בסטה של זכרונות: חוזרים אל השווקים האהובים של ישראל

שמורת הטבע האחרונה

יקיר אלקריב על שוק לוינסקי

ביום חמישי אחרי חצות, רחוב לוינסקי נראה כמו אחד המדרחובים האופנתיים של רומא או ברצלונה: כל המקומות עולים על גדותיהם, הגיל הממוצע הוא 30 בקושי, וכולם אוכלים, שותים, צוחקים ומעשנים. מסביב ייהום הסער, ותל אביב בשלה: קלת דעת היא חיה את חיי השעה, תמיד בקוטב המהופך של ירושלים, בירת הנצח ההיסטורית, הדתית, המסוכנת.

זה לא תמיד היה כך. עד שנת 2020, לוינסקי היה עוד רחוב מיוזע בדרום תל אביב. ואז העירייה החליטה להפוך אותו למדרחוב. הייתה זו החלטה, מה שנקרא, מן המוצדקות. אחריה העיר העברית הראשונה זכתה במתחם בילוי מגניב למדי, במיוחד בשעות הערב - אז החשיכה מרככת במעט את כיעורו הבסיסי של הרחוב ומעניקה לו אופי ים תיכוני אותנטי.

ההתחלה, אם זה מנחם מישהו, הייתה קשה יותר. רחוב לוינסקי נבנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת כחלק מאוטופיה תל אביבית. הוא קרוי על שמו של אלחנן ליב לוינסקי, סופר ופיליטוניסט מוכשר. יש הטוענים שלוינסקי כתב את "אלטנוילנד" עשור לפני הרצל, בספרו המונומנטלי "מסע לארץ־ישראל בשנת ת"ת באלף השישי", שהיה למעשה הרומן הבדיוני הראשון שנכתב בעברית - שפה שכמעט איש לא הבין ב־1892. ואילו הרצל, אשף היחצנות, כתב את ספרו בגרמנית. בשני הספרים, אם מישהו מתעניין, ישראל מתוארת כמדינה חילונית, דמוקרטית, ליברלית וטכנולוגית.

הרחוב נכלל בתוכנית המתאר של שכונת נווה שאנן, שתכנן האדריכל יוסף טישלר. המתווה נשא אופי חגיגי של מנורה בת תשעה קנים; במרכזה רחוב לוינסקי וכל שאר הרחובות, הקטנים יותר, יוצאים ממנו. לא הרבה נשאר מהחלום היפה הזה בחלוף השנים, והשאריות נרמסו בתחילת שנות ה-90, אז החלה לפעול בקצהו המזרחי של הרחוב התחנה המרכזית החדשה, שגררה אתה למטה את דרום תל אביב כולה ונטועה במקומה עד היום - לא לבלוע ולא להקיא.

עדיין בשנות ה־20, הגיעו לאזור עולים חדשים רבים, בעיקר מסלוניקי. בהנהגת איש הטבק והביטוח סולומון פלורנטין, הם רכשו פרדסים ובמקומם הקימו שתי שכונות, פלורנטין ושפירא - ושוק.

אחריהם, בין המלחמות ואחרי השואה, נהרו לתל אביב עולים חדשים מפרס, רומניה, מרוקו ופולין. השוק התפתח, אבל לא הצליח להתגבר על בעיות תברואה קשות. הוא נסגר בשנות ה-50 ונפתח שוב עד שהפך לרחוב טיפוסי לדרום: פקוק, רועש, ונטול חנייה.

מאז שהפך למדרחוב ב-2020, שוק לוינסקי שינה את פניו. הוא התרחב וברחובות הסמוכים נפתחו בתי קפה, ברים ומסעדות שהפכו אותו ליעד מבוקש, גם לתושבי הסביבה וגם לתיירים ולתיירי פנים המגיעים מכל רחבי הארץ ורוצים להרגיש את תל אביב כמו שהיא – צעירה ומסעירה. המדרכות כוסו בציורים, כיסאות פוזרו כדי ליצור אווירה קהילתית וההיצע הקולינרי נרחב למדי: כריך איטלקי עם כוס יין, בורקס בולגרי מסורתי עם ביצה קשה המוגש לוהט מעבר לדלפק בשקית נייר, מסעדה פרסית משפחתית קטנה ומעולה או מסעדת גורמה טבעונית מפונפנת עם שפית שהפכה לסלב.

שוק לוינסקי הוא גם שמורת טבע של המטבח הבלקני הישן, המבוסס על פלטת המזטים הידועה, המוגשת לצד כוס בירה, בדרך כלל "גולדסטאר" מהחבית. בעבר פעלו פה חמארות רבות כאלה, כמו "אלימלך" או "שטייטעל", אבל הקליינטים הזדקנו והיום נותר מהם רק אחד, אחרון – "מתי המקלל" בפינת רחוב מטלון, הקרוי על שם הבעלים המיתולוגי, מתתיהו לנדשטיין ז"ל, שנודע בכך שהקפיד לקלל באופן אישי כל אחד מאורחיו. גם אנוכי, העני ממעש, זכיתי אצלו פעם לגידוף עסיסי, אבל ספק אם הנייר יסבול אותו.

מאז שהפך למדרחוב ב-2020, שוק לוינסקי שינה את פניו. הוא התרחב וברחובות הסמוכים נפתחו בתי קפה, ברים ומסעדות שהפכו אותו ליעד מבוקש, גם לתושבי הסביבה וגם לתיירים ולתיירי פנים המגיעים מכל רחבי הארץ ורוצים להרגיש את תל אביב כמו שהיא – צעירה ומסעירה

חוויה שכמעט נעלמה

עדי רובינשטיין על שוק רמלה־לוד

בילדותי ביליתי אולי פעם אחת בשוק רמלה. אני תל אביבי והשווקים שלי היו אחרים לגמרי. בשוק רמלה התאהבתי בכלל בבגרותי. לא תאמינו, אבל לקראת אחת ממערכות הבחירות הסתובבתי שם עם איתמר בן גביר, אז עוד קוריוז פוליטי שחיפש את דרכו לממשלה. כמובן שמתוקף הכתבה, התרכזתי בו ובתגובות שהוא קיבל מהסוחרים, אבל כשהוא הלך, אני נשארתי בשוק כדי לאכול ולראות את מה שפספסתי, והתקשיתי לעזוב.

מאז אני משתדל לחזור לשוק הזה גם כשאין לי באמת סיבה, וכל פעם מחדש כועס על עצמי שאכלתי יותר מדי, שקניתי יותר מדי, שבכלל חצי מהדברים אולי אני אזרוק, ולמה הייתי צריך לתקוע את האוכל השומני הזה. אבל בסוף, האוכל הזה הוא זה שתמיד מתגעגעים אליו.

"ראיתי אותך בשוק של רמלה לוד/ מסתכלת על בגדים שאי אפשר למדוד", שר עמיר לב על ויקי כנפו בשיר קורע הלב שלו, "כביש 1". אני נוהג לזמזמם אותו בכל פעם שאני נכנס אל השוק הזה, כאילו מדובר בשיר שמח ומעודד. אולי כי כאן ניתן להרגיש את המסורת עתיקת היומין שלו עוד מימי העות'מאנים, ובהרבה מובנים (ובחלק מהדוכנים גם במחיר) הוא כאילו קפא, מסרב לתת לשיני הזמן לנגוס בו ומייצג ישראליות שכבר אי אפשר למצוא במרכז הארץ, אלא רק בשוליים.

כמו הרבה שווקים גם הוא מנסה לנער את האבק, לפעול בלילות ולערוך סביבו אירועים כאלה ואחרים כדי להתחרות ברוח הזמן. אפשר להבין, כי השוק ברמלה הוא מקום שנתקלים בו בקושי היומיומי ובמצב הכלכלי הבעייתי, ואין בו את הניצוץ האופנתי של הרבה שווקים אחרים. למרות זאת, ניתן לומר שמדובר בשוק שמח ואחד כזה שחווית הקנייה בו כמעט נעלמה מרוב השווקים האחרים.

כאן ניתן להרגיש את המסורת עתיקת היומין שלו עוד מימי העות'מאנים, ובהרבה מובנים הוא כאילו קפא, ומייצג ישראליות שכבר אי אפשר למצוא במרכז הארץ, אלא רק בשוליים

100 שנים של טעמים וריחות

דויד קישקה על שוק מחנה יהודה

הוריי עלו ארצה בתום מלחמת יום הכיפורים, ובעודם סטודנטים צעירים התגוררו בדירת חדר וחצי בירושלים, 200 מטר משוק מחנה יהודה. שם גם נולדתי וגרתי עד גיל הגן. סיפורים רבים ששמעתי מהוריי על המפגש הראשון שלהם עם הישראליות ועם האוכל המקומי וכל האוכל שלי הגיע מהשוק, כך שזו הייתה תחילתה של הידידות המופלאה שלי עם מחנה יהודה. כילד, גרנו באזור אחר והייתי מגיע פה ושם לקניות, מבסוט כשהסוחרים זיהו את אבא שלי וצחקו יחד אתו על ענייני אקטואליה ועל קריקטורה מצחיקה שלו שפורסמה.

נהגנו גם להגיע לכאן עת ביקרו אותנו אורחים מבלגיה, כדי לאכול במסעדות השוק ורחוב אגריפס. בגילאי חטיבה ותיכון השוק המקום הכי זול והכי כיפי עבור חבורת הצעירים שהיינו, כדי לאכול אשתנור (לאפה בשבילכם) וגם כדי לקנות שימורים, מוצרי טואלטיקה ומשקאות לטיולים ולמסיבות שקיימנו.

השוק היה ממש קרוב לאזורי הבילוי במרכז העיר, כמו גם למספר בתי קולנוע, שהקרוב ביותר היה קולנוע עדן בבעלות משה דדש, כך שהיה גם נח להגיע לשם לפני או אחרי סרט. ואפרופו דדש, אז השוק הוא של בית"ר כמובן, כך שתמיד היה לנו עוד נושא שיחה משותף עם רוב הבסטיונרים ובעלי העסקים, וכאן בשוק כל אבטיח היה "מלמיליאן", גם שנים רבות אחרי תהילתו.

הפיכתו למוקד קולינרי, שלא מתבטא רק בקניות, החזירה אותו למרכז העניינים ובעצם הייתה טרנד שהתחיל בירושלים וזלג לכל השווקים בישראל. תיירים מהארץ וגם מחו"ל גילו שמדובר במרחב בילוי ססגוני שעובד סביב השעות, ומאפשר להם הצצה אותנטית, על אף ההתמסחרות המהירה, לחיים הירושלמים.

בקרוב יחגוג השוק מאה שנה. מאה שנים שבהן שוק קטן של כמה רוכלים הפך לאייקון חברתי, לברומטר פוליטי וליעד תיירותי נחשק. עבורי, על אף שאני מזמן מתגורר בתל אביב, הוא היה ונשאר הבית, וכל ביקור בו מלמד אותי משהו חדש עליו וגם עליי.

הפיכתו למוקד קולינרי החזירה אותו למרכז העניינים ובעצם הייתה טרנד שהתחיל בירושלים וזלג לכל השווקים בישראל. תיירים מהארץ וגם מחו"ל גילו שמדובר במרחב בילוי ססגוני שעובד סביב השעות, ומאפשר להם הצצה אותנטית לחיים הירושלמים

כותרת בסגנון עדות העממיקו

יקיר אלקריב על שוק התקווה

הפעילות בשוק התקווה מגיעה לשיאה בימי ששי בצהריים; הדוכנים גדושים בכל טוב והתור מולם הולך ומתארך. הבעיה היא שגם הסוחרים הממולחים אינם אדישים לביקושים הגואים, והמחירים נוטים לנסוק מעלה ומשדרים שיש מחיר גם לחוויית הקנייה האותנטית.

מבחינה היסטורית, המייסד של שוק התקווה הוא למעשה חג' אמין אל חוסייני, הצורר הערבי הידוע, שהגה את השביתה הערבית הגדולה שפרצה בשנת 1936 ונמשכה עד 1939. בשנים ההן שכונת התקווה, שנבנתה על פרדסים שנקנו בכסף מהכפר הערבי הסמוך סלמה (היום כפר שלם) נסמכה כמעט לגמרי על תוצרתו של הכפר. בעקבות השביתה התעורר בפעם הראשונה צורך לספק את הסחורה באופן עצמוני, בלי תלות בערבים ובלי עזרה מתל אביב, שהתנכרה לשכונה וניאותה להפוך אותה לחלק ממנה רק אחרי קום המדינה.

בשנים האלה דוכנים נפתחו אט אט לאורך רחוב התקווה והשוק החל להתפתח. המסעדות והשיפודיות, שהפכו במהלך השנים לסימן ההיכר של השכונה, החלו לצוץ מאוחר יותר, כחלק מהתפתחות השוק, כשהן נסמכות בין השאר על שפע תוצרתו הטרייה. בשנים המוקדמות לאיש לא היה כסף לאכול במסעדה, בטח לא בדרום העיר.

מאז, השוק, כדרכם של שווקים, התרחב גם לרחובות הסמוכים. היום הוא מאוורר, מקורה ונקי כמו שוק מחנה יהודה בירושלים, אבל פזורות בו פה ושם כמה נקודות של עולב שמזכירות יותר את שוק הכרמל התל-אביבי, שעקרונית בקושי התפתח מאז שנות ה-80. עוד תופעה ייחודית שאפשר למצוא רק פה: עובדים זרים, אסיאתים או אפריקנים, הנצמדים אליך עם עגלת סופר בזמן הקניות, מציעים לפטור אותך מסחיבת השקיות המעיקות ולהסיע את מטענך עד למכונית ממש. המחיר - 15 ₪. ניסיתי להתמקח: 10! לא! 15 או כלום. אז סחבתי את הסלים כעצמי. וכעונש על עקשנותי מצאתי את המכונית רק אחרי צעידה ארוכה בסבך הסמטאות המתפתלות של השכונה, ובסיוע צמוד של גוגל-מפס.

מבחינה קולינרית, כיאה לשוק של שכונה מרובת עדות – בעיקר מתימן ומעיראק - היצע האוכל בשוק מגוון מאוד בסגנון עדות העממיקו: יש כאן מרקיות, שיפודיות, פלאפל, שווארמה, סביח וכו'. אנחנו נחתנו בדוכן של קובה וחלקנו שתיים מבושלות: אחת צמחונית והשנייה במילוי בשר, שהיו טעימות מאוד וכה דחוסות עד שכל אחת מהן הייתה יכולה להיחשב לארוחה בפני עצמה. ואם זה לא הספיק, הן הוגשו תחת הזלפה כבדה של שני הרטבים הגדולים ביקום: טחינה ועמבה. את העמבה עולי עיראק הביאו מהודו, שם סחרו שנים רבות בבדים ובתבלינים, והעלו אותה עמם ארצה. כאן בקבוקים גדולים ולחיצים שלה נמצאים על כל שולחן, כאילו היו קטשופ או מיונז. בימי ששי כל הבישולים המוצעים בשוק חמים וטריים, ולקחנו הביתה עוד כמה קופסאות של קובה – סלק, דלעת ובמיה - שהיו טובות גם למחרת.

עוד תופעה ייחודית שאפשר למצוא רק פה: עובדים זרים, אסיאתים או אפריקנים, הנצמדים אליך עם עגלת סופר בזמן הקניות, יפטרו אותך מסחיבת השקיות המעיקות ואף יסיעו את מטענך עד למכונית ממש

מבוא אל העיר

איתן אורקיבי על שוק נתניה

אם שוק הוא תבנית נוף עירו, אז נתניה היא תבנית נוף שוקה. השוק הזה הוא התמצית של סביבתו. הפקעת האצורה של המזג האורבני בעיר הים-תיכונית ביותר על המרחב שבין חדרה לגדרה.

תיכנסו אליו מדרום או ממזרח – וחוויית הביקור בו תשתנה. אם תבואו מדרום, מכיוון פינת הרחובות ספיר ושוהם, הוא ייפתח אליכם כמדרחוב צבעוני ומפתה שמחליף את אפרוריות המשרדים שמסביב. הקניות יחכו, ותתקשו להחליט מה קודם: מיץ סחוט טרי מדוכן הפירות, כריך טוניסאי, בורקס טורקי או תבשילים על פתיליות. זו תפארת הפתיחה לכל ביקור בשוק נתניה.

אבל אם תכנסו מרחוב זנגוויל, תבואו תחילה בשעריו של השוק המקורה, מתחת לשעון הקיר, ותוכלו לפתוח בחקירה סקרנית של מבוך דוכני הירקות והביצים, המעדניות, חנויות הדגים והתבלינים. זו הכניסה הפחות מפתה, אבל היא מסעירה כמו היכרות ראשונה עם עיר זרה. כי רק אחרי שתצאו מצידו השני, תגלו את המדרחוב המרכזי, המסעדות ודוכני האוכל המוכן, שוק הצורפים, חנויות הסדקית והחייטים – ולבסוף גם את רציף היציאה מערבה, שהוא סיבת ההתכנסות.

מבעד רמקול שמקום שירתו לא נודע, בוקעים צלילי "מכתם לדוד" של הפייטן ארז יחיאל, וכופים על הכל להאט את הקצב. לקח לי זמן למצוא את מקום ההתרחשות. החשד נפל, באופן טבעי, על "הבסטה המוסיקלית של נתן". אבל לא. זה מגיע דווקא מהמעדנייה של אלי אטלן, שתגיש לכם מיני סלטים ומטוגנים, ובטח עוד מעדני גן-עדן ששמרתי לפעם הבאה. יש גם בר לישיבה נוחה, עם משקאות ומזטים, ואלי מספר שהחלק הזה של המעדנייה עובד חזק בסופי שבוע. בחמישי בערב ובשישי בבוקר.

שוק נתניה שפע תמיד אטרקציות קולינריות. אנשים הגיעו במיוחד למוסא, צ'צ'ו, ונציה, בוריקה כהן, מעדני כרמל. מחילה מכל מי ששכחתי, אין לי תקווה לכפרה. אבל המעדניה של אטלן, בשבתה כתחנת עגינה לבילוי, מאותתת לנו שנגמרו הימים שאפשר היה לומר ששוק נתניה "קפא בזמן". הוא כנראה בדרך לעבור תהליך של מחנה-יהודיזציה; כלומר מתחיל להכיר במעמדו כיישות עירונית אורגנית, וכיעד לגיטימי לחוויית ביקור שלמה. המזל הוא שמחוץ לירושלים ולתל-אביב, שהשווקים בהן הפכו מזמן לדיסני-לנד של אותנטיות "של פעם", התהליכים האלה זוחלים לאט. עם כל הכבוד למדורי התיירות, לשוק הזה יש עיר שלמה לנהל.

זאת אומרת שלמרבה המזל, שוק נתניה עוד ימשיך לקפוא בזמן, כלומר להיות מיצוי עוברי של הרב-תרבותיות הרוחשת של נתניה; העיר שיש בה באמת מכולם: טוניסאים וגיאורגים, בריה"מים ועיראקים, טורקים וטריפוליטאים. היפה הוא, שכמו העיר עצמה, גם השוק לא מכריז על עצמו בכוח כאיזה פוסטר של רב-תרבותיות. הוא פשוט כזה.

ולכן השוק הזה הוא בעצם רק מבוא לנתניה העיר; הטרמינל הרוחש של הפריחה האורבנית היפהפייה שמתגלה לעיניים כשנעמדים על מעבר החצייה בשדרות ויצמן בואכה רחוב שער העמק. כמה קפה. כמה עוגות. כמה אנשים. תמשיכו במעלה הרחוב הזה, עד פינת הרצל. קחו את הזמן להביט לכל הכיוונים. גם למעלה. הנותרו עוד כיכרות כאלה בישראל? פרודות הריח שנספגו בשוק על הבגדים, יפעפעו את דרכן החוץ, וייסחפו הרחק עם הבריזה מהים. עוד תראו איך הרגליים יישאו אתכם מעצמן מערבה.

לא. שוק נתניה הוא לא הלב הפועם של נתניה. הוא הפקעת בטבורה; הפקעת שממנו עולה וצומח הגבעול העירוני המופלא ששמו רחוב הרצל; והיא מרווה אותו באנרגיה קרתנית שאיננה מתאמצת להידמות לאחרת; בטוחה בזהותה ובמי שהיא. נְתַנְיָה. ויש עוד שהוגים את הנו"ן בקמץ.

השוק כנראה בדרך לעבור תהליך של מחנה-יהודיזציה; כלומר מתחיל להכיר במעמדו כיישות עירונית אורגנית, וכיעד לגיטימי לחוויית ביקור שלמה. המזל הוא שמחוץ לירושלים ולתל-אביב, התהליכים האלה זוחלים לאט

נקודת מפגש לכל הגורלות

דויד פרץ על שוק באר שבע

כשביקשו לכתוב על השוק של ילדותי, שקעתי בנוסטלגיה חמימה. לרגע הכול הצטייר לי בצבעים עזים, ריחות תבלינים וזיכרונות יפים. אך כששוטטתי בשוק כדי להיזכר, התמוטטו קירות האשליה ונזכרתי באמת ובתמים מה היה השוק של ילדותי. במילה אחת - סבל. בשתי מילים - סבל נוראי, בשלוש מילים - סבל נוראי להחריד, בארבע מילים - כבר הבנתם את העיקרון.

האמת היא שעבורי, השוק היה שוק. שער לעולם אפל שארב מתחת לעולם הבטוח שלי, ואיים להחריב אותו. מדי שבוע נגררתי אחרי אמי וסבתי לתחנת האוטובוס האדום. לא משנה איזה קו עצר בתחנה - כולם הגיעו לשוק. זו הייתה הצהרה ברורה: השוק הוא לב העיר. המקום בו העיר פעמה, קיבלה התקף לב, סחרה ובלסה בכל עוצמת חייה. נקודת מפגש לכל גורלות החיים המקבילים שהעיר הדרומית הציעה לתושביה.

היינו יורדים ליד בית הקברות המוסלמי. חוצים כביש עמוס אוטובוסים, עגלות וצפירות ומגיעים אל השוק עצמו במלוא הדרו הקבצני. אמי הייתה נכנסת אל החלל המקורה, כגנרל לשדה הקרב. "כמה העגבניות?", הייתה יורה את דבריה אל הדוכן הראשון, "גברת, שני שקל לקילו", היה עונה האיש בדוכן השני, "יקר מדי!" היתה אמי מפציצה את הדוכן השלישי, וממשיכה הלאה, כשאנו הקטנים נסחבים עם סלי פלסטיק ענקיים. חיילים נושאי כלים לגנרל אימא - אחרי!

כיום, כשאני מביט מגובה העיניים הבוגרות, השוק נראה כשלל משטחים בצבעי הקשת. אך בגובה עיני הילדות, השוק היה רצפת בוצה שחורה שכמו נוצרה משאריות דומן השדה. ירקות רקובים התגוללו על הרצפה, זרזיף מי שפכים פילס את דרכו בינם. ובתוך כל זה התגנב לו הריח שהכניס אצבעות מצחינות לאפך ומילא אותם בתערובת מבחילה של נענע וביוב, לימון ושתן, סלק ודם.

"אבל אימא, הנה העגבניות, בואי נקנה ונלך" התחננתי, רק רוצה לחזור הביתה בשלום. "בשום פנים ואופן לא!" הייתה פוסקת, "הדוכנים הראשונים הכי יקרנים, רק פראיירים קונים שם!!!" אומרת, וממשיכה לפלס את דרכה בשדה הקרבות על הירקות. מנווטת את המערכה על הקילו באסטרטגיה עילאית אל הדוכן הסמוי של השוק, דוכן הניצחון והצל"ש, שבו שילמו לך אם קנית מהם את העגבניות, ולא להפך.

אלא שמלחמת הירקות הייתה רק התחלה. בין השוחות שכנו כל מפוטרי הביטוח הלאומי, קבצנים שתומי עיניים, גמדות מוכרות פלפלים אדומים, זקנים צרובי שמש עם צחוקים שבורי שיניים, שמכרו עשבים מגולגלים בתוך נייר עיתון. אלו היו רק קדימון הטרגדיה האלוהית לחלק המחריד ביותר של קרבות השוק: שוק העופות, הדגים הבשר - ובעיקר שוק הדם מעל, בין ובתוך הכוכים.

כמו כל ילד טוב באר שבע, אהבתי שניצל בלחמנייה הקלועה של יום שישי. אבל שנאתי לראות מהיכן הוא הגיע ביום חמישי. מהרגע שנכנסת אל מנהרות הטבח, ראית שורות שורות של גוויות ציפורים ורודות תלויות על אנקולים מעל. אפרוחי פלומה צהובה מכונסים בפינה, רוטטים ביראה מקצבים סמוקי לחיים. ביני לבינם השתרעו אינספור גוויות דגים מתות. עיניהם, הבוהקות בכחול קפוא, כיכבו בסיוטים שלי. שורות של אשקוביות חרסינה לבנות בתוכן עישנו אנשי הסכינים האדישים שאמרו בקול חורק - "הכל טרי גיברת, עכשיו שחטתי". כן השוק היה גם מוות.

אבל השוק היה היה גם חיים. השוק היה חנות ממתקים בצלופן. השוק היה לאפות טריות ועבות עם בועות אש גדולות. השוק היה פלאפל מצרי עם כדורים בגודל של ביצת יענה, וצ׳יפס לווייתנים צהובים שהתאבדו בשמן עמוק. השוק היה המוכרת השייקספירית שצלפה בלקוחות לבידור הלקוחות האחרים. השוק היה שיחות שהתחילו במרוקאית ונגמרו ברומנית. שפתו הייתה בליל בבלי ומבולבל וכל כולה ישראלית: "יאללה יאללה, גיברת, גיברת, בעל הבית השתגע", השוק היה מפגש בין בתי כנסת, השוק היה תיאומים למסיבות הילדים, השוק היה עצבים והשוק היה צחוקים, והוא בעיקר היה החיים שלנו: כור ההיתוך והתבלינים הישראלי. כל כך ישראלי שכשבאו מפלצות הקניונים ורמסו אותו, כל העדר נשם לרווחה את גז המזגנים ונאנח - "אמריקה…".

"אבל אימא, הנה העגבניות, בואי נקנה ונלך" התחננתי, רק רוצה לחזור הביתה בשלום. "בשום פנים ואופן לא!" הייתה פוסקת, "הדוכנים הראשונים הכי יקרנים, רק פראיירים קונים שם!!!" אומרת, וממשיכה לפלס את דרכה בשדה הקרב על הירקות

זו ילדותי השנייה

מאיה דרין על שוק הכרמל

שוק הכרמל הוא שוק ילדותי. כמה אהבתי לדלג על אוטובוס, קו 25, עם גלה אחותי ואימא רוני ולפלס את הדרך בין רחובות העיר ואל השוק. היינו משוטטות בעיקר בין דוכני הבגדים והאביזרים. היה זה בילוי שחיכיתי לו בכל מאודי. אהבתי את הנסיעה באוטובוס, ידעתי לספור תחנות ותיכננתי בקפידה את הביקור, בכל פעם מחדש. בעיקר אהבתי לפשפש ולחפש אחר מציאות בבסטות של הטקסטיל. אז, הקימה משפחה בשם ויזל בסטה קטנה בה מכרה שלל חולצות טי צבעוניות. לבסטה הם קראו פוקס.

בגיל העשרה, כשהתחלתי לאפות בחדווה ובאופן יומיומי, הייתי בוחרת את תבליניי בקפידה רבה אצל האחים פרונט, חנות התבלינים הוותיקה והנהדרת שמקום משכנה היה הכרמל פינת נחלת בנימין. לימים פתחתי את המסעדה שלי, אימומה, ברחוב הירקון 12 – בואכה כרם התימנים, ואיך לא?! שוק הכרמל. את חומרי הגלם המיוחדים, שלא ניתן היה בזמנו למצוא אצל הספקים, הייתי קונה בעצמי בדוכני השוק. רשאד, שלפח, שעועית תאילנדית, גבינות לבנטיניות ועוד.

היום, אני שפית שמגדלת בתל אביב ארבעה בנים חסונים וחובבי אוכל. למותר לציין כי שוק הכרמל הוא אחד ממעוזי הבילוי המועדפים עלינו. אנחנו מטיילים ומציצים על ירקות ופירות עונתיים, שותים שייק פירות טרי וקונים זרי ירוקים בדוכן האהוב עליי ברחוב הכרמל 7. משם ממשיכים ומבקרים את דוכן הבוריקה הידוע. הבנים מסלסלים עם קובי הזמיר "בוריקה, בוריקה!", "השמש יצאה – בוריקה עם ביצה" ומבקשים לעצמם פינוק של בוריקה עם ביצה נוזלית ופרוסות עגבניה טריות.

ממש בסביבתו של הבוריקה, יש הרבה חנויות תבלינים עמוסות כל טוב. אני מרחרחת, בודקת את הארומות ואת טריותן ורק אז צוררת כמה שכיות חמדה מתובלות. למי שלא משתמש בתבלינים למכביר והיה מעדיף חיי מדף ארוכים יותר, תבליני פרג המצויינים משוק לוינסקי פתחו חנות גם בכרמל, וכאן נמכרים התבלינים באריזות סגורות ומבוקרות.

אם נבקר בשוק לקראת שבת אציץ אצל מוסי, הדייג של השפים, ואשאל מה עלה מן הים. אתפעל מהיופי המרהיב של הדגה הטרייה ואבחר בקושי רב מן ההיצע. משם נמשיך לרחוב הבשר, המקביל. ונבקר את החברים מקצביית מיטמרקט. אנשי המיטמרקט הם מובילי הדור החדש של הקצבים. אלה שהניחו את אבן הייסוד להתייחסות שונה ומשכילה יותר לבשר. לא עוד נתחים בנאליים ומוכרים, אלא שימוש גם בנתחים נסתרים ו"חדשים" שתענוג לגלות.

אחד ממסלולי הכיף שלנו הוא מסלול הממתקים בסיטונאות. נפלאות עולם הממתקים של שוק הכרמל הן חובה לכל ילד והורה. מספר חנויות הממתקים הוא גדול, מגוון הממתקים המוצעים למכירה הוא אדיר והמחירים?! מצחיקים.

כשנסיים את הקניות, הסידורים ההכרחיים וזלילת המתוקים המתבקשת, נשאיר מקום לטיול קולינרי ברחבי השוק. הבחירה תמיד קשה ומפתה, שכן השוק הפך למעוז קולינרי וממשיך לחדש ולהתפתח. אם בדגים חשקה נפשנו, אזי נפתח שולחן במסעדת "מרלוזה" המתוקה והטובה עד מאוד. היא ממוקמת ממש בלב השוק, באחד מרחובותיו הקטנים ומציעה תפריט עשיר בדגים ובירקות עונתיים.

ביום שהבטן מבקשת לעצמה פיתה מלאה בכל טוב, אזי "מפגש רמב"ם" הוא הכתובת והשווארמה המשובחת שם עושה את העבודה נאמנה. היא עסיסית אך פריכה, מתובלת היטב ומוגשת עם סלטים ורטבים טריים כל כך, עד כי לפעמים נדמה כי די בהם. ישנן פעמים שהביקור בקצבייה אינו מספיק ואנחנו מתמקמים במרחק 25 מטרים במסעדת הבשר -25 M כדי לבחור בין סטייק, שיפוד או לשון כבושה.

כשאני מגיעה לבדי להתבונן במראות, בצבעים, באנשים שעושים את השוק לכה מיוחד עבורי, אעשה זאת ביום שישי, כשהשוק בשיאו ובשיא צפיפותו, ובסיומו של שיטוט אפתח את סוף השבוע במסעדת ה"בסטה" הנפלאה.

כשנסיים את הקניות, הסידורים ההכרחיים וזלילת המתוקים המתבקשת, נשאיר מקום לטיול קולינארי ברחבי השוק. הבחירה תמיד קשה ומפתה, שכן השוק הפך למעוז קולינרי וממשיך לחדש ולהתפתח

הפרימדונה של השווקים המקורים

איתן אורקיבי על שוק תלפיות

הדבר היפה ביותר בשוק תלפיות בחיפה, הוא שעבודות השיקום של המבנה האדריכלי היפהפה שלו עוד לא ממש התחילו. הכניסה לתוככי המבנה – זולת קומת המרתף שתיכף נגיע אליה – חסומה. וזה אומר שיש לנו קשר עין בלתי אמצעי לפיסת היסטוריה שנותרה על תילה, כפי שהיא. כמו לבקר בטירה שנשתכחה או לסייר על חורבותיה של אימפריה. היכונו לחוויה מהסוג הרומנטי.

רבים מופתעים לשמוע על קיומו של מונומנט הבאוהאוס החיפאי בשיפוליה המזרחיים של שכונת הדר. הוא נבנה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת בעיצובו של האדריכל משה גרשטל, ושומר מאז ועד היום על ייעודו המקורי: מבנה של שוק עירוני. סגלגלותו מזכירה מונומנט אדריכלי עיגולי אחר: תיאטרון הבימה בתל-אביב. המבנה האיקוני של תאטרון הבימה שופץ ועודכן עם השנים, עבר גלגולים והתאים את עצמו לזמנים ולאופנות האורבניות החולפות. תל אביב הרי אוהבת להתקלף מעצמה ולהגיח בגירסה חדשה; תמיד במרוץ להיות "עכשווית" ו"נכונה". בפועל, הבימה היא פנינה אדריכלית שעברה הזרקות בוטוקס. הזיוף ניכר.

המבנה בשוק תלפיות, לעומתו, לא מפנה עורף לעברו, גאה בכל שערה לבנה ובכל קמט, בכל חלון שבור, בכל פיסת טיח קלופה ובכל חזית מתפוררת. יש לו סימפטיה לקיר מתייפח. חלק גדול מהאיברים שבו יצאו משימוש, אבל הוא מסרב לצאת לפנסיה. יש לו תפקיד מרכזי על התפר שבין שכונת הדר לוואדי. עוד זקוקים לו.

כשוק, אגב, הוא לא מזמין במיוחד. הכניסה אליו אפילו מרתיעה. קומת המרתף שלו לא מתחפשת לחוויית שווקים תיירותית. להפך; דווקא עם התקרה מעל והקירות הסוגרים מסביב, התחושה היא של קפסולת שוק מרוכזת ודחוסה. מרתף יזע אפלולי, קולני וריחני. עם "אנשים פשוטים" שבאים לעשות שוק בלי לחגוג את עצמם באינסטגרם. ובכל זאת, הנוכחות ההדורה של הגברת הקשישה מעל, הפרימדונה של השווקים המקורים בישראל (אין לה תחרות, למעשה), מאצילה נוכחות מלאת הדר. האצולה מחייבת; גם כשהיא ירדה מגדולתה. יום יבוא, והשיפוץ יסתיים והשיקום יעשה כבוד למבנה המקורי ויחדש אותו – ולא ייראה כאילו אדריכל עם יומרות העמיס עליו מניירות מוגזמות והפך אותו לאינטרפרטציה מתוחכמת של התוכנית המקורית.

וכל כמה שמדברים על שחיקה בפעילות המסחרית בשוק, שגוסס וגוסס וגוסס ואיכשהו עדיין נמצא איתנו, דומה שהמבנה הזה, והסצנה הרוחשת סביבו, לא מאבדים מהכריזמה שלהם. עניין של פונקציונאליות. הכוונה היא לא רק לדוכנים ולמעדניות ברחובות הסמוכים – לונץ, יחיאל, החלוץ – שמסתתרות בהן פנינים אדריכליות שאינן מודעות לפניניותן – אלא בעיקר לרחוב סירקין היורד מטה, שחווה פריחה קולינרית ותרבותית; מ"תלפיות חמארה" ועד הפו הווייטנאמי, מסעדות ובתי אוכל שקנו לעצמם מעמד בסצנת האוכל הלאומית, הרבה מעבר לחיפה.

בסירקין 21 קורה כבר פלא מעורר קנאה: מבנה משרדים וסדנאות שננטש והוסב למרכז תרבות ובילוי, עם קולקטיב יוצרים ומאפייה ("עיניים", נהדרת), מעדניה ומסעדה, בית קפה ("טלק", מעולה) וחלונות ומרפסות שמשקיפים על המפרץ. עוד מבנה איקוני, אולי רק איקוני בידעבד – שיזם רגיש (אורי בן נעים) הצליח להפוך לרלוונטי בלי לכפות עליו יותר מדי תחפושת של עיר אחרת.

סבא היה כאן בן בית

מאיה דרין על שוק עכו

השוק בעכו כרוך בזכרונות ילדות רבים. סבי, דן טנאי היה משחזר עתיקות מטעם רשות הגנים הלאומיים, בזמנו. הוא היה אמון על פרויקט החפירות והשחזור של אולמי האבירים בעכו והפך למקומי, לבן בית בין נכבדי העיר. סבי דיבר ערבית שוטפת שהתגלגלה לו על הלשון בצורה כה יפה ומעוררת קנאה. הוא התהלך בסמטאות העיר העתיקה כעכואי לכל דבר ואנחנו בעקבותיו. לומדים כל עיקול ופינה. את החומוס שלנו היינו אוכלים אצל אבו ג׳ורג׳, במסעדה הקטנטנה ממש בכניסה לשוק. הם היו חברים ואכלו יחדיו חומוס פול שזכור לי כטעים עד מאוד.

כבר שנים רבות שאני חוזרת אל השוק בעכו ונהנית ממנו בכל פעם מחדש. זוכרת לצעוד בעקבות הפסיעות שהשארתי בכל ביקור. מכירה את הדרכים, הדוכנים ונפלאותיהם. החנות האהובה עליי היא חנות התבלינים של מרואן. אין כאן צנצנת שתכולתה לא נבחרה בקפידה יתרה, כמו היתה אבני חן. הפלפל השחור, הקינמון, הכמון והזעפרן. לכל תבלין מוצא וסיפור והוא שווה את תשומת הלב.

החנות האפלולית נראית כמו יצאה מתפאורה של סרט ישן על ימיה ההקדומים של העיר, וגם בכך יש קסם רב. אחת מתחנות החובה היא בחנויות כלי הבית בשוק. שלל קערות, מגשים, סירים, צלחות, כוסות, סכו"ם, קנקנים, אביזרי אפייה ועוד – ובזיל הזול. המדפים מסודרים ומאורגנים וחוויית הקנייה נהדר.

את הירקות, העלים והפירות, אני מחפשת דווקא אצל הרוכלים הקטנים שישובים כפופים על שרפרף ולרגליהם ארגז או שניים. הם יביאו אל השוק את כל מה שבאלדי ועונתי ונקטף זה עתה: פאקוס, עליי גפן, במיה, גרגר, עכוב, תאנים, מלפוף ועוד.

בשוק של עכו מתבקש לקנות דגים, איך לא?! הנמל נמצא ממש בסמוך ובעונת החורף הוא נדיב במיוחד. ישנם כמה דוכני דגים ברחוב הראשי של השוק, וגם ברחובות הסמוכים. אך אין כמו לרדת רגע לנמל הדייגים הקטן ולשאול שם מה נתן הים היום כתשורה ורק אז לקנות.גם בשוק עכו אי

אפשר לטייל בלי להפוך את החוויה לסיור קולינארי, זה מתבקש. נקודת הפתיחה שלי תהיה פלאפל ערפה המגיש את כדורי פלאפל טעימים וצנועים העשויים אותו מתכון בדיוק כבר למעלה מ-62 שנה. הדוכן נמצא בכניסה לשוק והוא ספתח טעים ומתבקש.

בהמשך, כתיירת נחושה אעמוד בתור בכניסה לחומוס סעיד ואחכה בסבלנות שיגיע תורי לנגב את החומוס המפורסם ביותר בעכו. אם יכניעני הרעב, אגש לחומוסיה הסמוכה, אל באשר.

את גזרת המתוקים אני בוחרת לחלק בין מסורת לקדמה. ראשית אבחר לי בכנאפה טובה, חמה ומענגת אצל קשאש הטובים והמסורתיים, הנמצאים ממש בסמוך לתבליני מרוואן. כאן בממתקי קשאש החוויה היא אותנטית ומתוקה כראוי.

לאחרונה גיליתי גם את החנות הקטנה והמשגעת של זנאב הנמצאת באחד הרחובות הקטנים. זנאב היפה והמוכשרת מכינה ומגישה מלבי ולילות בירות כמותם טרם טעמתי. קליליים, אווריריים, מתוקים במידה וטעימים באופן ממכר למדיי. היא מגישה את מעדניה בעידון רב, מקפידה על ניראות הצלחת וגאה עד מאוד במעשה ידיה להתפאר.

זנאב היא אולי הדוגמא הכי מובהקת להתחדשותו המעודנת של השוק בעכו. על המסורת והאתניות של עכו יש לשמור מכל משמר, הן חלק בלתי נפרד מהצביון המקומי המחפש דו קיום בכל מובן - גם בין ישן לחדש. אך משב של רוח צעירה ורעננה הוא עתידה של העיר העתיקה ושל השוק הזורם במרכזה, כעורק ראשי וחיוני.

את הירקות, העלים והפירות, אני מחפשת דווקא אצל הרוכלים הקטנים שישובים כפופים על שרפרף ולרגליהם ארגז או שניים. הם יביאו אל השוק את כל מה שבאלדי ועונתי ונקטף זה עתה: פאקוס, עליי גפן, במיה, גרגר, עכוב, תאנים ומלפוף