגמר המאבק.

כולם בבית מחויבים למלאכת שימור הזוגיות, ונגמרה הסאגה של הצירוף מחדש והחיבור לאחר שנות ניתוק בגלות. גם נגמרו כל הפתרונות הגרועים של שקיות מחוררות, תיקתקים מחלידים, מה לא ניסינו.

עשרה שקלים, זה הכל. והחיים בבית נרגעים. לא תנסו? קליק שופ. אני לא שותף. בינתיים.

avrigilad@gmail.com