מפגשים מהגיל השלישי: עלילות ניצני במפגש המחזור

בשבוע שעבר התקיימה פגישת מחזור של אחד מששת בתי הספר שבהם למדתי, שהפגיש את בוגריו, שגם חלקם נוסדו לפני לא מעט זמן. כרבים אחרים, לקחתי את האירוע בפרופורציות, ובשבוע של הכנות הסתפקתי בלנסות לאבד חמישה קילו. אבל לצערי עקב תכנון לקוי וקונדיטוריה קרובה לבית, לא נרשמה ירידה אפילו של גרם בודד. כיוון שבגזרת הגזרה התרשלתי והבנתי שכבר מאוחר מדי לקנות מחטב, ניסיתי לחשוב איך אני מצד אחד דופק את הופעת חיי ומצד שני דואג להיראות נונשלנטי, כזה ש"רק זרק על עצמו משהו" והגיע.

היה נחמד לפגוש אנשים שלא ראיתי הרבה שנים, בדיוק בחצר שבה שיחקנו כילדים. פגשתי נערות שבזמנו משכתי להן בצמות והיום הן סבתות גאות, וחבר'ה שפעם שיחקתי איתם כדורגל והיום הם מתקשים לשרוך את הנעליים בלי עזרה של פיליפיני. השאלה שאמנם לא נשמעה בקול רם, אבל אפשר היה להבחין שרבים מהחבר'ה שואלים את עצמם בלב למראה חבריהם הקשישים, היתה: "מה, ככה גם אני נראה?"

להביט אחורה

המפגשים הנוסטלגיים הללו כוללים סקרנות וגעגועים המהולים בשמחה ובעצב. עצב, כי מאז שסיימתי את לימודיי בבית הספר המדובר עברו כ־50 שנה, וגם אם אתה חי בהכחשה מוחלטת, אחרי 50 שנה זה די מתבקש להביט על חייך קדימה ואחורה (אוקיי, קצת יותר אחורה) ולנסות לסכם לעצמך מה השגת, מה עוד תרצה להשיג ומה כבר לא יקרה בגלגול הנוכחי.

שמחה, כי שרדת את כל השנים האלו, אז תגיד תודה שנשארת בחיים, לא נהרגת במלחמה, לא נפטרת מקורונה ולא דרס אותך קורקינט חשמלי, ובגלל שהמפגש עם אנשים שגם הם חיים ושלא ראית כמה עשורים יעלה בך רגשות נעימים וחיוביים.

סקרנות, כי אם לא נתייפייף נודה שהדבר היחיד שמעניין את כולם במפגשים כאלה הוא איך נראים היום החברים לכיתה, שלא ראית עשרות שנים. וגם אם כן, זה קרה רק בתמונה בפייסבוק, שייתכן שהיו בה יותר פילטרים מאשר במאפרה של נתן זהבי. מסקרן גם לדעת מה הם השיגו בחיים, בכמה מצבם טוב או גרוע משלך, ואתה בהחלט מתוח לראות מי מהם כבר עשה מתיחת פנים.

געגועים לנעוריך שחלפו, לאהבות הדרמטיות, לחברויות שהתפרקו ולתמימות שהיתה ואיננה. געגועים גם לזו ששברה את ליבך בכיתה ז', לצד תהייה: האם יש סיכוי שדווקא עכשיו, אחרי שהתגרשת, ואתה פנוי להובלות, גם היא זרקה את המניאק שהזיז אותך הצידה, והיא פנויה לאהבה או לפחות להתפשרות עליך?

סביח במיאמי

לא כולם מגיעים למפגשים האלה. יש את אלו שגרים בארץ רחוקה, ולא חושבים שזיכרונות מהטיול השנתי לחצבני שווים טיול של 18 שעות מאוסטרליה; לחלק יש זיכרונות לא טובים מהימים ההם, שאין להם שום רצון לשחזר; חלק מתנשאים מעל האירוע וחושבים שהוא לא לרמתם, כאילו הם הממציאים של ווייז ולא בעלי דוכן סביח במיאמי; וחלק פשוט לא אוהבים את המקום שהם נמצאים בו בחיים, ומעדיפים שלא יראו אותם.

דווקא מי שהיו אז בתחתית הסולם החברתי או שה"לוק" לא נחשב לצד החזק שלהם, נמצאים עכשיו במצב הכי טוב עם הכי פחות מה להפסיד וסיכוי גדול להפתיע לטובה. היפים והמוצלחים, מלכות הכיתה והחתיכים של השכבה - קרוב לוודאי שהזדקנו והתכערו מאז, בטח בהשוואה למה שנחרט אצלנו בזיכרון. הם יכולים בעיקר לאכזב, ואין שום מנתח פלסטי שיוכל להציל אותם.

אם היית מצטיין בלימודים וגאון, אולי אתה עדיין כזה, אבל אם לא נהיית ג'ף בזוס אין בזה חידוש גדול, ואולי עדיף שתישאר בבית. לעומת זאת, אם נחשבת בבית הספר לטמבל גמור, פושטק ומוסלל לאלכוהוליזם, אבל בסופו של דבר יצאת אדם סביר שלא גר במכונית ומתקלח במזרקה העירונית, תיחשב כמי שהפתיע לטובה ועלה כל הציפיות.

לפני אירוע כזה כולם תוהים אם נשאר משהו מלכותי במלכת הכיתה, מה שרד מההילה, מהכריזמה, מהיופי ומהדרייב. האם חייה היו רצף של הצלחות, זוגיות מושלמת, הישגים, הגשמה עצמית, אושר ועושר, או שמאז שנפרדתם היא לא מלכה ולא נעליים, חייה הם בדידות ועצב מתמשך, וגם הלוק שלה כבר מזכיר יותר את זה של המלך צ'ארלס.

האם החתיך של הכיתה הוא גם היום גבר כסוף שיער אלגנטי, מצליח ואתלטי, חטוב, יפה תואר ואהוב הנשים שעושה בכל שבוע איירון־מן עם כוסית שמפניה ביד? או שהוא מהמוזנחים, בעל כרס, קירח שתוקע שווארמות וגרפסים, אשמאי פתטי שמטריד מלצריות, והחולצה שלו מלאה כתמים מטפטופי טחינה.

האם ילד הכאפות החננה שאף אחד לא נתן לו סיכוי וימי ההולדת שלו היו בסגנון "הקיץ של אביה" נשאר כזה והמשיך להיות בודד ועצוב גם בבגרותו, או שהוא דפק אקזיט של החיים בהייטק וצוחק על כולם עם אשתו דוגמנית העל וילדיו המושלמים בפנטהאוז מול הים, שבו הבריון שהציק לו בבית הספר עובד עכשיו כמוכר ארטיקים?

השתלת שיער?

למען האמת, אלה שנעלמו עקבותיהם ואינם פעילים ברשתות החברתיות, יכולים לספר על עצמם מה שהם רוצים, לשחק באירוע בנונשלנט עם צרור מפתחות של פרארי ולאף אחד לא יהיה באמת מושג אם הרכב באמת שלהם, או שהם שכרו אותו לאירוע ובמציאות אין להם כסף לאופניים.

כולם רוצים שיגידו עליהם שהם נראים יותר טוב ממה שדמיינו אותם, למרות שלך תתחרה עם זיכרונות מגיל 18. אני לפחות הגעתי למפגש המדובר עם יתרון מסוים. בגלל הנוכחות שלי במדיה מדי פעם, איש אינו משלה את עצמו שעדיין נשאר לי משהו על הראש, כולם יודעים איך הזדקנתי ולא ייבהלו מהקרחת, מהבטן ומהקמטים. מצד שני, אם הייתי נחבא אל הכלים, שומר על פרופיל נמוך, ולא נדחף לפני כל מצלמה, יכולתי בשקט־בשקט לארגן לעצמי איזו השתלת שיער דיסקרטית בטורקיה, שאיבת שומן קטנה ואיזו מתיחת פנים, ולהגיע לאירוע בגרסה משודרגת.

כל אחד נושא עימו חשבונות מהעבר, עלבונות וכעסים. המפגשים הללו הם הזדמנות מצוינת להתנצל וגם לסגור חשבונות, אם כי יש סיכוי סביר שהצד השני לא יבין על מה אתה מדבר ולא יזכור כלום מהמקרה שבו הוא העליב אותך בשיעור תושב"ע, ורק אתה נשארת עם הצלקת. ולכן אם מישהו אמר לך בכיתה ה׳ "יאיר יא אידיוט - אתה לא תשחק איתנו כדורגל כי אתה אפס", לא מומלץ לגשת אליו במפגש 50 שנה אחרי ולענות לו: "אם אני אפס אתה הגובה של ים המלח" - אלא אם כן במשך השנים הפכת לכדורגלן באנגליה, והיום אתה מאמן בליגת העל.

מתכון לטעויות

מפגשים מהסוג הזה, שהם רב־דוריים, הם מתכון לטעויות מביכות. לא מומלץ לגשת למישהו ולנחש את שמו, בעיקר אם אתה עלול לחשוב בטעות שהוא אחיו שמבוגר ממנו בעשר שנים. לכן טוב עשו המארגנים שנתנו לכל אחד תג עם שמו המקורי. בלי התג אין לך מושג מי זה הקשיש שמתעקש שלמדתם יחד בכיתה, ואתה בטעות יכול לפנות למישהו שצעיר ממך ב־20 שנה ולנסות להתעקש שהייתם יחד באותה כיתה, רק כדי לגלות שהוא בכלל המאבטח.

yairn@israelhayom.co.il