עשר המכות של החיים הפריבילגיים

כשאני מדברת על המכות של החיים הפריבילגיים, לא מדובר בדם, צפרדע או כינים חלילה, גם לא בדבר או בשחין שלא נדע, ואפילו לא בצרות המרכזיות בחיינו - אלא בדברים המרגיזים בחיי היומיום, שלא יוציאו אותנו להפגין.

מה כן? כנראה לא נעשה שום דבר. מקסימום נמלמל בשקט "נו, שאלו יהיו הצרות", ונמשיך להתעצבן. ספוילר: ייתכן שתתעצבנו ותחשבו שאני קטנונית או טרחנית. אני אקח את הסיכון הזה.

הלו, זה רמקול?

אנשים שמדברים בספיקר של הנייד במרחב הציבורי.

לאף אחד אין ציפייה שאנשים יימנעו משיחות טלפון בבתי קפה, בתור לסופר או במסעדה, מה אנחנו - אירופאים? אני מופתעת בכל פעם מחדש כשאני טסה לחו"ל ומבחינה באורחי המסעדות יושבים בשולחנות נקיים מסמארטפונים.

בתוך עמי אני חיה, ולכן לא מפליגה בציפיות עד כדי כך - אבל בחייאת, מה הקטע של אנשים מסוימים לנהל שיחות שלמות, לעיתים אינטימיות, דרך הדיבורית, בזמן שאנחנו עומדים צמודים זה לזה מתוך אילוץ בתור בסופר או בדואר, או כשאתם יושבים בשולחן הסמוך בבית הקפה?

תת־קטגוריה של המכה הזו היא נהגי המוניות, שמנהלים שיחות אישיות בדיבורית בזמן שאת, הלקוחה, משלמת על השירות.

בשבוע שעבר ביקשתי בעדינות מנהג המונית שינמיך קצת את עוצמת הדיבורית, בזמן שניהל שיחות על גבי שיחות עם כל בני משפחתו המורחבת ואני נבלתי בכיסא האחורי. הוא הסתובב ותקע בי מבט מלא תדהמה: "אז איך אני אשמע אם אני אנמיך?". לאחר שסיים לשוחח, החל להשמיע מקבץ הודעות קוליות שקיבל מחבריו ומנהגי מוניות אחרים - והכל בספיקר.

אלוהי המוסר

אנשים שאומרים לך כשאת מתלוננת שקשה ועמוס לך: "הכל עניין של סדר עדיפויות".

יש טיפוסים שנהנים להיכנס לדמות הקואוצ'ר דמיקולו, ובדיוק כשראית בהם דמות קשובה ובחרת לשתף אותם במצוקה שלך הם יסתכלו עלייך בחיוך מתנשא ויגידו לך שאת "פשוט" צריכה ללמוד לתעדף.

הטיפוסים מטיפי המוסר שינצלו את הווידוי החברי שלך כדי להרגיש שהם מוצלחים יותר הם פשוט מכה, מצטערת. האמת הם צודקים, סדר העדיפויות החדש שלי מאותו רגע והלאה לא כולל אינטראקציה איתם.

עשו לי טובה

אנשים שמעבירים ביקורת על טובה שאת עושה עבורם ללא תמורה, על חשבונך.

יש לי נטייה להתנדב יתר על המידה, גם עבור אנשים שלא באמת מעניקים בחזרה. ההרגל הקלוקל הזה נמצא בטיפול, ולשמחתי אני גם מצליחה למנן אותו, אבל עדיין כולנו נופלים בפח מדי פעם (או לפחות אני מקווה שלא רק אני), מתנדבים לכתוב מכתב רשמי לרשויות עבור חבר של חבר, יוצרים קשר עם מישהי שלא ראינו מאז הטירונות רק כי היא יכולה לסייע לחבר שמבקש עזרה, או מתנדבים להסיע ילדים שלא אנחנו ילדנו למקום מרוחק חצי שעה מהבית שלנו כי הילד החמוד לא רוצה להטריח את הוריו.

יש טיפוסים מרגיזים במיוחד, שלא מתביישים להעביר ביקורת על הטובה שעשינו עבורם. הנה דוגמה להמחשה: לא מזמן כתבתי מכתב לרשויות התחבורה עבור מכרה רחוקה. היא ביקשה, ולא הצלחתי להתחמק. לאחר כמה ימים, משלא קיבלתי ממנה תגובה על המכתב ששלחתי במייל, התקשרתי לשאול אם הכל בסדר. "האמת, זה לא בדיוק מה שרציתי לכתוב", היא ענתה. "זה לא היה פיקס, עוד הייתי צריכה לשנות כמה דברים בעצמי לפני ששלחתי". עזות מצח, זו ההגדרה לכפיות הטובה הזו.

הכה את המומחה

אנשים שמתווכחים עם אנשי מקצוע בנושאי המומחיות המובהקים שלהם.

אני בעד מחשבה עצמאית וביקורתית. גורמי סמכות אינם אלוהים, ניתן לחלוק על חוות דעתם, ואני הראשונה להפציר בכל אדם עם בעיה רפואית לפנות לקבלת חוות דעת שנייה ואפילו שלישית. המכה אינה טמונה בחוסר קבלה של דעתו של איש המקצוע - אני מדברת על הטיפוסים שמתווכחים עם איש המקצוע ומנסים לשכנע אותו לחשוב אחרת בנושא המומחיות שלו, כי הם התעמקו בנושא כבר חמש דקות שלמות והגיעו למסקנות הרבה יותר חכמות.

אני מכירה אישה שעושה זאת דרך קבע, ובמקרה נקלעתי לסיטואציה שבה הגיע לביתה אינסטלטור שהזמינה לתיקון נזילה. לאחר שהסביר מה עליו לעשות היא אמרה: "אתה בטוח שזה מה שצריך לעשות? כי זו לא נראית עבודה כל כך מסובכת", ואחר כך הוסיפה: "אבל למה אתה צריך חמש שעות כדי לתקן את זה?".

תקשיבו, אם לא מתאים לכם - פנו בכיף לאיש מקצוע אחר, אבל להתווכח עם אדם על העבודה שלו זה חוסר מודעות מאוד מעצבנת.

שיעור השלמה

אנשים שמשלימים לך משפטים - ובמיוחד שאלות.

אני דברנית לא קטנה בכלל, אוהבת להביע את מחשבותיי ועלולה גם לקטוע אדם אחר בזמן ויכוח כדי לשטוח את טענותיי. לא גאה בזה. לא תמיד זה מנומס, אני מודה, אבל גם אין לי בעיה שאדם נכנס לדבריי ויאמר את דעתו. לפעמים אני אפילו רואה בזה הבעת עניין וחלק מהדינמיקה של התלהבות מהנושא.

בשונה מהדפוס הזה, הטיפוסים שמוציאים אותי מדעתי הם אלו שקוטעים את הדיבור שלך במסווה, בערמומיות, על ידי הפעולה המעצבנת של להשלים את המשפט שהתחלת לומר, כאילו הם יודעים מה כוונותיך ומנסחים אותן טוב ממך.

הללו בדרך כלל ישלימו לך משפט שכלל לא מכוון אליהם, אלא למישהו אחר ששותף לשיחה, ומובן שכמעט אף פעם לא יקלעו לכוונתך. אבל הם פחות מתעניינים בה. המקרים המעצבנים במיוחד קורים כשאני שואלת שאלה, ואדם אחר שנמצא גם הוא בשיחה משלים אותה, פונה לאדם שאותו שאלתי כאילו מדובר בשאלה שלו, ובעצם שואל משהו אחר לגמרי ממה שרציתי לשאול. חייבים למצוא להתנהגות הזו הגדרה מילונית, כי מורכב לתאר את זה.

תחת עינו

אנשים שסורקים את הגוף שלכם כשהם מדברים איתכם.

מכירים את אלה שמדברים איתכם, אבל תוך כדי סורקים את הבגדים שלכם, את הבטן, את השיער, את הקמטים ואפילו את הנייד. בגדול, זה מרגיש כמו לשוחח עם מכונת שיקוף בשדה התעופה או עם שוטר שבא לערוך חיפוש. זה מעורר בי צמרמורת ואני ממש משתדלת להתרחק מהטיפוסים האלה.

אבות המזון

אנשים שמסיימים לאכול מזון שהיה במקרר - ומשאירים את האריזה הריקה על המדף.

זו תהיה בדרך כלל איזו אריזת טייק־אוויי שחלקו נשאר, חטיף או איזשהו תבשיל. אני פותחת את המקרר ומתכננת לחמם לעצמי או לנשנש משהו, ואז קולטת שמדובר באריזה בלבד. שמישהו מבני הבית התעצל לזרוק לפח או להכניס למדיח.

הגרסה הנוספת לכך היא בקבוקים ריקים של רטבים או משקאות, וכמובן בקבוקים ריקים של שמפו ומרכך במקלחת.

נערי המעלית

אנשים שמחזיקים את המעלית דקות ארוכות בבניינים רבי קומות.

אני גרה בקומה גבוהה מאוד. שעות העומס במגדלים רבי קומות הן שעות הבוקר, כשכולם יוצאים לעבודה ומסיעים את הילדים למסגרות, וגם שעות הערב - כשכולם חוזרים הביתה. לפעמים אני נאלצת להמתין למעלית יותר מחמש דקות, וזה בדרך כלל קשור לשכן שהחליט להחזיק את המעלית בזמן שהוא משוחח עם שכן אחר או שומר את המעלית עם איזה תיק שמונע ממנה להיסגר, עד שכל הילדים שלו יחליטו לצאת מהבית.

המצבים הכי מרגיזים קורים כשאני כבר בתוך המעלית, בדרכי למטה לחניון - מובן שזה תמיד יקרה כשאני יוצאת לפגישה באיחור - המעלית נפתחת ומעבר לדלתות תעמוד בדרך כלל ילדה מתוקה וקטנה שאמא או אבא אמרו לה "תתפסי את המעלית". היא תחייך, תעמוד על דלת המעלית ותאמר: "אני מחכה לאמא".

הנה וידוי שנשמע מרושע אבל הוא אמיתי לגמרי: אני בדרך כלל פונה לאותה ילדה או לאותו ילד ואומרת שאני מאוד ממהרת אז עכשיו אמשיך בדרכי למטה במעלית והיא תזמין אותה מחדש, "טוב מתוקה?", כך אני אומרת, בזמן שאני לוחצת "סגור דלת".

זרע אמ.לק

אנשים שהתעצלו להגיע לפגישה, ואחר כך מבקשים ממך שתפרטי עבורם את כל מה שעליהם לדעת.

יש כאלה שמשתמשים בך כמתווכת לפעולות שאין להם כוח או חשק לעשות. אסיפת הורים זו דוגמה מצוינת, ותוך כדי שאת מתאמצת לזכור את כל הפרטים ולהעביר דיווח נאמן משל היית ברהנו טגניה, הם אומרים: "טוב, חפרת, את יכולה לאמלק?"

נכנסים באין כניסה

אנשים שנכנסים לבניין שנייה לפנייך ולא מחזיקים את הדלת, אלא משחררים כאילו לא שמו לב שאת שם. ולא, לא בקטע ג'נטלמני.

הלו, גם גברים וגם נשים - אני לא באמת צריכה להסביר למה זאת מכה, נכון?

שלוש מכות שאין לך את מי להאשים בהן מלבד את עצמך

• לפספס פנייה בווייז בגלל שאת בטלפון או כי שכנעת את עצמך שתהיי מספיק מרוכזת ולכן את לא צריכה להפעיל אותו על קול, ואז לגלות שהפנייה הבאה היא רק בעוד 15 קילומטרים, ושכדי להגיע אליה את נתקעת בפקק שלא ברא השטן, שכלל אינו קשור למסלול הנסיעה שלך.

• למלא טופס ארוך, מתיש ועמוס בפרטים באינטרנט כדי לקבל שירות ביורוקרטי כלשהו, ואז ללחוץ על כפתור שמוביל להודעת שגיאה ולגלות שהכל נמחק ואת צריכה לעבור את כל הכיף הזה מחדש.

• לשפוך על עצמך את הקפה מהכוס התרמית שלא סגרת כמו שצריך, ולקלל את הניסיונות שלך להיות אקולוגית ולהציל את הפינגווינים בקרחונים כשאת בדרך להרצאה בפני 500 איש.

לגזור ולשמור (ולזכור!)

בקשה אישית ממני אליכם: לכבוד האירועים המשפחתיים בחג הבא עלינו לטובה, שמאתגרים אותנו עם דינמיקות חברתיות ושיחות סמול טוק מרובות, אלה משפטים שלא תאמרו לאף אישה, גבר, ילדה או ילד, גם אם אתם מרגישים בנוח "להיות אמיתיים". ויש גם הצעות מה לומר בִּמקום.

• "את נראית עייפה" / "אתה נראה עייף" -

המשפט הזה הוא הדבר הכי מוריד שאפשר לומר לאדם. אתם בעצם אומרים לו שהוא נראה חבוט, לא במיטבו.

אז מה לומר במקום?

"מה שלומך, איך עומס החיים שלך לאחרונה?"

• "יהיה בסדר" / "תסתכלי על חצי הכוס המלאה" -

אם מישהו או מישהי בארוחת החג עונה לשאלה מה שלומך תשובה שאומרת שלא פשוט לו בחיים כרגע - אל תענו לעולם עם המשפטים האלה, גם אם בא לכם להתחמק משיחת עומק על קושי. התשובות הללו הן חיוביות רעילה, שגורמת לאדם להרגיש בדידות.

אז מה לומר במקום?

אם בא לכם לשמוע באמת את האדם שמולכם, אפשר לומר לו: "וואו, אני שמחה שאת מרגישה בנוח לשתף אותי. אני איתך, ספרי לי עוד".

אם כבד עליכם לשמוע עוד - זה גם בסדר, ואז אפשר לומר: "נשמע שאתה בתקופה מורכבת. זה כל כך נורמלי, לכולנו יש תקופות כאלו, אל תרגיש שזה קורה רק לך". אפשר גם לשאול בעדינות אם יש לאותו אדם מישהו שנמצא שם עבורו.

• "פעם הייתי כמוך, אני כל כך שמחה שאני כבר לא במקום הזה" -

לא משנה מה אדם אחר מספר לכם, לעולם - אבל לעולם לעולם! - אל תענו במשפט הזה. אם חשבתם עד עכשיו שלגיטימי לומר אותו, אנחנו, כלומר אתם, בבעיה. המודעות העצמית טעונה שיפור. אין לי משפט חלופי.

• "מה, אין חיבוק לדודה?" -

בבקשה לא להכריח ילדים או טינאייג'רים לחבק או לנשק אתכם. תנו להם ולעצמכם לכבד את גבולות הגוף שלהם.

אז מה לומר במקום?

אם הם נרתעים ממגע, אפשר לומר "כל הכבוד לך שאת יודעת להיות כנה. קיבלת חינוך טוב!"

Info@paulanatural.co.il