צבעים ביד הצייר

רן בן שמעון הצליח להביא את מ.ס. אשדוד לפלייאוף העליון בליגת העל. הישג נפלא לקבוצה הצנועה, אבל אף אחד לא אמור להרים גבה לגבי יכולותיו של בן שמעון כמאמן. לפי כל התחזיות, בנקודת הזמן הזו הוא היה אמור להשקיף על הכדורגל הישראלי מלמעלה, ולא להיות שותף זוטר בעסקה.

אני מלווה את בן שמעון כעיתונאי מתחילת הקריירה. אחת המשימות הראשונות שלי במקצוע היתה בתחילת ינואר 1989, גמר טורניר החורף הבינלאומי לנוער. משחק נדיר בין נבחרת נוער א' לנוער ב' של ישראל. כן, עד כדי כך מוכשר היה כאן דור שחקנים ההוא, שאפילו את פורטוגל הגדולה הוא דחק באותו אירוע לפינה.

בנבחרת נוער ב' שיחקו אייל ברקוביץ' ואלון מזרחי. שביט אלימלך עמד בשער. בנוער א' כיכבו איציק זוהר, יוסי אבוקסיס, אבל רן בן שמעון היה הקפטן שבסוף היום הניף את הגביע. שחקן שסומן מקבוצת הילדים, ולא משנה שלא היה הכי מוכשר בחבורה. אצלו בעיקר בלט השילוב המנצח בין מנהיגות לאינטליגנציה.

לכן זה לא הפתיע כשב־2012 בן שמעון הוביל את קריית שמונה הקטנה לזכייה סנסציונית באליפות. זו מבחינתי היתה אמורה להיות עוד תחנה בדרך הבטוחה לפסגה. אני זוכר שלקראת סיום העונה נשלחתי ללוות אותו במהלך הכנת כתבה. ישבנו בחדר ההלבשה, שוחחנו בנינוחות ואז, בזווית העין, הבחנתי שמישהו שורך את נעליו. "מכיר את העוזר שלי, ברק בכר?" שאל.

בכר, שמדריך כיום את מכבי חיפה, נחשב למאמן הטוב בישראל, ובן שמעון נדחק במשך השנים לשורות האחוריות. משהו בתוכניות המגירה לא עבד. הוא לא הצליח במכבי ת"א ולא בבית"ר ירושלים, למד בדרך הקשה שאכזרי עולמו של המאמן. כעת, אחרי ההצלחה עם אשדוד, שוב מהללים את יכולותיו ומקשרים אותו למועדונים הגדולים, אבל אני חושב שאת בן שמעון צריך לכוון לתפקיד האחראי לנבחרות הצעירות של ישראל. אם לא עכשיו, אז בעתיד הקרוב.

לא סתם מגיעה ההצלחה שלו עם אשדוד, ששם שחקנים הם כמו צבעים ביד הצייר. חבורה צעירה, מוכנה ורעבה. לבן שמעון יש אופי של מחנך וראייה לטווח ארוך, מצרכים נדירים בכדורגל העצבני שלנו.

אם כבר מדברים על מאמנים ועל הפתעות העונה, חייבים להכליל ברשימה המצומצמת את זיו אריה, מאמן הפועל ירושלים. איש המקצוע שהוביל את קבוצתו למקום החמישי ולפלייאוף העליון, אבל בניגוד לבן שמעון - ממנו אף אחד לא ציפה. להפך, הייתי מוכן להמר שהוא לא יחזיק מעמד בג'ונגל ושניפרד ממנו לשלום.

אריה הוא ההפך הגמור מבן שמעון. לי הוא לא פעם הזכיר את הבלש הטלוויזיוני קולומבו, שאותו גילם פיטר פאלק המנוח בשנות ה־70. בלש שלומפר, עם שיער פרוע, שהקולגות והפושעים נהגו לצחוק עליו, אבל בסוף, בדרכו הגאונית, הצליח לפתור את מקרה הרצח. אריה הוא כזה. היום, כשמאמנים מדברים כמו פרופסורים לפיזיולוגיה, הוא מגיע למסיבת עיתונאים ונראה כאחראי לסידור מערכת ההגברה. מוותר על כללי הנימוס ואומר על שחקן שיושב לידו "אם היית יודע כמה הוא דביל". דמות קבועה בתוכנית הקאלט "בובה של לילה" בזכות ולא בחסד.

אבל בעוד בית"ר ירושלים והפועל ת"א ישחקו בקרוב בפלייאוף התחתון, הוא יתמודד נגד אריות הליגה. הפועל ירושלים, שהתיישבה במקום החמישי, ניצחה העונה את מכבי חיפה, גברה על מכבי ת"א בבלומפילד, ולא שכחה לקחת שלוש נקודות בדרבי, וכל זאת עם סגל בינוני, שאיבד לאחרונה את הכוכב והמנהיג גוני נאור, שעבר לאלופה מחיפה.

נכון, זה לא היה בעזרת כדורגל מרהיב, אבל בקבוצות כאלה הרבה יותר קשה לייצר אופי מנצח והמשכיות. אריה מוכיח שהענף לא שייך רק לפרופסורים שמדברים על המשחק כמו מנתחי מוח, אלא שהוא עדיין אותו כדורגל פשוט שצמח ממגרש הבלטות בשכונה. הפתעת העונה הסדירה, כי עליו אף אחד לא בנה.