באמצע מאי 1953 פרצה בקואליציה סערה בין מפלגות מפא"י והציונים הכלליים, שאיימה לפרק את הממשלה.
שורש העימות ניטע עוד לפני קום המדינה והיה קשור בעובדה שהמפלגות נטלו על עצמן תחומי אחריות שיועדו לטיפול על ידי ממסד ריבוני, כשבפועל לא היתה עדיין מדינה ריבונית: הן הקימו קיבוצים, מושבים, ארגוני ספורט ובנקים (דוגמת בנק הפועלים), וכן מערכות חינוך שהנחילו לתלמידיהן את אידיאולוגיית המפלגה שאליה השתייכו.
בשל ריבוי המשימות הלאומיות בעת הקמת המדינה, הסכימו המפלגות להמשיך להפעיל את "שיטת הזרמים" הוותיקה, שבה חולק החינוך בארץ ישראל לזרמים אידיאולוגיים מפלגתיים. אולם ראש הממשלה דוד בן־גוריון קידם ביד רמה את המעבר ממפלגתיות לממלכתיות, ובתחילת 1953 החל בתהליך להלאמת החינוך על ידי חקיקת חוק חינוך ממלכתי, שנועד לאחד את זרמי החינוך השונים לשני זרמים בלבד: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי־דתי.
רוב המפלגות התנגדו לחוק החדש, שכן הן ראו בשליטה בחינוך מרכז כוח אדיר ובסיס לבנייתו של מאגר אלקטורלי בעתיד. אולם הבעיה הגדולה של בן־גוריון באה דווקא מבית, כשחלק מחברי מפא"י טענו כי "ביטול חוק הזרמים בחינוך יביא לקץ תנועת הפועלים", ודרשו לתת לחוק החינוך החדש מאפיינים סוציאליסטיים, ובעיקר "אישור להנפת הדגל האדום בבתי הספר של הקיבוצים במקום או בצמוד לדגל ישראל".
הציונים הכלליים איימו לעזוב את הממשלה אם דרישת מפא"י תתממש, ועשו כך מייד אחרי שבהצבעה בנושא במרכז מפא"י "הפסיד" בן־גוריון. ראש הממשלה הודיע על כוונתו לכנס את הכנסת ולהודיע על התפטרותו, דבר שהיה גורר אחריו את קריסת הממשלה כולה, אך יום לפני כן התכנס מרכז מפא"י בבהילות להצבעה חוזרת, ובתום דיונים סוערים הוחלט בכל זאת לתמוך בדעת ראש הממשלה.
בתגובה, חזרו הציונים הכלליים לממשלה, חוק החינוך הממלכתי אושר - וממשלת ישראל הרביעית המשיכה לתפקד עד תחילת 1954.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו