הסרט של כולנו

בשעה שהקהל הרב היה מרוכז בצפייה בסרט, עסקתי אני בהכנת אורחי הפאנל שנועד להתכנס אחריו. הם היו שלושה: מאור שוויצר, כוכב הסרט "בחורים טובים" שהוקרן באולם, עמית מורשת שמשחק בסרט, ויקי רייסנר המפיק. בעוד דקות, כשיסתיים הסרט, נעלה כולנו על הבמה ונקיים דיון של "מאחורי הקלעים". ידעתי שיהיה מעניין, אבל לא ידעתי עד כמה.

המקום: בית מלון נתנייתי. בילינו פה את כל חג הפסח והיה יפה מאוד. בשנים עברו יצא לנו לבלות את פסח בחו"ל, וכדי שהילדים לא יתאכזבו, גילינו שאפשר בקלות לייצר חוויית חו"ל במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית. כבר לפני שבועיים התחלתי להציף את הבית ואת קבוצת הווטסאפ המשפחתית בשאלות כגון: מה פערי השעות בנתניה? מה ערך המטבע המקומי? ובערב פסח, כשכולם היו לחוצים סביב האריזות, טרחתי להעלות שאלה בקבוצה: מישהו יודע אם שקעי החשמל בנתניה זהים לשלנו?

ומתברר שזה אפילו עבד: בעיצומו של חול המועד צלצלה אלי אחת מצעירות המשפחה באמצעות שיחת ווטסאפ. לרגע חשבתי שמדובר בטעות, אבל אז הבנתי שהיא פשוט מצויה בתודעה אוטוסוגסטיבית של שהות בחו"ל ולא רוצה לבזבז את חבילת השיחות שלה. כשעימתּי אותה עם העניין, היא גמגמה משהו לא אמין על תקלת שיחות שהיתה לה. שטויות, האמינו לי.

בכל אופן, היה נחמד ונעים וטוב. חגגנו והחכמנו ואכלנו כמויות שלא נעים לדבר עליהן. האווירה במקומות האלה נהדרת. המשפחה מתלכדת, פוגשים חברים חדשים, מתחמקים מנודניקים ישנים וגם רבים הרבה, צוחקים הרבה ומרבים דעת. נוכחותם הרועשת של צעירים רבים יוצרת אקלים רומנטי קבוע ואפילו חגגנו אירוסין! מתברר ששניים מאורחינו, שי ואיילת, ילדיהם של חברים, החליטו למסד את קשר השידוכין ביניהם שהביא את היכרותם לכדי הצעת נישואין. בקיצור - אל תשאלו. שמחה וגילה לכל ילד וכלה.

• • •

ולתוך כל אלה נכנסה הקרנת הסרט "בחורים טובים". זאת לא היתה סתם תוכנית ערב, אלא עניין בעל אופי בוטיקי: מפיק הסרט ואחד מתסריטאיו ושחקניו, יקי רייסנר, שהה עימנו בבית המלון והוא זה שהציע הקרנה ודיון בהנחייתי ובהשתתפות כוכבי הסרט. תודו שלראות שעה וחצי את מאור שוויצר בדמותו של ברוך תלמיד הישיבה, ואז, ברגע שהאורות עולים, לראות אותו על הבמה בגודלו הטבעי ובחזותו החילונית - זאת חתיכת אטרקציה. לא?

"בחורים טובים" היה מהנצפים ביותר בסרטי השנה שעברה. כדי שלא לחטוא בשום ספוילר, אספר רק שהוא דרמה קומית־רומנטית הדנה במוסד השידוכים בחברה החרדית ונוגעת גם במתח העדתי בין אשכנזים למזרחים, שקיים בחברה הישראלית בכלל ובחברה החרדית בפרט. והוא סרט מצוין, נוגע מאוד. טעון, אמוציונלי. לו הייתי מבקר מקצועי, חוששני שהייתי משתמש אף במילה המאוסה "מטלטל".

הצפייה היתה מהנה. כשהסתיים הסרט עליתי על הבמה, וכדי לבשר מה יהיה כיוון הדיון, בחרתי לפתוח בציטוט של עצמי מלפני 15 שנה, בעת שפורסם ששחקן הכדורסל הליטאי שרונאס יאסיקביצ'יוס יוצא עם מלכת היופי לינור אברג'יל, ואני פרסמתי אז שלדעתי זהו המקרה הראשון שבו ליטאי מרשה לעצמו לצאת עם מרוקאית. הקהל צחק ואני חשבתי שזוהי נקודה טובה לפתוח בה דיון כזה. אבל מהר מאוד הדיון עבר לפסים אחרים, סביב סוגיה שונה לחלוטין.

"תגיד לי", שאל בכעס מהקהל אחד הנוכחים, רב מכובד הנושא במשרה רמה. "למה חשוב לך לייצר סרט פופולרי שמוציא את החברה החרדית כל כך רע? אנחנו באמת כאלה גרועים? כאלה גזענים? ונגיד שעובדתית יש כמה בעיות חברתיות: למה צריך לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?"

בום! כשאני שומע את צמד המילים "הכביסה המלוכלכת", אני נדרך. אני מתחבר באמצעותן אל החוויה הקיומית שלי. כמעט מיום עומדי על דעתי זו חוויית בן המיעוטים החרדי שמוצא את עצמו מדבר לכלל הקהל הישראלי, ועליו לבחור מה להגיד ומה לא להגיד, כדי לגשר בין מלאכתו לבין שליחותו.

• • •

אני לא מקל ראש בשאלת הרב. אני מכיר את התחושה הזו, מול המסך הגדול והמסך הקטן, מול ספרים ומול כתבות בעיתון. כשחרדי יוצא לא טוב בסרט ובסדרה זה מצליח לכווץ לי את הבטן, כמו בן משפחה שתוקע גרעפס בשולחן בנוכחות זרים (בדרך כלל אני הוא בן המשפחה). זה מאוד קשה. והמחשבה שהכביסה הזו מכובסת בידי יזם חרדי בעצמו מחמירה את התחושה והופכת אותה לכמעט זעם.

ניסיתי בעצמי להשיב בנימוס לטענה. דיברתי על כך שלדעתי רוב הקונפליקט בין חרדים לחילונים מקורו בחוסר היכרות. ומבחינה זו, השירות שהסרט עושה לעניין עולה בהרבה על הנזק התדמיתי שאולי נגרם, ועוד כהנה. אבל אז שמעתי את רייסנר משיב לטענה, וזה היה כל כך טבעי ואנושי ונורמלי, עד שלא יכולתי שלא לעמוד נפעם מול שתי הגישות שניצבו לפניי ושהסבירו את תהליכי העומק שעוברת החברה החרדית בתוך המכלול הישראלי, טוב יותר מאלף ימי עיון באלף מכוני מחקר.

רייסנר פשוט תיאר, במילים פשוטות וחדות, איך כיזם בעל העזה הוא רק רצה להביא אל לב התרבות הישראלית את העולם שלו - ועשה את זה. הוא הביא, בטבעיות, עולם שלם, על רגעיו הטובים והרעים, השמחים והעצובים ובעיקר המצחיקים, ופשוט הניח אותו על שולחנה של הישראליות - וזהו. והיא פשוט התמסרה בהתלהבות.

עשרות ביקורות, סיפר רייסנר, נכתבו ופורסמו על הסרט. כמעט באף אחת מהן נושא האפליה העדתית אפילו לא עלה. זה לא שמישהו ברח מהעיסוק בו, אלא שהוא פשוט נדחק לשוליים. הנושא העיקרי היה כמובן עולמם הרגשי של הגיבורים, ההיחשפות לתרבות ולאורחות החיים, האהבה והרומנטיקה, וכמובן המתח סביב העלילה והאיכויות הקולנועיות. זה לא מלמד על משהו? כל הטקסט שלו, כל שפת הגוף שלו, אמרו רק דבר אחד: אני לא מתנצל ולא מייצג. אני עושה כבתוך שלי.

• • •

והקהל כולו נרעש ונסער סביב הוויכוח. וזה היה חתיכת תענוג, כי שתי העמדות הוצגו בצורה חדה. ולא היה צורך בתואר בסוציולוגיה כדי להבחין בחלוקה הברורה בין המבוגרים יותר, צחורי הבלוריות, המצדדים בגישה השמרנית, ובין הצעירים שפשוט לא מבינים על מה הוויכוח ותומכים בעוז בסרט וביוצריו, ועל הדרך גם עסוקים בסלפי עם שוויצר והכוכבים.

וביציאה החוצה, ליד המדרגות, הרחק מן השאון, ראיתי פתאום את שי ואיילת, החתן והכלה המיועדים, עומדים ומשוחחים, כאילו אין העניין נוגע אליהם. והבטתי בהם וחשבתי על זה שאיכשהו אני מרגיש שגם כשהילדים שלהם יתארסו ויתחתנו, נקיים בוודאי את אותם ויכוחים. אז מה בכך? הן זה מה שהשמרנות רוצה, לא? שהכל יקרה, רק הרבה יותר לאט. מזל טוב, ילדים. שיהיו לכם חיים טובים ואוהבים.