מי שרצה להיכנס לפני כחודש לחדר הישיבות בבסיס החטיבה המרחבית עציון, היה חייב להיות במדים או לפחות לנעול נעליים גבוהות ואטומות. הסיבה לכך לא היתה הרואית במיוחד - שלולית ענק הצטברה בכניסה, וללא נעלי צבא מדובר היה באתגר. למרות השלולית, נראה היה שאת עשרות הקצינים שהצטופפו במקום מעניין משהו אחר לחלוטין.
תשומת ליבם של הלוחמים המזוקנים, בעלי השיער הארוך, היתה מופנית כל־כולה למפקד הגדוד שלהם, שעמד במרכז החדר. דודו פדידה, חבוש כיפה שחורה ועם זקן שחור ומרשים, חייך והטיל את הפצצה שכולם חיכו לה: "בסדר, בסדר, בואו נדבר על סרבנות".
היו אלה ימי שיא המחאה. מכתבי טייסים, אנשי 8200 ויחידות נוספות הציפו את אתרי החדשות, ולעיתים היה נדמה אפילו שצה"ל מתפרק. העובדה שקציני המילואים הגיעו ליום השתלמות בגזרה שאותה תפסו זמן קצר קודם לכן, ושאליה הם מיועדים אם וכאשר יקבלו זימון, לא היתה מובנת מאליה כלל ועיקר.
"דיברתי עם לא מעט קצינים, ולא הופתעתי לגלות שהסרבנות לא הגיעה לזרוע היבשה", פותח פדידה. "אני לא יודע מה קורה בחיל האוויר וגם לא מעניין אותי. אלינו זה לא מגיע, לא כי אין חיילים שמתנגדים לרפורמה או תומכים בה, הסיבה היא שהחיילים סומכים על המפקדים שלהם. כל אחד כאן סומך על המפקד שלו שייקח אותו למקום הנכון.
"צריך לדבר על הרפורמה, המהפכה, איך שתקראו לזה. אחלה, זה מעולה לדבר, אבל אנחנו מסתכלים על מפקד המחלקה, על מפקד הפלוגה ועל מפקד הגדוד, ובסוף היום נלך לשדמה או למיצד למלא את המשימה, כי יש אמון בינינו".
"הייתי מנותק לגמרי"
אם הייתם פוגשים את סגן־אלוף דודו פדידה לפני שש שנים, הוא היה נראה אחרת לגמרי. קצין לוחם, מגולח למשעי, תל־אביבי מן המניין. היום, לעומת זאת, הוא חרדי לכל דבר ועניין. הפאות מסתלסלות מאחורי אוזניו, כיפה שחורה גדולה על ראשו וספר גמרא על שולחנו. ועדיין, לא מדובר בחרדי סטנדרטי, מכיוון שפדידה חי בשני עולמות בו בזמן. שני שלישים מימיו הוא מעביר בכולל במרכז תל אביב, שבו הוא לומד תורה, ואת השליש האחרון, 100 ימים בשנה שעברה, הוא מבלה במדים, כמפקד גדוד לוחם. גמרא ביד אחת, M16 בשנייה.
"לפעמים אני מרגיש שיש לי אפילו שלוש זהויות שונות", הוא אומר, "זו של הכולל, זו של המילואים וכמובן זו של הבית, כאיש משפחה. זה מסתדר גם עם השמות. בצבא אני פדידה, בבית - דודו, ובכולל אני דוד או אפילו הרב דוד. אני לא מרגיש שזה סותר, להפך. אני מגיע לכולל עם מדים ולצבא עם פאות. אני במשימה בשליחות הקב"ה".
פדידה בן ה־38 נולד וגדל בבאר שבע, בבית חילוני לחלוטין. "למדתי בתיכון בעומר, בית ספר ציוני, רגיל, הייתי אוהד הפועל באר שבע ויצאתי למועדון הפורום בסופי שבוע, כמו כולם", הוא מבהיר.
ב־2003, לקראת סוף האינתיפאדה השנייה, התגייס לגדוד שמשון, אז גדוד חי"ר ייעודי שפעל בעיקר ברצועת עזה. לאחר קורס קצינים שימש בתפקידים שונים בגדוד, עד רמת מפקד פלוגה.
בהמשך שימש סגן מפקד גדוד חרוב, שם היה בין היתר ממקימי סיירת חרוב, ולבסוף שימש ראש מדור אופרטיבי בפיקוד צפון. ב־2017 השתחרר מצה"ל וב־2012, עוד במהלך שירותו וכמו צעירים רבים, עבר לתל אביב שבה התגורר קרוב לעשור. "הייתי בליין כמו כל רווק תל־אביבי", הוא מספר, ונזכר בחיוך בתחביב הסנובורד שאימץ באותה תקופה.
אבל לצד אופי החיים החילוני, החלו לעלות בליבו שאלות. "לפני הצבא לא הכרתי את יהודה ושומרון, ופתאום פגשתי את קבר יוסף, את מערת המכפלה ואת קבר רחל", הוא מספר, "אבל עדיין לא הייתי דתי בשום פנים ואופן. פעם, בסיור במערת המכפלה, מש"קית החינוך סיפרה שפה קבורים האבות ואני גיחכתי. הייתי מנותק לגמרי, לא הכרתי את ההיסטוריה".
"רגע אחרי שחזרתי מהמזרח יצאתי לקורס מג"דים, והיום אני חש התנגשות בין ערכים. כמג"ד אתה לא יכול להשקיע בתפילות או בלימוד כמו שהיית רוצה, והייתי מאוד רוצה להחליף את הסלולרי למכשיר כשר, אבל אני לא יכול בגלל הצבא"
כששימש מפקד פלוגה, העובדה שהיו תחתיו פקודים דתיים הובילה אותו ללמוד. "רציתי לדבר בשפה שלהם, לדעת עוד על היהדות, ואם יש משהו גדול יותר שאני לא מבין".
אף שלא חשב בשלב זה על חזרה בתשובה, הסקרנות הובילה את המ"פ הצעיר למסגרת לימודית ייחודית. ברחוב בן יהודה בתל אביב, בין סניף של בנק לאומי לחנות כלבו, שוכן מלון דבורה. בקומה השנייה, בכמה חדרים קטנים, שכן אז "כולל" (מוסד לימוד תורה לגברים חרדים) "שירת דבורה".
"נכנסתי פנימה, ניגשתי לרב, והוא אמר לי לשאול שאלות", אומר פדידה. "שאלתי - וקיבלתי תשובות".
"טסתי לאומן, לראות מה זה"
כמה שנים מאוחר יותר, ב־2014, יצא פדידה לשנתיים של לימודים, ואז החליט לקחת את השאלות והתהיות שלו כמה צעדים קדימה. "התחלתי לפתוח ספרים ולבדוק במה מדובר. עשיתי בדיקות של ניסוי וטעייה. הלכתי לבית הכנסת, פגשתי חברים, ולאט־לאט הבנתי שאני רוצה להיות יותר מסורתי. בסביבות 2016 קיבלתי ספר שבו היה כתוב שלשמור שבת עושה טוב לנפש. אז החלטתי לשמור שבת. הפעם הראשונה היתה אסון. לא ידעתי מה לעשות. מצאתי את עצמי בבית הכנסת ובבית לבד. כך הבנתי שמדובר בסיפור חברתי".
שלוש שנים נוספות עברו, ואז פדידה השתחרר מצה"ל, וכמו כל לוחם טוב שמשתחרר יצא למזרח. שם קיבל את ההארה האמיתית. "נסעתי למזרח, וכשחזרתי החלטתי שאני רוצה ללמוד בכל הכוח גמרא. מאז ועד היום אני ב'כולל' רצוף".
ההורים שלך לא חששו מהתהליך שעברת? בכל זאת, לא פשוט כשהבן החילוני שלך הופך לחרדי.
"גם הם עוברים תהליך של התחזקות", מחייך פדידה. "זה יותר מפתיע מהתהליך שלי כי אמא שלי, האישה הפרגוואית, האשכנזייה והחילונית, היא עכשיו עם כיסוי ראש, שומרת שבת.
"ב־2014, כשעוד הייתי חילוני, טסתי לאומן, לראות מה זה. אמא אמרה לי 'אוי ואבוי אם תהיה דתי ותגדל פאות', ואני צחקתי ואמרתי שלגדל פאות לוקח כמה שנים. עם השנים הם ראו שזה עושה לי טוב, שמצאתי מרגוע. לפני שחזרתי בתשובה הייתי בחיים משלי בתל אביב, אבל כשחזרתי למדתי שחייבים לכבד את ההורים. הם ראו שההתנהגות שלי השתנתה, והחליטו שגם הם רוצים לנסות. אחותי עדיין לא דתייה, היא הדבר הכי רחוק מהיהדות ואנחנו משתדלים לכבד זה את זה. אגב, היא מתחתנת עוד מעט".
והחברים שרדו את המהפך?
"הם מכירים אותי טוב מאוד ויודעים שאני לוקח דברים עד הסוף. פעם זה מכוניות, פעם סנובורד. אני זוכר שבקבוצות של החברים עשו התערבויות מתי אסיים עם 'השטויות'. יכול להיות שאחד מהם עוד ממתין שאפסיק...
"באופן טבעי יש לי פחות חברים חילונים כיום. זה לא שניתקתי קשר, אבל בחלק מקבוצות הווטסאפ יש דברים שלא מתאימים לי, ותל־אביבים נוהגים להתרחק מחבריהם כשאלו מתחתנים. עם אלו שאני עדיין בקשר יש את מי שבטוחים שהחזרה בתשובה תחלוף. השיח בינינו רציונלי ואני לא מנסה להחזיר אותם בתשובה, כי אני מכבד אותם ויודע מאיפה הם באים. הם מצידם לא מנסים להוציא אותי בשאלה".
אתה לא מתגעגע לחיים של פעם?
"כן, אני מתגעגע לחלק מהדברים. לפעמים זה מגרד. לפעמים בא לי לעשות ערב פוקר עד הבוקר, או לגלוש בסנובורד, אבל אני חוזר מהר מאוד לספר. מבין מה הקב"ה רוצה ממני. עד לפני ארבע שנים עוד היה לי מנוי להפועל באר שבע, אבל אני מבין את סדר העדיפויות שלי היום".
"כל הזמן רץ"
יומו של פדידה מתחיל בשעות הקטנות של הלילה. הוא קם בסביבות 3 לפנות בוקר, יוצא לטבול במקווה ולקיים "התבודדות", מנהג חסידי מוכר. "למדתי להתמודד עם מעט שעות שינה", הוא מחייך. "אני אברך טוב כי הייתי קצין טוב. אני כל הזמן רץ. רבי נחמן אומר שאדם שחוזר בתשובה צריך לרוץ".
לאחר מכן הוא יוצא ללימודים בכולל בתל אביב, שעבר למיקום אחר, כמה מאות מטרים ממיקומו המקורי. בשעות הצהריים הוא חוזר לביתו במודיעין, ולפני כמה שבועות עבר דרך הפגנה ברחוב קפלן, בדרכו לרכבת. "אמרו לי 'כל הכבוד שבאתי להשתתף', אבל בסך הכל הייתי בדרך לתחנת הרכבת", הוא צוחק.
לפני ארבע שנים נישא לקרן, גרושה ואם לילד שמגיעה במקור מבית דתי־לאומי. "שאלתי את עצמי איפה אמצא בחורה דתייה, כי בתל אביב לא ממש מצאתי, אז נפגשנו באתר היכרויות", הוא מספר. "שאלתי אם היא רוצה לצאת איתי כחוזר בתשובה בתחילת התהליך, היא ענתה כן, ואחרי ארבע פגישות החלטנו להתחתן".
ביתם הוא שילוב של מה שספג פדידה לאורך שנים: בית עם השקפה חרדית, לצד זווית לאומית. יחד הביאו לעולם את מיכל, בתם הקטנה.
אף שפדידה מגדיר את עצמו כחרדי־ליטאי על הנייר, בפועל הוא משלב לא מעט סגנונות בחייו החדשים. את המקווה וההתבודדות הוא לקח מהעולם החסידי, סגנון הלימוד לקוח מהעולם הליטאי, על ראשו כיפה שחורה, אך סרוגה, וכובע הוא לא חובש. "אני לא אוהב להגדיר את עצמי יותר מדי, אבל אני בהחלט חרדי. הילדים שלי יהיו עם כובע וחליפה", הוא מבהיר.
"נערכים להסלמה הבאה"
בניגוד נוסף לרוב המוחלט של חבריו לכולל, שהם חרדים על כל המשתמע מכך, פדידה לא מוותר לרגע על שירותו הצבאי ארוך השנים, להפך. בשנים האחרונות הוא מפקד כאמור על גדוד 910, גדוד המילואים של החטיבה המרחבית עציון. אף שהוא הראשון שמודה שיש בכך אתגרים לא מעטים, הוא מסרב לוותר על שירותו הצבאי לצד המשך התחזקותו ביהדות.
"רגע אחרי שחזרתי מהמזרח יצאתי לקורס מג"דים, כך זה תוכנן מראש", הוא מספר. "בתחילה זה לא התנגש עם תהליך ההתחזקות שלי, אבל היום אין ספק שאני חש התנגשות בין ערכים. כמג"ד אתה לא יכול להשקיע בתפילות או בלימוד כמו שהיית רוצה, וגם האינטראקציה אחרת. למשל, הייתי מאוד רוצה להחליף את הטלפון הסלולרי שלי למכשיר כשר, אבל אני לא יכול בגלל הצבא.
"מה שמחזק אותי הוא משפט יפה שהרב שלי אמר. יום אחד באתי לכולל על מדים ותהיתי מה יהיו התגובות. כשנכנסתי הוא אמר ברצינות גמורה שמדובר במדי הכוהן הגדול. 'בדיוק כמו שהכוהנים היו עוזבים את הבית בכל חצי שנה כדי לעבוד בבית המקדש, כך אתה' - אמר לי - 'יוצא מדי פעם לעבוד בדבר החשוב הזה שקיבלת יכולות אליו'.
"מבחינתי, אספתי מתנות כשהייתי חילוני ולא צריך לזרוק אותן. אני מרגיש שזו מתנה להיות מילואימניק אינטנסיבי. זה מה שהשם רוצה ממני, שאהיה מילואימניק חרדי. אני מגיע לכולל עם מדים ולצבא עם פאות. אני במשימה בשליחות הקב"ה".
פדידה אכן מתייחס למשימה בחרדת קודש. "סדר היום שלי משוגע", הוא מחייך. "כשאני מגיע למילואים, אם אני לא מנצל את היום כמו שצריך אני מרגיש כאילו אני מבטל תורה.
"המפקדים שלי פונים אלי ואומרים לי 'תהיה קצת מילואימניק, בוא נלך לפינה החמה בצומת הגוש', אבל זה ביטול תורה. זה מה שגורם לגדוד שלי להצטיין. אני בשליחות של הקב"ה, הוא החזיר אותי בתשובה בדיוק כשהתמניתי לתפקיד מג"ד, וזה מה שהוא רוצה ממני".
"אני מכיר את כל הזהויות בעם ישראל, כי הייתי בלא מעט מהן. אז אני אברך שלא עובד, או מילואימניק שעושה 100 ימי מילואים בשנה? אם הכתבה הזו תעשה עין טובה על חרדי, תל־אביבי או מילואימניק, עשיתי את שלי"
להשקעה העצומה יש גם תוצאות. בשנה שעברה הוענקה לחיילי גדוד 910 תעודת הצטיינות מנשיא המדינה, על תרומתם לביטחון בגזרת עציון ולכשירות המבצעית.
"גדוד המילואים 910, הפועל תחת חטמ"ר עציון, ביצע בשנה האחרונה תעסוקה מבצעית מוצלחת בגזרת החטיבה", ציינו בדובר צה"ל. "הגדוד הגיע להישגים מבצעיים רבים תוך פיתוח כוח האדם. במהלך התעסוקה ביצע הגדוד פעילות התקפית ענפה, שכללה מעצרים, תפיסת אמצעי לחימה בלתי חוקיים ופעילויות מבצעיות נוספות. כמו כן, ביצע הגדוד פעילות הגנה שוטפת בצירים וביישובים".
כשהוא עצמו מדבר על השירות במילואים, עיניו של פדידה בורקות. "בחרתי את הגדוד הזה לפיקוד כי אני מכיר את האנשים מהסדיר. אני מאמין שהלכידות והגיבוש הם אלו שייתנו לנו את הניצחון. לפני שנה וחצי נפגשנו לתעסוקה כאן, בעציון, והיתה לנו פעילות מצוינת. לפני ההסלמה הקודמת הקפיצו שוב את הגדוד, בעיתוי הכי לא פשוט ביולי־אוגוסט, וכל החיילים באו. קיבלנו על כך תעודת הערכה במסגרת מבצע 'שובר גלים'. כעת אנחנו נערכים להסלמה הבאה. אם יקראו לנו, נתייצב ושוב נעשה את העבודה".
"האמת שלי יציבה"
לדבריו, "הצבא זורם בדמי. שם החלה החזרה בתשובה שלי, כי השירות גרם לי לפגוש את עם ישראל ואת ההיסטוריה שלנו. אף אחד לא מבין איך הזהות שלי מסתדרת. בכולל לא מבינים איך אני במילואים, ובמילואים לא מבינים איך אני אברך, אבל לי זה מסתדר חבל על הזמן.
"המפקדים בגדוד שלי מכירים אותי גם כחילוני וגם כדתי. כן, אולי החזות שלי מרתיעה לפעמים, אבל גם כשאני מסתכל על עצמי לפעמים במראה אני לא מזהה את עצמי עם הזקן. בסוף, המפקדים שומעים את הדירקטיבה שלי, את רוח המפקד, והם הולכים אחריי.
"גם אני, אם הייתי פוגש מישהו כמוני, הייתי שואל מה הוא עושה כאן. אני מוכן לשאלות כאלה. בעניין הזה האמת שלי יציבה, עשיתי עם עצמי שלום בשלב מסוים ואני מכיר את כל הזהויות שלי. אני איש אחד עם שלוש מסיכות - בבית, בכולל ובצבא, אבל מתחת לכל המסיכות ישנו אותו אדם. אני חי חיים נהדרים, קם בבוקר ואומר 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'".
כשאני שואל אותו אם ירצה שבנו, אם יהיה לו, ישרת בצה"ל, הוא שותק לרגע ומשיב תשובה מורכבת: "אני רוצה שהבן שלי יהיה תלמיד חכם, ולכן אני לא רוצה שהוא יהיה בצבא, למרות החשיבות הרבה שאני רואה בצה"ל. נכון, הצבא מאפשר היום מסגרות חרדיות ספציפיות ומתאימות לחרדים, אבל האג'נדה שלי היא שקודם כל בני יהיה בן תורה ואברך, ושיתחתן כמה שיותר מוקדם. אם לא יצליח, אעזור לו למצוא משהו שיגשים את הערכים שלו, וזה כולל גם את הצבא.
"אני יודע שמדובר בתשובה מורכבת, אבל הייתי רוצה שמהכתבה הזו יבינו שהחיים מורכבים, שצריך להסתכל על כל אדם בעין טובה. זכיתי להכיר חרדים אמיתיים, לשבת איתם בכולל. זכיתי לא לשפוט אדם רק בגלל הדעה או ההשקפה שלו. זה גרם לי להיות עם עין טובה לגבי כל יהודי - דתי, חילוני, תומך ברפורמה המשפטית או מתנגד להפיכה המשטרית.
"המפקדים בגדוד שלי מכירים אותי גם כחילוני וגם כדתי. כן, אולי החזות שלי מרתיעה לפעמים, אבל גם כשאני מסתכל על עצמי לפעמים במראה, אני לא מזהה את עצמי עם הזקן. בסוף, המפקדים שומעים את הדירקטיבה, את רוח המפקד, והולכים אחריי"
"הייתי רוצה שיראו את הכתבה ויידעו שיש גם מילואימניקים חרדים שלא בהכרח נמצאים באג'נדה שלהם - אבל עדיין באים לעשות טוב. אני גאה להיות בצבא, זה פיקוח נפש שדוחה הכל, מקבל את העדיפות העליונה.
"אני לא הסיפור פה, יש עוד הרבה אנשים כמוני. אולי הם לא מג"דים, אבל בגלל שהם שינו את הזהות שלהם העין כלפיהם לפעמים פחות טובה. אני מכיר את כל הזהויות בעם ישראל, כי הייתי בלא מעט מהן - מההארד־קור התל־אביבי ועד החרדי בבני ברק. תסתכלו על הזהות שלי: אני אברך שלא עובד, או מילואימניק שעושה 100 ימי מילואים בשנה? אני אדם שמקדיש חלק ניכר מהחיים שלו לצבא, אבל לא רוצה שהבן שלו יתגייס. החיים מורכבים. אם הכתבה הזו תעשה עין טובה על חרדי, תל־אביבי או מילואימניק, עשיתי את שלי.
"לכידות היא שם המשחק, ואת זה אתה רואה רק בצה"ל. כאן אתה רואה את עם ישראל בתפארתו, בלי גינוני מלכות, בדיוק כפי שהוא באמת. קוראים לעם ישראל להגן על עצמו ועל המדינה - והוא בא".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו