מרים לעצמי

בסביבה שלי מסתובבים כבר שנים ארוכות שני טיפוסים, בעצם שלושה, שמעולם לא ראיתי את ראשם - לא קרחת, לא גבחת. הם פשוט תמיד עם קסקט, שנמצא שם כאילו הושתל וחובר במסמרות אל הקרקפת. לעיתים אני חושב: מה יש שם למטה? אולי מכשירי הקלטה? אולי כסף מלופף בגומייה? אולי קעקוע של עלה תלתן?

המעניין הוא ששלושתם מתייחסים לאביזר המוזר באותו אופן. הם לא אומרים: אני אוהב אותו. גם לא: זה לזכר אבי שתמיד היה עם קסקט. ואפילו לא שהם מעריצים את לנין. שלושתם אנשים דתיים לסוגיהם, שמסתובבים עם המטרד הזה על הראש כדי שלא - שימו לב - יתייגו אותם. הם לא רוצים שהסביבה תגדיר אותם. הם רוצים להגדיר את עצמם. אם הם היו חובשי כיפה הם היו מתויגים אוטומטית כ"דתיים". מצד שני הם לא רוצים להלך בגילוי ראש, על כן הם מסתובבים עם קסקט וכך הם מתויגים כבר 30 שנה כ"זה שהולך עם הקסקט במקום כיפה, כדי שלא יתייגו אותו". כיוון ששלושתם יהודים חכמים, הם כמובן יודעים את ההבחנה הגאונית שכתבתי זה עתה, אבל זה לא מפריע להם כי הם אנשים שמרימים דגל.

פעם הייתי מגחך קצת, היום אני מכבד את זה לגמרי. שכל אחד ילבש מה שהוא רוצה ויפשוט מה שהוא רוצה (עד לגבול מוסכם, עיר ועיר כמנהגה). בגד יכול להיות דגל, להיות אמירה, להיות סלוגן ולהיות קנגורו. הוא יכול להיות כל מה שאתם רוצים. אבל אני כאן היום כדי לספר שבגד יכול להיות, ובכן, גם בגד. פשוט בגד. הוא נראה כמו אמירה, הוא מגעגע כמו מניירה, הוא צבעוני כמו תחפושת, אבל הוא, מה לעשות, בסך הכל בגד.

כן, כן. לפעמים שלייקס הם רק שלייקס. כבר יותר מעשור, מאז נתעגלה כרסי בשיעור כזה שמוליד את השאלה הקיומית "מעל או מתחת", אני משתמש בפלא המרהיב הזה, שהוא כל כך נוח וכל כך משחרר וכל כך משנה חיים. אשרי היום שהחלטתי להשתמש בשלייקס. בהתחלה זה היה סמוי, מתחת לחולצה, ואחר כך זה עלה בגאווה גדולה אל מעל החולצה, ושם הם נחים בחדווה עד לרגע זה.

זה לא קרה ברגע אחד. קודמת להחלטה הזו תקופת הביניים, שמתאפיינת בדילמה הקיומית דלעיל. זה הרי עניין מדעי פיזיקלי. מהרגע שהפער ההיקפי בין המותן לבטן גדל מעל שיעור מסוים - אין יותר "באמצע". זה כמו בפוליטיקה: אין יותר מפלגות מרכז. או שאתה פה או שאתה שם. זה או למקם את חגורת המכנסיים מתחת לכרס המשתפלת ואז לקשור אותה באלימות כך שהבטן שמעליה תועצם ותודגש ותזנק החוצה בעיגול גדול ורב, או לקנות מכנסיים רחבים יותר, למשוך אותם בנדיבות גדולה מעלה־מעלה אל עבר הסרעפת, קרוב־קרוב ללב, ואז לנעול אותם ממש על קו הפופיק. ברוך הבא, מר ירוחם משל. טוב שחזרת. העובדים זקוקים לך.

ואז, אחרי תקופת הייסורים הזו, מגלה פתאום האדם את זוג הפלאים הזה, שעושה בפשטות את הבסיסית שבפעולות: הוא נאבק בגרביטציה ומחזיק את המכנסיים, כך שגם אם ירצו לנפול - לא יוכלו. מי שקשור למעלה, אומרים חסידים, לא נופל למטה.

מה הבעיה? הבעיה היא שאני טיפוס קצת עגול, גרסת החציל הבלאדי מה שנקרא. ואני גם קצת ליצן ועוסק בצחוק למחייתי, וגם קצת יהודי כזה, ומעת לעת אפילו שחקן ביידישפיל. זה עתה עשיתי כאן אודישן קצר לתפקיד שכולו ביידיש, ועל כן אני חשוד גם על המיושנות וגם על הפוזה. כשרואות הבריות את עומר חזן בשלייקס הן אומרות "וואו, איזה חתיך". ואילו כשהן רואות את אריאלי, הן מגחכות ברחימאיות, ומאליה מתחילה להתנגן נעימת יידישע פיראטן או שהן אומרות: ראו את זה, מחפש תשומת לב, רוצה שיסתכלו עליו. שם שלייקס.

אז מה אני אומר לבריות? תלוי למי. לרזים שבין הבריות אני נוחר בבוז ואומר בלחש: פחחחח ובזזזז ותקדמו־תקדמו. אין לי איתכם דבר וחצי דבר, ומה אתם מתערבים לי בבגדים. אבל לאחיי בעלי הבשר אני אומר בקול גדול ובפאתוס רב: אחים! יהודים! שמנמנים! אין גיחוככם גיחוך, אלא הוא מסתיר קנאה רושפת. הן אני יודע ואתם יודעים שמחצית מחייכם (אני לא מגזים: זו מחצית מחייכם) אתם מבלים בלהרים את המכנסיים. פעם ביד אחת, מצד אחד (כי השנייה אוחזת בסביח), וזה לא אפקטיבי בכלל; ופעם בשתי ידיים בקטנה, ואז זה אפקטיבי לחמש דקות בדיוק ואז תרימו שוב; ופעם בשתי ידיים בגדולה, כלומר עם פתיחת חגורה וכל האירוע שמסביב, שאז זה אפקטיבי מעט יותר אבל זה מעמיד אתכם במבוכה ואתם נראים כפו המותח איברים מעל יערת הדבש; בקיצור, אנחנו הרי יודעים שזה מה שאתם עושים.

ואני נשבע לכם, אהוביי, עגוליי, שהשלייקס האלה ישנו את חייכם. פשוט ישנו את חייכם. אתם תנועו מהר וחופשי, אתם תגלו זמן פנוי חדש, אתם תהיו רגועים יותר ואתם תזיעו פחות. אלא מה? איזה זוג נודניקים רעים מהקומה למטה יגידו משהו על הדובי שעכשיו נארז או על הפוזה. אז מה, אז מה? בשביל זה להימנע מכל הטוב הזה?

נכון, יש גם קצת עניינים. מאוד מסובך לעבור בגלאי מתכות (אני אישית מסרב להסיר את השלייקס ומנהל על כך מאבקים), ולפעמים קשה להשיג (עניין שייפתר במהרה אם כולם יתחילו להשתמש) - אבל אין לגרוע מגודל הבשורה. חלום יש לי, שכל מי שכרסו הולכת לפניו, קטנה כגדולה, יוצא מארון בושתו, מעיף את החגורה לכל הרוחות ומתהדר בזוג שלייקס מפוארים. מותניו נעות בדיצה, חיוך פרוס על פניו, וידיו מתנועעות בחופשיות, כשהן מסבירות לכל שואל ומזלזל עד כמה חופשי מרגיש מי שהשתחרר מכבלי החברה וגילה שכתפיו מספיק איתנות כדי לשאת גם את הבושה וגם את המכנסיים.