מה עשיתם השבוע בשביל המדינה?
לא משנה באיזה צד אתם, בעד או נגד הרפורמה, דוגלים בדמוקרטיה או מעדיפים שלטון מלוכני, מאמינים שישראל חייבת חוקה או כמהים לחזור לחוקי ההלכה - בימים סוערים כאלה, שבהם אנו נאבקים על המשך הדרך כמדינה אחת, לא שמורה לאף אחד משום צד הפריבילגיה להתכחש, להתבצר באדישות או לצפות שהאחרים יעשו בשבילנו את העבודה.
כן, אני מודה, אני כועסת על מי שבוחר להתעלם או לעצום עיניים, ומסקרנות אותי הסיבות להתנהגות הזו. השבוע שאלתי את חבריי בפייסבוק ובאינסטגרם מה גורם להם להימנע מלהביע את דעתם, ללא קשר לדעה עצמה.
התשובות העיקריות היו: פחד מפגיעה בפרנסה או חשש שיפגעו בהם פיזית, חלילה. תשובה שחזרה הרבה היתה: אין לי הבנה מספקת בתהליכים שקורים פה, אז אני מעדיף לא להתערב. לאלו יש לי תשובה: חובה עלינו להבין. זה לא הזמן לומר: אני לא אוהב לצפות בחדשות, אני מעדיף לא לשמוע פוליטיקאים מדברים. כשמדי יום עוברים בכנסת ישראל חוקים שמשנים את חיינו, אי־ידיעה אינה פוטרת מאחריות על הנעשה במדינה.
אני מודעת לכך שיש אנשים שנמנעים מעימותים באופן כללי בחייהם, ולא מסוגלים לשהות במצב של קונפליקט, ברור שיש יוצאים מן הכלל, ויש מקרים שאדם באמת לא מסוגל להתפלש בבוץ של "המצב" - אבל איך נדע מי נשאר על הגדר כי הוא אופורטוניסט שמאמין כאסטרטגיה, שאחרים אמורים לעשות עבורו את העבודה המלוכלכת?
אני חושבת שיש דרך לדעת. אפשר לבחון את המניעים של אלו שלא נוקטים עמדה ולבדוק באיזה סוג של נמנעים מדובר. כי זה ההבדל, ההתנהגות נראית אותו הדבר אבל המניעים שונים.
יושבים על הגדר?
נניח בצד את אלו שתפקידם אוסר עליהם להביע עמדה פוליטית באופן מפורש. אז נכון, עולה פה השאלה אם אנחנו נמצאים כרגע במאבק פוליטי או במאבק מסוג אחר, אבל אם אכנס לשאלה הזו היא תמלא טור שלם אחד, לפחות.
מה שקורה כרגע במדינה דומה למצבי קונפליקט אחרים שאנחנו מכירים מחיי היום־יום, כשיש מחלוקת בתוך קבוצה: זה יכול לקרות בבניין מגורים, כשיש שכנים שרוצים להציב מחסום לחניות הבניין כדי שלא יוכלו לתפוס את החניות ואחרים מתנגדים, או למשל, כל הורה מכיר את המחלוקות באסיפות ההורים, כן לאפשר לילדים סמארטפונים או לא, כן ממתקים בתיק האוכל או לא. זה קורה בכל משפחה, כשיש סכסוך או מריבה, על כסף בדרך כלל, כן למכור את הבית של סבתא ולחלק בין הנכדים או לא. בכל הסיטואציות האלה יש את הפעילים ויש את המתבוננים. הנמנעים נחלקים לכמה טיפוסים, ובאמצעות המאפיינים תוכלו אולי לזהות מי הוא מי.
הקבוצה של רוס גלר
הקבוצה הראשונה היא של הטיפוסים הפסיביים, אנשים שהדפוס הקבוע שלהם הוא להשאיר את ההחלטות או היוזמות לאחרים. הם מעדיפים שאחרים יחליטו בשבילם ויפעלו בשמם, אנשים שתלויים בשיקול הדעת של אחרים כי אינם סומכים על שלהם. אלו האנשים שמתקשים למצוא את האנרגיה או את הדחף לפעול למען מטרותיהם בכל תחומי החיים, וזה בא לידי ביטוי גם עכשיו - כשעליהם להביע את עמדתם בנוגע לאחד המשברים הגדולים שפקדו את ישראל אי־פעם (לא משנה מאיזה צד אתם, קרע ופילוג בעם הם דבר רע מאוד).
אם ניקח דוגמה מהסדרה "חברים", רוס גלר הוא דמות פסיבית שהחיים קורים לו. הוא לא מצליח להחליט אם לפנות אל אישה שמוצאת חן בעיניו או לא - גם כשהוא מקבל סימנים מהצד שלה. הפסיביות שלו היא שמביאה אותו לסיטואציות הקומיות שנוצרות בסיטקום.
הקבוצה של פיבי בופה
הקבוצה השנייה כוללת את הטיפוס חסר האונים, זה שמרגיש מוצף ומאבד שליטה כשיש בעיה או מחלוקת, ולעולם לא מגיע לשלבי הפתרון והעשייה. אלו האנשים שכל הזמן מדברים על הקושי ואומרים "אוי ואבוי, המצב נורא, אני כל כך מבולבלת", ועסוקים ברגשות של החרדה והדאגה שמעוררת הבעיה עצמה במקום ללמוד את המידע הקיים ולבחור איך לפעול. אלו האנשים שמתקשים בקבלת החלטות ובפתרון בעיות ומתמקדים בייאוש ובפחד. פיבי בופה היא דמות בסדרה "חברים" בעלת התנהגויות שונות מהנורמה. בהמון מקרים היא מתבלבלת, נכנסת לחוסר אונים ומתעלמת באמצעות הדיבור הייחודי המאפיין אותה או באמצעות תיאוריה מופרכת שהיא ממציאה, שלא קשורה למציאות.
קיימת בי סלחנות גדולה יותר אל האנשים הנמנעים השייכים לאחת משתי הקבוצות שתיארתי למעלה, אבל הרבה פחות הבנה ויכולת לא להתעצבן מאלו ששייכים לאחת משלוש הקבוצות הבאות:
הקבוצה של ג'ואי טריביאני
הקבוצה השלישית היא של הטיפוסים חסרי המוטיבציה. בשונה מחסרי האונים, יש להם הכישורים או המסוגלות, אבל אין להם חשק להתאמץ. אלה הם הטיפוסים שלעולם לא מתנדבים ולא יוזמים בעצמם, לא בכיתה של הילדים שלהם, לא בעבודה, לא במשפחה. לזכותם ייאמר שאלו אנשים שהם בדרך כלל חסרי מוטיבציה גם בחיים הפרטיים שלהם, ולא רק כשמדובר במצבים חברתיים.
הם אלה שתמיד שוכחים לשלם בזמן או לרשום את הילדים, אלה שיעידו על עצמם הרבה פעמים "אני שחררתי את זה", אבל בעצם מדובר בהימנעות שהם משלמים עליה את המחיר ברמה הפרטית. כולנו משלמים את המחיר החברתי על חסרי המוטיבציה, כי אז הנטל נופל על מעטים יותר. חוסר החשק לעיתים מתחבר לארשת אדישות שיש שיחשיבו אותה כקוליות או כמגניבות.
הטיפוסים האלו מוציאים אותי מדעתי. לפני כמה שנים באחת מפעילויות סוף השנה של אחת מהבנות בבית הספר, התרוצצנו חלק גדול מההורים לסחוב ציוד, לסדר שולחנות, לעזור למורים. ניגשתי לערימת כיסאות שעמדה בכיתה כדי לפזר אותם בין השולחנות, ממש כמה דקות לפני שהילדים היו אמורים להיכנס, ואז קלטתי שליד הכיסאות ישבו כל הזמן הזה קבוצת אימהות, חלקן שייכות לקבוצת חסרות המוטיבציה וחלקן לשתי הקבוצות האחרות שמייד אתאר.
בעודי אוספת אל בין ידיי טור כיסאות, אחת מהן זרקה לי: "את לא מסוגלת לנוח, הא?" העצבים שזרמו לי בגוף ברגע הזה! אני לא יכולה לתאר לכם! ג'ואי טריביאני מ"חברים" הוא דוגמה טובה, כי הוא תמיד מסתמך על חבריו לתמיכה ולעזרה כלכלית, ואוכל את האוכל שמוניקה קונה - בלי בכלל לחשוב לרגע שאולי הוא יכול להכין בעצמו, או לפחות להזמין פעם אחת ולפרגן לה.
שתי הקבוצות האחרונות מכילות את הטיפוסים המרגיזים ביותר, ואולי רק כדי לדעת להבחין בין הטיפוסים האלה לבין שאר הקבוצות, כדאי להכיר את החלוקה.
הקבוצה של רייצ'ל גרין
בקבוצה הרביעית נמצאים האנשים שחיים בתחושת זכאות שעשויה לנבוע מסיבות שונות שאותן אפרט אולי בפעם אחרת, אבל המשותף לכל המחזיקים בתחושת הזכאות הוא הריכוז העצמי המוגזם, האמונה שיש להם זכויות יתר ולכן אינם צריכים להשתתף במאמץ הכולל כמו "פשוטי העם". אלו האנשים שנותנים לכם להרגיש שהעיסוקים האישיים שלהם חשובים יותר מהמעורבות בענייני המדינה, כיתה ו' 3, ענייני ועד הבית, ענייני הורים שצריך להסיע לבדיקה רפואית.
תחושת הזכאות גורמת לאוחזים בה תחושה שהם פטורים מן המחויבות החלה על שאר האנשים בקבוצה. אם זה האח שחושב שעליו לעזור פחות בטיפול בהורים, אם זה ההורים שמעולם לא משתתפים בתורניות של ההסעות של החברים מהכיתה, אם זה החבר בעבודה שמעולם לא מביא נשנושים מהבית כי ברור לו שזה תפקידם של אחרים, ואם זה האדם שלא יוצא להפגנות, לא מביע את דעתו ברשתות, נמנע אפילו מלתרום כסף למחנה שאיתו הוא מזדהה - כי הוא חושב שזה תפקידם של אחרים להשקיע את כספם, את הזמן הפנוי או הלא פנוי שלהם ואת האנרגיה בעניינים האלה.
זה מזכיר לי כשבילינו בצעירותנו בחוף הים, תמיד היו הטיפוסים שמעולם אפילו לא חשבו להביא איתם קרם הגנה, לא מפני שהם לא צריכים, אלא כי זה טבעי להם שאחרים מביאים והם משתמשים. רייצ'ל גרין, דמותה של ג'ניפר אניסטון ב"חברים", היא דוגמה למישהי בעלת תחושת זכאות: היא מצפה שאביה ישלם עבור בגדיה היקרים והוצאות המחיה, ומתעצבנת כשהוא מנתק אותה או מבקש ממנה לעבוד לפרנסתה.
הקבוצה של אסטל לאונרד
ויש את הקבוצה החמישית, את האופורטוניסטים, או כמו שאני קוראת להם: "הכדאיניקים" (זה ביטוי מדויק שלימדה אותי חברה בשם שירי לוי לפני המון שנים, כשעבדנו יחד במשרד עורכי הדין, כי היו שם הרבה כדאיניקים וכדאיניקיות, כמו בכל קבוצה חברתית). הכדאיניקים מנצלים את נדיבותם של אחרים כאסטרטגיה. הם לא מאמינים שהם עליונים כמו אלו שחיים בתחושת זכאות, הם פשוט לא מתרגשים מתחושת ערבות הדדית או שלא אכפת להם להיות חייבים לאחרים - לא כי הם חושבים שמגיע להם שישלמו עליהם, אלא פשוט כי זה כדאי להם.
מדובר באנשים שתמיד "ישכחו" להחזיר כסף שלוו - לא שכחנות אמיתית אלא מחושבת. הטיפוס שלא יכיר תודה על עזרה שהגשת לו כי הפוקוס שלו הוא לא על יחסים, אלא על "מה יוצא לי מזה?" הטיפוסים שתמיד "במקרה" מתחברים לאנשים יותר עשירים כי זה מעניק להם צ'ופרים ופינוקים, אלו שתמיד מתייחסים מאוד יפה לבכירים מהם בעבודה ומצד שני בחוסר אכפתיות במקרה הטוב ובנבזיות במקרה הרע למי שלא משרת את האינטרס שלהם.
בשל היותם אנשים אסטרטגיים, הם יודעים בדיוק איך לגרום למי שכדאי להם להרגיש מוערכים. אלו בדיוק הטיפוסים שכשהאדם מאבד מהמעמד שמיטיב איתם - הם ינתקו אתו קשר בבת אחת. חלק מהנמנעים ממעורבות חברתית במצב במדינה שייכים לכדאיניקיות הזאת. הם מעדיפים אסטרטגית להישאר בעמדת המשקיפים מהאו"ם, כדי שיוכלו להתקרב בבוא העת לקבוצה שתשתלם להם יותר.
אחת הדוגמאות שהפילו לי את הלסת בעניין הזה היתה כשהגעתי לפני כמה חודשים לאירוע חברתי שהיו בו לא מעט מפורסמים, קצת שתיתי, קצת פיזזתי, קצת הצטלמתי. בסוף האירוע נסעתי הביתה עם עוד שתי חברות, ישבנו במונית ודפדתי בסטוריז באינסטגרם, ואז אמרתי בתמימותי לשתי הנשים האחרות שקרה עכשיו קטע מבאס כי ברכה (שם בדוי) שכחה לתייג אותי בתמונות בסטוריז שלה, ואיזה באסה כי אני לא יכולה לשתף עכשיו את הסטוריז והם ממש חמודים.
שתיהן נקרעו מצחוק ואמרו לי: "מה, את ילדה? את לא יודעת שהיא מתייגת רק את מי שיש לו יותר עוקבים מאשר לה? יש לך מזל שהיא בכלל הצטלמה איתך, היא בדרך כלל מצטלמת רק עם מי שמקדם אותה". בסדרה "חברים" אסטל לאונרד היא הסוכנת של ג'ואי, שכל מה שמעניין אותה זה לגזור עמלה, ואף מעודדת אותו לקחת תפקידים שלא משרתים את הקריירה שלו - רק בשביל האינטרס שלה.
הקבוצה של מוניקה גלר
מוניקה היא זו שמסדרת, מבשלת, יוזמת, מקשרת בין חברי הקבוצה, מפייסת. היא סופגת הקנטות על זה שהיא היסטרית, נוירוטית, פריקית של סדר, הם אפילו מעיזים לצחוק על האוכל שהיא מבשלת בזמן שאף אחד מהם כלל לא תורם למאמץ, והם רוב הזמן גם חיים על חשבונה.
אתם מבינים את ההקבלה - נכון?
אותו הדבר עם המצב במדינה. חלק מהעם מעמיס על חלק אחר את המאבק על הזכויות של כולנו, חלוקת הנטל לא שוויונית ולעולם לא תהיה - זה ברור, השאלה היא את מי אנחנו סוחבים כי אין ברירה, כי הוא באמת לא יכול לסחוב את עצמו, ואז ראוי והוגן שהשאר יעבדו בשבילו - ואת מי אנחנו סוחבים כי הוא לא רוצה או פחות נוח לו או לא כדאי לו. בשביל לדעת להבחין מי נמנע בגלל חוסר יכולת ומי נמנע כי זה מה שמשתלם לו כלכלית או רגשית - חשוב להכיר את הטיפוסים השונים.
כל מי שמביע את דעתו משלם מחיר, לא רק אנשים מפורסמים שמתפרנסים מאהבת הקהל, אלא גם אנשים שיוצאים נגד הדעות של המשפחה המורחבת או נגד הדעה הפופולרית במקום העבודה - לאמנים ולאנשי תקשורת טמונים יתרונות גדולים מאוד בהימנעות מהבעת עמדה, ולמרות זאת יותר ויותר זמרות וזמרים ובדרניות ובדרנים, שתלויים לפרנסתם במכירת כרטיסים לכלל עם ישראל, קמים ומביעים את דעתם, כנראה מתוך ההבנה שהגענו למצב אל־חזור ותחושת האחריות האישית גדלה.
יש לי בקשה לכל אותם אמנים ומרצים וזמרים, שבוחרים לעמוד מנגד ולא לקחת חלק. אולי הבקשה גדולה מדי, אבל לפחות תהיו חברים ותנסו לא לקבוע אירועים כשכל המדינה יוצאת לרחובות, מי כדי להפגין בעד ומי נגד שינוי שיטת השלטון. לפחות אל תפתו עוד אנשים להימנע מנקיטת עמדה ולהעדיף לחם ושעשועים.
ולא, לא שכחתי את צ'נדלר בינג. אני פשוט לא מצליחה להבין את הטיפוס הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו