איחוד - הצלה

כל מי שמצא את עצמו אי־פעם בבית משפט, יודע שפסקי דין יכולים להוציא מהדעת. אנשים תמימים מגיעים לשם עמוסים בציפיות שדינן להתרסק. מכל מיני סיבות - בעיקר ספרים וסרטים שנכנסו לנו לראש, ללב ולחלומות - אנחנו נוטים לפנטז על צדק מהדהד וחד־משמעי.

בדמיוננו אנחנו רואים נאום סיכום גדוש השראה (ועד הבית מעל בשליחותו והמיט חרפה קולוסאלית על תרבות הדיור לדורותיה!), ושופטים שלא מהססים להרעיף עליך נחשולים של אמפתיה (הרשה לי לומר בנימה אישית, ידידי, שמעטות הפעמים בחייו של שופט שבהן נקרית בפניו הזכות לדון בעניינו של אזרח למופת, צדיק גמור ואחלה גבר כמוך!). גם אנשים מתונים יותר מדמיינים מפגן של עוצמה וצדק, שאחריו אפילו הנתבע המתועב שקיבל באבי־אביו ירכין ראש וימחא כפיים.

האם אני צריך לציין במפורש שזה אף פעם לא קורה? ברוב הפעמים יוצאים האנשים מהאולם כשהם חיוורים, אילמים ומתוסכלים, וכל מה שהם צריכים עכשיו זה קפה חזק ומשהו זמין שאפשר לשבור לרסיסים.

זאת בדיוק הסיבה שכמעט קפצתי משמחה כאשר נודע לי על החלטת בית המשפט בעניין מחדל העוברים באסותא. בית המשפט לא הלך סחור־סחור וקבע שיש להפסיק את החקירה והחיפוש אחרי מוצאו הגנטי של העובר, ובעיקר לחדול מהחיטוט הנוראי ברחם של אישה שאנחנו לא מכירים, ובטח לא היינו רוצים להתחלף איתה. אני מקווה שהבנתי נכון: בין השורות קבע בית המשפט שמגיע לאישה הזאת לשמוח, ושמוטב נעשה כולנו אם נניח לה לשמוח.

הסיפור מורכב. הקדמה המדעית המבורכת מאפשרת דברים שלא היה אפשר לדמיין בעבר. עקרות היא אחד המוטיבים הכי עצובים בסיפורים העתיקים ביותר שלנו, ולכן קשה שלא להתרגש מהמהלכים שמאפשרים פרי בטן במקומות שבעבר חיכה בהם רק הייאוש. מצד שני, הקדמה המדעית המבורכת מאפשרת גם אותן חקירות נודניקיות וחיטוטים אינסופיים בעקבות המוצא הביולוגי־גנטי של מי שאמנם לא נולד עדיין, אבל כבר יש לו אמא שעוטפת אותו בגופה, מזינה אותו ומתמלאת בו ובאהבתו.

ונניח שהם היו נמצאים, ההורים הביולוגיים, מה אז? מישהו באמת העלה על דעתו לקחת את התינוק מאמו היולדת? באיזה עולם אפשר לדמיין סיטואציה של "פונדקאית בעל כורחה"? מצד שני, אין ספק שהיה מחדל איום. וכשהכלים הטכנולוגיים מאפשרים חקירה, אז למה לא בעצם? במצב שנוצר היה צורך במבוגרת אחראית עם פטיש ביד, שתדפוק על השולחן ותגיד "חאלס!". וזה חשוב ומשמח, ולרגע לא מובן מאליו, שבית המשפט לקח על עצמו את התפקיד הזה.

שאלתי את עצמי מה באמת שימח אותי כל כך בהחלטה הזאת. בין יתר התשובות שעצמי ניסה לתת, היתה שלאישה ההרה הזאת ולבן זוגה קרה הדבר הזה, שפעם קראו לו נס. לכל אדם מגיע איזה נס מפעם לפעם. גם לרציונליסט ספקן שלא מאמין בכלום ובשום דבר מגיע שיקרה לו נס. אם לא פעם בשבוע, אז לפחות פעם אחת בחיים.

והנס, בניגוד למה שלימדו אותנו בגן, לא צריך להיות בניגוד לחוקי הטבע. מה פתאום? להאמין בדברים שמנוגדים לחוקי הטבע זה לגמרי לא רציונלי, ולא להאמין בנסים זה לא רציונלי בערך באותה מידה. אבל על נס אומרים תודה, מברכים ופותחים בקבוק. להכניס את הנס למעבדת זיהוי פלילי, לעלות על עקבותיו ולנטר אותו זה לא רק מעשה מטופש - זאת כבר רשעות לשמה.
הסיפור, אם כן, מורכב. השאלה היא רק עד כמה אנחנו, ישראלים מודל 23', מסוגלים לחיות עם מורכבויות. אני מדבר על האפשרות לומר בנשימה אחת "באסותא התרחש מחדל איום", ו"באסותא התרחש גם נס".

• • •

בזמן האחרון שמעתי לא מעט אנשים חכמים, שמתגעגעים לרב מנחם פרומן זצ"ל. אחד הדברים שייחדו את החכם האדיר והחד־פעמי הזה היה האמנות לחיות בתוך הסתירה. יש אנשים שלא מסוגלים להיתקל בפרדוקס בלי לנסות לפתור אותו, לגהץ אותו או למשוך לו באחת הצמות. יש אנשים, והם נדירים ומזהירים, שזה פחות דחוף להם. ברוב המקרים פרדוקסים גורמים להם לפרוץ בצחוק גדול, והרב פרומן צחק בלי סוף.

אני אומר את הדברים, ואני נזכר גם במורי האהוב פרופ' שלום רוזנברג ז"ל, שנפטר ממש לאחרונה, ושהחיוך כמעט לא ירד מפניו. וגם אצלו, לי לפחות נדמה, החיוך היה קשור תמיד לנקודות הסתירה הללו, שחלק מהאנשים רואים בהן איום, ואחרים מזהים שהן החיים עצמם.

אחת המחלות שישראל סובלת מהן כרגע היא הזלזול האוטומטי באנשי חיבור כאלה. אנשים שבטבע הנפשי שלהם לא נבהלים מהאפשרות לחיות בתוך הסתירה הסוערת, שהרי אם אני צודק אז איך יכול להיות שגם אתה? ואם האמת אצלי, אז למה שאקשיב לשקרים שלך?

תמיד שררה כאן נטייה לגחך מעט על אנשי אמצע ופיוס. דתיים קיצונים תמיד נטו לבוז למסורתי המזרחי, ופוליטיקאים קיצונים לא סובלים פשרות. אבל בשנים האחרונות משהו החריף. בעקבות ממשלת בנט־לפיד, ובעקבות מערכת ההכפשה האימתנית שהופעלה לא רק כדי להפיל אותה אלא כדי להדביק אות קין במצחו של כל מי שאפילו איחל לה הצלחה, הגענו למצב שבו כל מי שיש לו שמץ של כישרון לתווך, נטייה להקשיב או לגשר, מסומן כחשוד ונפסל מיידית.

אגב, לא בציבור. רק בשדה הפוליטי והתקשורתי. העם עדיין יודע להעריך מתינות, ורוב הציבור לא השתכנע שהיכולת להקשיב או לחיות בסתירה היא מחלת נפש. אבל בזירה הפוליטית גולם ההכפשה קם על יוצרו, ודווקא עכשיו, בשעה שהכישרון לחבר הוא הצורך הלאומי הדחוף ביותר, סירת ההצלה והדפיברילטור - דווקא עכשיו אין עם מי לדבר.

כל החבר'ה עם הפוטנציאל הטבעי מסומנים מראש ומורחקים אל מחוץ למחנה. כולם פסולים, מוקעים ומוקצים, והבמה כולה עומדת לרשותם הבלעדית של אנשים שיכולים להצהיר עד מחר על רצון להגיע להסכמות - זה לא יקרה, כי אין להם את זה. וזה לא רק עניין של כישרון, אלא גם תרגול. הם לא תרגלו הקשבה, והם לא תרגלו מורכבות, וזה לא יצוץ להם פתאום. או כמו שאומרת אשתי: יודע מה, גם אתה יכול להביע נכונות לבצע שפגאט.

זאת קריאה כמעט אחרונה: מסע ההכפשה, החשד וההסתה כלפי כל מי שמאמין בחיבורים ובשביל הזהב, או סתם נחשד במתינות, חייב להסתיים בדחיפות. ומי שאמור לסיים אותו הוא לא אחר מאשר זה שבחר לפצוח בו.

• • •

לתומי חשבתי שכבר ראיתי ושמעתי כל מה שאפשר לראות ולשמוע בבתי כנסת. אחרי הכל, כבר שנים שבתי כנסת הם התחביב והשריטה ומקור הסיפורים העיקרי שמלווה אותי. ובכל זאת, בשבת האחרונה, בסוף הקריאה בתורה, ניגש נער צעיר לגלול את הספר כדי להחזיר אותו למקום, והנה, ברגע שהוא חגר את הספר, החגורה פשוט נפלה. ניסו שוב להדק, אבל שום דבר לא עזר. החגורה נשארה כמו שהכרנו אותה, אבל הספר צנום מדי, כך פתאום.

מישהו שאל האם ספר התורה שלנו הוריד במשקל לאחרונה. ליצני השורה האחורית אמרו משהו על תזונת פליאו, ועל המרתון. אבל באוויר עמדה תחושה שלמטאפורה הזאת מגיע טיפה יותר.

shishabat@israelhayom.co.il