ואז הבנתי: אנחנו צאצאים של ברירה לא־טבעית

אחד הדברים היחידים שכולנו מסכימים עליהם, הוא שהפעם באמת אין לאף אחד מושג איך ישראל יוצאת מזה.

מפגשים אקראיים שהיו לי לאחרונה עם מכרים ברחוב או בשוק הזכירו לי מפגשי פציינטים בתור לשיקוף ריאה. שנינו נאנחנו עמוקות. ידיים נזרקו לצדדים, ונשמעו מלמולים שבין אובדן עצות לבין השלמה עם הגרוע מכל. תגובות כאלה קצת מצחיקות אותי. "באמת?" הם שאלו אותי, איש־איש בסגנונו, "אתה חושב שיהיה טוב? אתה בסדר? כי אני בזמן האחרון. תשמע. פשוט לא נרדם בלילות. תסריטי אימים". ואז, לקראת סיום, לא פעם שואלים אותי: "תגיד, תגיד (בירושלים עדיין מכפילים מילים. גם אצלכם?), מאיפה אתה מגרד את האופטימיות הזאת?".

אין ספק שבזמן האחרון האופטימיות הפכה להיות משאב נדיר, ומשאבים נדירים תמיד עוררו חשד. ברגע שאתה מפגין אופטימיות אתה מזהה את המבטים האלה. אפילו אם תביע תקווה בעצימות סבירה, במינון נמוך. לשימוש עצמי. החשד כבר מתעורר מאליו.

במקרה הטוב חושדים בך שאתה מיתמם. או חי בסרט. תתעורר! במקרה מעט פחות טוב חושדים בך שאתה לא לגמרי סגור על עצמך. שמשהו בך התחפף לאחרונה. הרי שמענו על לא מעט מקרים כאלה בזמן האחרון. אולי אין כל כך ירידה מהארץ, אבל מהפסים?!

והרשת, הרשת מוצפת בסרטונים של אנשים שהיתה להם תקופה סבירה בחייהם, והנה היום הם פשוט מדברים שטויות בקבלנות. אבל יש גם אפשרות גרועה יותר. במקרה הגרוע, מטיחים בך שאתה משוחד. שאתה אופטימי מפוזיציה. שמכרת את נשמתך. הרי לא יכול להיות שאתה באמת מאמין שנצליח לאחות את הפצעים של החודשים האחרונים. ששום דבר לא ייקרע ולא יישבר ללא תקנה. שפשוט נצא מזה מחוזקים.

זה לא מתקבל על הדעת. אתה אומר את המילים הריקות האלה רק כי אתה פוחד לומר את האמת שלך. או כי מישהו משלם לך.ככל שאני חושב על כך יותר אני מגיע למסקנה שלסיפור היהודי ישראלי יש מערכת יחסים ארוכה ומורכבת עם סוגיית האופטימיות. אנחנו אומרים די הרבה "יהיה טוב", אבל מייד אחר כך מגיעה אנחה עמוקה. ורק אצלנו מסוגלים לומר משפטים כמו "שאלה יהיו הצרות שלנו".

ההיסטוריה היהודית התנהלה כך שמי ששרד היו האופטימיים המפוכחים. אנחנו צאצאים של ברירה לא־טבעית, שבמהלכה מי שהאמין שמחר יפציע יום חדש והאהבה תלבלב לא שרד. אבל גם הממהרים להתייאש לא

יופי של ברכה אגב. מי שהקים את המדינה הזאת, החלוצים הפשוטים, אבל גם החוזים החולמים והמנהיגים, היו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם בתמימות. חלק מהם נטו למרה שחורה, וכל משבר הצליח להוציא מהם תסריטי בלהה שמתארים באופן מדוקדק עד הפרט הטראגי האחרון את קריסת החלום הציוני. אבל הם ידעו גם להאמין, להשיב מלחמה או לפחות לקום לעבודה. בסופו של דבר זה לא מקרי, וזה מאוד סמלי שהשיר שנבחר להמנון, הרבה לפני קום המדינה, היה דווקא התקווה. אבל גם הוא לא אומר "יהיה טוב" אלא "עוד לא אבדה תקוותנו", שזאת גרסה זהירה, מפוכחת וכמעט פסימית, של אופטימיות. משהו ברוח השורה האהובה מאוד של יורם טהרלב "אם זה טוב ואם זה רע – אין כבר דרך חזרה".

•••

אופטימיות עלולה להיות תכונה מסוכנת. אני לא רוצה לראות נהגים אופטימיים על הכביש. נהג שמאמין שיהיה טוב הוא פצצה מתקתקת. אנשים אופטימיים נוטים להקל ראש בסכנות ובסימנים ברורים, ולהיתקע במקום שפסימיסט מושבע היה בורח ממנו כמו מאש. אופטימיסטים מושבעים לא יחזירו מנה במסעדה, ולא יבקשו חוות דעת נוספת בתום בדיקה רפואית. איכשהו הם מאמינים שבסופו של דבר הכל יסתדר.

בדרך כלל, הם אומרים לעצמם, מרפי מדבר שטויות, והדברים לא נוטים להשתבש. אלו הם, חברים, אנשים חסרי אחריות. ואני עדין איתם.ההיסטוריה היהודית התנהלה כך שבסופו של דבר מי ששרד היו אופטימיים מפוכחים. אנחנו צאצאים של ברירה לא טבעית ממתמשכת שבמהלכה מי שפשוט האמין שמחר יפציע יום חדש והאהבה תלבלב פשוט לא שרד. מצד שני, גם הממהרים להתייאש כבר אינם איתנו.

בימים אלה אני חושב שהאנשים הכי אופטימיים שיש לנו הם 30 אנשים ונשים יקרים מאוד באוהל המחאה בירושלים. הם לא מוחים נגד הרפורמה וגם לא נגד סרבנות הטייסים. הם מוחים נגד הסכנה שניגרר למלחמת אחים. שנאבד את היכולת והרצון להיפגש, לשוחח ולתת אמון. ששוב נעשה את הדבר הנורא ההוא שמקנן בדנ"א שלנו, והוא להתנצח עד מוות. שאלתי את אחד מהם, ידידי אודי ליאון, את שאלת ה"מניין האופטימיות". כלומר, מאיפה אתה מגרד את האמונה שתיתכן הסכמה. שאלתי את אודי כי אני מכיר אותו כאדם מפוכח שהצליח לעשות כמה דברים בלתי אפשריים בחיים שלו (כמו להכניס לערוץ 2 את הסדרות "עבודה ערבית" ו"מעורב ירושלמי", שבה גם אני לקחתי חלק).

מי שהקים את המדינה הזאת היו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם בתמימות. אבל הם ידעו גם להאמין. בסוף זה לא מקרי שההמנון שלנו הוא ״עוד לא אבדה תקוותנו״. זו גרסה זהירה, כמעט פסימית, של אופטימיות

זאת תשובתו:״קודם כל, הישרדות. אנחנו מסוגלים למעשים על־אנושיים כדי לשרוד. אולי אפילו להגיע להסכמה. נכדי בן החמש התקשר אלי כששמע שאני שובת רעב: ׳סבא, אני דואג לך׳. ואני עניתי בפשטות: ׳ואני דואג לך. בגלל זה אני לא אוכל׳. מאלפי תגובות שאני מקבל בשבועות האחרונים אני יודע שרבים מאוד חרדים מהחורבן כמוני. ומי כמוך יודע שאחת ההתמחויות הגדולות של העם היהודי היא יכולת ההשמדה העצמית (נכון, יש לו עוד כמה אחרות). וחוץ מזה זקנתי, ואני יודע שרוב התחזיות לטוב ולרע לא התקיימו. ורוב האירועים הדרמטיים לא נחזו מראש. אז אני מקווה ומתפלל שיש הרבה תסריטים חלופיים". הנה, אופטימיות כזאת אני דווקא אוהב.

••• 

וקטע אופטימי לסיום. תראו, אני אמנם חובש כיפה, אבל אי אפשר להגדיר אותי כאספן אובססיבי של מצוות. מעודי לא תרמתי כליה, לא אימצתי ילד חסר בית, ואפילו לא שידכתי את הראשון מבין שלושת הזוגות שיסדרו לי את סוויטת ה־VIP בגן העדן. ובכל זאת, ממש בימים האחרונים הבנתי שקיימתי מצווה גדולה, אם כי די פשוטה. אם תרצו: מתכון להכנה ביתית של מנה אופטימית!

יום אחד נסעתי בקו האוטובוס השכונתי. זאת היתה שעת צהריים והאוטובוס התפקע מנוסעים רצוצי עצבים, שלרובם לא היה מקום ישיבה, והם ניסו להחזיק מעמד או במשהו יציב, בזמן שהאוטובוס מטלטל אותם מצד לצד. דבר אחד ברור, מלמלנו אחד לשני, הנהג הזה בעברו הלא רחוק היה רב־חובל, ולא מהטובים שבהם. אין גם ספק שספינתו התנפצה, הסכימו שאר הנוסעים. אין ספק שתלאות מגבשות את בני האדם. כמעט חצי מאוכלוסיית האוטובוס היו ילדי בית ספר שעלו כולם באותה תחנה. סיימו איזה יום שדה או של"ח, והוסיפו לחוויית הנסיעה בדיוק את מה שהיה חסר לה - קצת תרבות. צלילים ענוגים ושלווה.

את אחד התלמידים זיהיתי. את ההורים שלו אני מכיר. חכה, חכה פרחח, לחשתי לעצמי, ברגע שאתה רק עושה את הפדיחה הכי קטנה אני מעביר הכל להורים.אבל אז, באחת התחנות, כשחצי מהחברים שלו התגלגלו החוצה כמו מפולת עליזה, ראיתי אותו יורד כדי לעזור לאימא צעירה להעלות את העגלה שלה. לא כמו נער הוא עשה את זה. כמו ג'נטלמן. באדיבות מובנת מאליה. ואני חייב להגיד לכם, זאת מצווה גדולה (וכיף גדול! מי אמר שמצוות אמורות להכאיב) לספר דבר כזה להורים. גם משום שזאת מצווה לעשות למישהו טוב על הלב. אולי אפילו לגרום לו ללחלוחית מפתיעה בעיניים (״כמה טוב שאתה מספר לי את זה עכשיו. ואו, בדיוק הבוקר צרחתי עליו!״. ממש כך).

אבל בעיקר כי טוב להזכיר לאנשים שהם עצמם עשו משהו טוב בחיים, למשל לחנך את הילדים שהביאו לעולם. כל העניין הזה, אני חייב להתוודות, עשה לי כל כך טוב על הלב, שאני שוקל ברצינות להתחיל להמציא מעשים טובים שלא היו ולא נבראו, סתם כך כדי לגשת לזוג הורים אקראי, לספר להם על הילדה המופלאה שהם מגדלים, ולגרום להם להתנפח קצת מנחת.ואגב, נסו פעם לעשות את זה עם בני זוג (״תשמעי. אביחי הזה שלך. חתיכת צדיק אלפא! תגידי מה שתגידי, איזה בן אדם זהב״. והכל בחיוך). נדמה לי שזאת מצווה ענקית, רק כי היא מוסיפה כמה נקודות לצד האופטימי של החיים.