ב־12 במארס 1953 פרצה שביתת מורים בבתי הספר היסודיים ובגני הילדים, וגם ברוב המעברות הופסקו הלימודים. הסיבה: אי־יכולתו של משרד החינוך לשלם למורים את משכורתם בעבור חודש פברואר.
בישיבת ממשלה שהתקיימה בתחילת מארס התלונן שר החינוך, פרופ' בן־ציון דינור, ש"הכסף לתשלום שכר אנשי ההוראה בעבור פברואר לא התקבל עדיין". שר האוצר, לוי אשכול, ענה ביובש כי "ספק אם יתקבל".
לנוכח תדהמתו של שר החינוך המשיך אשכול: "משרד החינוך אינו בן יחיד של התקציב, וקשיים יש גם במשרדי ממשלה אחרים. ידוע כבר לכולם שהחודש האחרון בשנת התקציב, מארס, הוא תמיד בעייתי מבחינת התזרים".
שר הפנים, ישראל רוקח, אמר בדיון: "אני רוצה להזכיר לחברי הממשלה שאצלנו זהו כבר החודש השני ללא משכורת". הוא דיווח ש"חלק גדול מעובדי משרדי, שחיים מחודש לחודש, נאלצו לקחת הלוואת קיום, אבל כמה עוד אפשר לבקש שימתינו בסבלנות?"
מייד אחרי ישיבת הממשלה פנה שר החינוך למרכז הסתדרות המורים בתחינה שימתינו "עד 17 בחודש". המורים, מצידם, הגיבו באולטימטום ודרשו לקבל כספם עד 11 במארס, וכשהדרישה לא נענתה הונחו מנהלי בתי הספר והגנים ליידע בבוקר את ההורים על השביתה, ולשלוח את הילדים שיגיעו בחזרה הביתה. "ואז יש להתכנס בחדר המורים - ולהמתין להוראות נוספות", נמסר.
משהוקמה מדינת ישראל עמדו ראשיה בפני שוקת שבורה בכל הנוגע לתחום החינוך, שהיה מפולג ומחולק לשלושה זרמי חינוך שונים. המחסור באנשי הוראה היה עצום, ומורים רבים העדיפו לחפש לעצמם מקום עבודה כפקידים במערכת הממשלתית המוסדית, שהוקמה באותו זמן. הכיתות היו צפופות להחריד, והציפייה שגלי העלייה יביאו עימם גם אנשי הוראה - נכזבה.
רק באוגוסט 1953, עם חקיקת "חוק חינוך חובה" ותחילת הזרמת כסף לישראל מגרמניה במסגרת "הסכם השילומים", החלו גם במערכת החינוך לחוש הקלה.
יש מקום לאוניברסיטה
בתום מלחמת העצמאות נותר אמנם קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים בשליטת מדינת ישראל, אך בלא רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של העיר. האוניברסיטה נאלצה למצוא משכן בבתים זמניים בעיר. כך, חלק מהפקולטות ו"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" מוקמו בבניין קולג' טרה סנטה; המעבדות נדדו לשכונת ממילא; המחלקה למתמטיקה השתכנה במבנה של מלון המלך דוד; המחלקה לסטטיסטיקה בבניין רטיסבון; ואילו בתי הספר לרפואה ולרפואת שיניים התמקמו במגרש הרוסים.
בתום חמש שנות חיפושים לאיתור מקום מתאים, שהביאו לסכסוך בין הממשלה לבין ראשי האוניברסיטה, מסר מזכיר הממשלה, זאב שרף, באמצע מארס 1953 כי "בשעה טובה ומוצלחת איתרה הממשלה קרקע להקמה מחודשת של האוניברסיטה העברית בירושלים, שאושרה בידי ראשיה. השטח שנבחר הוא בן 500 דונמים ונמצא בסמיכות לקריית הלאום הנמצאת בהקמה. קריה זו תכלול את משרדי הממשלה, משכן הכנסת, בית הדין הגבוה לצדק - ועוד".
שעונים הוברחו ב"חמאה"
ענף החקירות של משטרת החופים והגבולות, בשיתוף עם משטרת המכס, הודיע על תפיסה והחרמה של 69 ארגזים שהגיעו מצרפת באונייה "ארצה", ובהם, על פי תצהיר היבואן - פחיות קוקוזין (ממרח בצבע לבן, שהיה עשוי חלב ושמן קוקוס, כתחליף לחמאה). בבדיקה מדגמית של תכולת ארגז אחד נמצא שכמה פחיות יוצרו משני תאים - התא העליון הכיל קוקוזין, אך זה מתחתיו הכיל שעונים שנארזו כל אחד בשקית ניילון אטומה.
נציג המשטרה שהגיע ליבואן, חברת יוניברס בתל אביב, דרש לדעת מי הזמין את ארגזי הקוקוזין מצרפת. כשנמסרה כתובת המזמין, אותר האיש והתבקש להתלוות לשוטר בנסיעה למשרדי המכס בחיפה. שם נפתחו כל הארגזים, וכל אחת מפחיות הקוקוזין נבדקה לנגד עיניו של המזמין - שנראה כלא מאמין למראה עיניו. בתום הבדיקה אותרו לא פחות מ־115 שעונים מוברחים. מטען ה"קוקוזין" הוחרם, והמזמין נעצר.
עולה בעשן: הסיגריות הזולות מתייקרות
מס ה"בלו" הושת מראשית ימי המדינה גם על אלכוהול ומוצרי טבק. התירוץ לקביעת המס הנשכני (שהעלה באופן משמעותי את מחירי המוצרים) היה רצון המדינה "לצמצם שימוש במוצרים בעלי השפעות שליליות", אך האמת היתה שהבלו היה (ונשאר כזה עד היום) "פרת המזומנים החולבת" של הממשלה. בתחום הטבק חשוב לזכור שבשנות ה־50 המודעות לסכנות בריאותיות מעישון סיגריות היתה מועטה, וכ־50 אחוזים מכלל הגברים ו־13 אחוזים מכלל הנשים בארץ עישנו.
"סיגריות לכל" יוצרו באיכות ירודה. מחיר חפיסה שהכילה 20 סיגריות היה 100 פרוטות בלבד, והוא עמד תחת פיקוח של משרד המסחר והתעשייה. זאת לעומת כ־150 פרוטות בממוצע לסיגריות באיכות בינוניות, כ־190 פרוטות לטובות ו־275 פרוטות לסיגריות מטבק וירג'יניה האיכותי.
עם תחילת התוכנית הכלכלית החדשה בישראל, במארס 1952, הועלה הבלו בכ־20 אחוזים על כל הסיגריות, להוציא אלה מסוג "לכל". מאחר שהמס נגזר ממחיר החפיסה - הסיגריות הטובות והיקרות קפצו מאוד במחירן, ולכן רבים מהמעשנים עברו לעשן את סיגריות "לכל" הזולות, ובלית ברירה הצליחו להסתגל לטעמן הירוד.
את אנשי משרד האוצר לא ממש עניין מה אנשים עישנו, כל עוד מגיעה ההכנסה מהבלו. ולכן, באמצע מארס 1953 קפץ הבלו על סיגריות "לכל" בלא פחות מ־86 אחוזים. בסערה הציבורית שפרצה הותקף שר האוצר, לוי אשכול, בביקורת והוגדר כ"מתעלל בציבור המעשנים" - אך הבלו הגבוה על סיגריות "לכל" לא שונה.
"שמשון הגיבור הישראלי" כובש את אמריקה
"מר ישראל כובש את אמריקה", כך בישרו הכותרות בארץ במארס 1953 על הצלחת המתאבק רפאל הלפרין. שליח העיתון "מעריב" בארה"ב ציין כי "ספק אם שומעים בישראל על גבורתו ומעלליו של הלפרין, ההולך מחיל אל חיל! רק שניים מ־56 הקרבות שניהל בארה"ב הסתיימו בתיקו, לעומת 54 שבהם גבר על יריביו". בעיתון "על המשמר" צוין ש"אמרגנו של הלפרין ביקש ממנו לא להכניע את יריביו במהירות כה רבה". הלפרין (בצילום), שחזר בהמשך בתשובה והפך לרב (הקים, בין השאר, את רשת אופטיקה הלפרין), סיפק ליהודי ארה"ב גאווה וזכה לכינוי "שמשון הגיבור הישראלי"
"פטנט עולמי" בחיפה: מדחנים
במסיבת עיתונאים שנערכה בחיפה ב־16 במארס 1953 דיווח ראש העיר, אבא חושי, ש"החידוש העולמי, מדי חניה (פארקומטרים), מגיע לישראל, והעיר הראשונה בארץ שבה יופעל תהיה חיפה. כבר כעת אפשר לראות את פועלי העירייה החרוצים כשהם עסוקים בהצבת עמודי ברזל לאורך שולי המדרכות, שעליהם ירותכו הפארקומטרים".
מר אפרים שטנדיג, בעל חברת "מדי חניה בישראל", שחבר לעיריית חיפה על בסיס חלוקת הכנסות של 50:50, סיפר באירוע: "אכן, העבודה להקמת מדי החניה בחיפה מתקדמת במהירות. רוב עמודי התשתית שעליהם יותקנו הפארקומטרים כבר הותקנו, ואתמול שחררנו מנמל חיפה את משלוח 250 המתקנים הראשונים שהגיעו מאמריקה ומיועדים להצבה ברחובות הנביאים, החלוץ, נורדאו וירושלים".
מד חניה אחד הוצב בפינת החדר שבו נערכה מסיבת העיתונאים, ואלה בחנו אותו בעניין רב. שטנדיג ענה על השאלות והסביר: "מד החניה הוא מעין שעון. בעל מכונית שמבקש להחנות תוחב בחריץ המיוחד שני מטבעות של 50 פרוטה כל אחת, המקנים לו את הזכות להחנות לצד המתקן במשך שעה. מחוג אדום הנע בקצב של שעון מקפיץ בתום שעה שלט קטן, המורה שהזמן עבר".
הוחלט שפקחים מיוחדים מטעם העירייה ישמרו על מילוי ההוראות, ודין נהגים שיכניסו פיסות מתכת עגולות במקום המטבעות הנדרשים, ייקבע בבית המשפט. כמו כן, כל נהג שיחנה ללא הזנת מד החניה במטבעות, או שזמנו עבר ללא תוספת של מטבעות, ייחשב כחונה אסור וצפוי לעמוד למשפט בבית הדין העירוני - ולהיקנס".
מבט לכלכלה ולחברה
בתחילת שנות ה־50 היו עיתוני החדשות בארץ מוגבלים במספר דפיהם בשל מחסור קבוע בנייר להדפסת עיתונים ובשל הצורך החיוני להקפיד על מערכת קטנה וחסכונית - כדי לשרוד כלכלית. באותן שנים קמו כמה שבועונים בנושאים שונים ומשונים, שנועדו להשלים את כל המידע שעיתון הבוקר היומי לא הביא מחוסר מקום. כזה היה, למשל, השבועון "מבט לכלכלה ולחברה", שכוכבו דרך בשנות ה־70 וה־80. הוא דעך לאיטו כשהעיתונים "מעריב" ו"ידיעות" החלו להרחיב את מדורי הכלכלה היומיים שלהם. ב־1995, כשנוסד העיתון הכלכלי "גלובס", סגר "מבט לכלכלה ולחברה" את שעריו כליל.
בירה מכבי המקורית
אמנם בירה מכבי עדיין נמכרת, אך כיום היא נעלמת בין מאות מותגי הבירה הבינלאומיים והמקומיים המשווקים בישראל. כשהיא שווקה בארץ לראשונה, לפני כמעט 60 שנה, בבקבוק קטן וגוץ, הביאה מכבי בשורה לאוהבי הבירה המועטים שהיו כאן, בזמנים שבהם שתיית אלכוהול בפרהסיה נחשבה בעיני דור ההורים ל"דבר שלא ייעשה". מכבי יועדה בעיקר ליצוא, והיא נכנסה לשוק המקומי עם ניחוח בינלאומי, בלווי הסלוגן הפרסומי: "מכבי - בירה בינלאומית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו