באמת תודה, קובי

זו היתה הופעה שלי במקום כלשהו, שלא נחשוף פרטים עליו מטעמים שעוד יובהרו. הופעתי בפני קבוצה חברתית גדולה באולם עירוני. האולם היה ממוקם במתחם מבני ציבור ומולו היה עוד אולם. כשיצאתי מההופעה כשאני נישא על גלי ההערצה, כמובן, נתקלתי במשפחה שיצאה מהאולם הסמוך, לאחר שהסתיימה מסיבת בת־המצווה של בתם. להפתעתי, אבי הנערה היה ידיד ותיק שלי.

פעם היינו שכנים. "בני?" שאלתי בהתלהבות, "זה אירוע שלכם? בת־מצווה? למי, לעדי?", ובני הגיב בצורה הכי מוזרה שראיתי בחיים. הוא כמעט איבד את הנשימה.

"קובי", הוא מלמל, כאילו הייתי בן משפחה ששב מן השבי בארץ רחוקה. "קובי, מה אתה עושה פה? כן, זה בת־מצווה לעדי. בוא מהר לנאווה".

• • •

דעות פוליטיות, כידוע, יש לכולם. וגם עמדה פוליטית. ובימים אלה מתווספת עוד קומה לדעה ולעמדה והיא: ניתוח מקורי וחדשני של המצב מזווית בלתי צפויה, שהיא שילוב של מבט־על בלתי מוטה ועמידה איתנה מול תעתועי הפוזיציה. ואילולא צפה בו העם כולו לפני אך שעתיים בסטורי של עמית סגל, ניתן היה לחשוב שהמנתח באמת הגה אותו כאן ועכשיו ממוחו־הוא.

אבל האמת היא שהטיפוסים האלה עוד נסבלים. מה רע? עושר דעות הוא ברכה, וניתוחים חדשים יכולים להאיר תובנות חדשות, ונמצאנו כולם נשכרים. הבעיה מתחילה בסוגת העצות. משפטים שמתחילים ב"צריך" או ב"אם זה הייתי אני" הולכים ומתרבים בימים טרופים אלה ומצליחים להוציא את האדם מדעתו.

זה לא שאין ביניהן עצות טובות וחכמות. העניין הוא שכשהן מושמעות בין האדם לבין אוזני יושבי שולחנו, הן הופכות לזרא. אמת, גם אני חוטא בזה פעמים רבות. אם תעיינו מעשה תחקיר בשידוריי מהשנים האחרונות, בטח תמצאו אינספור התייחסויות שניתן להכתיר אותן כעצות: צריך כך וצריך אחרת ואם אני הייתי רוטמן ואם אני בהרב־מיארה ואם אני ואם אני; כאן צריך להבהיר שאין דין המלהג המקצועי כמלהג החובב. למקצועי - משלמים בדיוק לשם כך, שיבלבל את מוח הציבור בניתוחים ובעצות. כשזה קורה בבית קפה - זה מעט שונה.

למעשה, התופעה מתחילה בעצות אזרחיות. הרי אנחנו מוקפים עצות כל חיינו. מרגע שנולד תינוק וכל דודה מוצאת חובה קדושה להודיע לנו שכיום השתנתה הגישה ומשכיבים תינוקות על הבטן (או להפך), ועד לחבר המייעץ לנו לרכוש קרקע חקלאית במסחה.

התחומים המובילים הם זוגיות, רפואה ותיירות, ואחריהם משתרכים כל השאר. ההנחה הבסיסית היא שהעובדה שאדם שרוי בזוגיות, סובל בעצמו מטפיל מעיים הליקובקטר והיה בטביליסי - מסמיכה אותו ליתן עצה בנושאי זוגיות, להמליץ לרעיו על דרך טיפול בבעייתם הרפואית וליצור עבורם מסלול טיול. אבל זה לא. זה לא.

• • •

זה שאתם בזוגיות לא הופך אתכם למבינים יותר בנושא, אלא למבינים פחות. יש סיבות נוספות לכאבי בטן, ולנועץ עימכם בכלל יש, אולי, סרטן, וטביליסי היא אמנם עיר יפה אבל העולם גדול, אפשר לראות בו את הכל. אבל כל הקביעות הללו לא עוזרות. העולם ותושביו ממשיכים לספק עצות לכל מי שסביבם. ויש מי מהנועצים בעל כורחם שאפילו מאמצים את העצות האלה, וכמו שזה נראה עכשיו, זה גם לא עומד להשתנות.

כשנאווה ראתה אותי, היא כמעט התעלפה. ממש כך. "די!" היא צעקה, "אני לא מאמינה!" וזה היה מוזר מאוד, כי את בני ונאווה הכרתי אמנם היטב, אפילו היינו כאמור שכנים לפני 12 שנה, אבל מה לזה ולפרץ האהבה הזה שנפל עליה?

את האמת אומר, שבקושי זכרתי אותם. הם היו זוג צעיר שבא לגור בבניין שגרנו בו אז. היתה להם ילדה אחת קטנה, ומה שממש זכרתי זה שבמשך זמן־מה הילדה היתה בוכה בהיסטריה שעות ארוכות בכל לילה, עד שכמעט השתגעתי. גם מההפרעה וגם מדאגה לשלומה.

חוץ מזה ידעתי על משלח ידו, ופעם או פעמיים פגשתי בה באקראי - זהו. התגובה שלהם היתה באמת מאוד מוזרה. ואז, בעודה המומה וצווחת ומתלהבת בשתי שפות (נאווה אמריקנית במקורה), ובאדיבות בעלה בני, הבנתי באימה מה בדיוק קרה שם. חצי שעה קודם לכן, בעוד המסיבה בעיצומה, עמדה נאווה על הבמה ונשאה נאום לכבוד בתה, כלת בת־המצווה.

זה היה, כך הבנתי, נאום יפה שסקר אנקדוטות מחייה הקצרים של עדי הכלה. וכך סיפרה נאווה, מילה במילה: "בהתחלה זה לא היה קל. אני זוכרת שתקופה מסוימת בשנתה הראשונה עדי בכתה ובכתה בהיסטריה במיטתה שעות ארוכות בכל לילה, וליבנו היה יוצא אליה. היינו צעירים ונבוכים, ולא ידענו מה לעשות. יום אחד פנה אלינו שכן וחבר שלנו אז, קובי אריאלי שמו, אתם אולי מכירים אותו, ואמר לנו שאי אפשר להמשיך כך. זו גם התעללות בילדה וגם התעללות בשכנים.

"'אז מה נעשה?' שאלנו במצוקה, וקובי, שכבר גידל כמה ילדים, אמר: 'אני מציע שבינתיים תכניסו אותה לישון איתכם, עד שתירגע, ואז תגמלו אותה בהדרגה'.

"'וכך באמת עשינו', סיימה נאווה, 'הכנסנו אותה לישון בחדר שלנו, והיא ישנה איתנו עד גיל 9. באמת תודה, קובי'".

ואז פתאום הגעתי. ממש אני, בכבודי ובעצמי, כמו איזה שד שהופיע פתאום משום מקום, והם היו בשוק. סמוק ונבוך מלמלתי משהו על עדי החמודה ועל איחולים לבביים וברחתי משם. ולכם, ולכל השאר, יש לי רק עצה אחת: בחיים אל תיתנו עצות.