הזמיר מאור יהודה

מדי פעם, כשאלקנה מרציאנו הסתובב עם חברים ברחובות אור יהודה, הוא היה פוגש את אביו ברחוב, שיכור. "אני זוכר פעם אחת שממש התפדחתי מזה", הוא אומר. "הייתי רק בן 15, והחברים שלי באו ואמרו לי, 'בוא, אבא שלך פה מסטול'. זה לא היה נעים". 

מה עשית?

"עזבתי אותם ולקחתי אותו הביתה. התביישתי מאוד. אבל בסדר, זורמים. אין מה לעשות. סה לה וי". 

כל הזמן זה היה ככה?

"מאז שאני זוכר את עצמי, הוא היה יוצא מהבית, שותה יין ובירות וחוזר שתוי. ואז יש גם המנון קבוע, של 'אבא, תפסיק. די לשתות, תראה איך גדלנו. זה כבר לא מתאים'".  

מרציאנו, למי שפיספס, הוא אחד הפייבוריטים לניצחון בעונה הנוכחית של "דה וויס" מבית רשת (שחצי הגמר שלה ישודר במוצאי שבת ב־21:00 בערוץ 2). הוא עשוי מהחומר שממנו קורצו כוכבים ים־תיכוניים, אנטיתזה ליוצאי הלהקות הצבאיות המפונקים והמלוקקים: מחוספס, בעל קול עמוק ומוכשר כמו שד. כזה שעם הטיפול הנכון יכול בקלות להיות עומר אדם הבא. לכל זה תוסיפו אופי כובש, אופטימיות מובנית וסיפור אישי עצוב כל כך, שהתוצאה חייבת להיות מוצלחת.

הוא נולד לפני 22 שנה, ילד שלישי מתוך שבעה (מהם שישה בנים) - כולם נולדו בהפרשים של שנתיים זה מזה. ההורים חוזרים בתשובה; האב יהודה עבד תמיד בעבודות מזדמנות, האם אילנה היא עקרת בית. כבר בנעוריו נפרד מספסל הלימודים ונרתם לפרנסת המשפחה, בזמן שאביו התמודד עם התמכרותו.

"הבן אדם פשוט אוהב לשתות, אפילו היו לו תקופות של כל יום", הוא אומר בכאב. "לפעמים, באמצע הלילה, כשישנתי, הוא היה בא הביתה מסטול ועושה רעש. וכשאתה ילד, ואתה רואה שיש יחסים לא בריאים בבית, אז זה משפיע עליך. למחרת הייתי מגיע לבית הספר לא מרוכז. אבל הוא בן אדם נשמה, שתמיד דאג לבית, נתן חום ואהבה. לכל אחד יש את ההתמכרות שלו".

ניסית לדבר איתו על זה? לעזור לו?

"היו כמה פעמים שדיברתי איתו וזה עזר לתקופה קצרה, אבל הוא אדם מכור. הוא נרגע לכמה ימים, ואז מגיע קצת לחץ, ושוב הוא מתפתה לשתות. אני לא מאשים אותו. אתה יודע מה זה להביא פרנסה לשבעה ילדים?".

אתה מרגיש לפעמים שאתה האבא והוא הילד? שאתה מנסה לחנך אותו?

"לחנך את אבא? אין דבר כזה. מנסים להשפיע". 

והוא ניסה לטפל בעצמו?

"הוא לא אלכוהוליסט רשום, הוא פשוט אחד שאוהב לשתות. הגמילה שלו זה אנחנו, ואנחנו מטפטפים לו במוח. ואז הוא לא שותה, עד הפעם הבאה". 

למה הוא לא הלך לגמילה?

"אנחנו לא אנשים שמאמינים בשטויות האלה. חיים את החיים ברגיל. בלי גמילות, בלי סדנאות ובלי טיפול זוגי וכאלה".

אף פעם לא היית אצל פסיכולוג?

"הפקת התוכנית הביאה לי פסיכולוגית, לפני כמה ימים. מסכנה, יצאה ממני כמעט בוכה. עשיתי לה פסיכולוגיה הפוכה והתחלתי לשאול אותה שאלות בעצמי".

ליועצת של בית הספר אף פעם לא שלחו אותך?

"על מה אני אתייעץ איתה? אני לא מדבר על שום דבר עם אף אחד. כשיש לי קשיים, אני שומר הכל בבטן. לא מספר גם לחבר הכי טוב שלי. כשאתה מספר, כל אחד נותן לך עצה, וזה מתחיל להסתובב בין אנשים ומתחילים לשבש לך את הקופסה. פה מתחילות הבעיות. כשאתה שומר בבטן, זה נשאר שם קצת ונעלם".

לפעמים זה מתבשל בבטן עד שזה מתפוצץ.

"כן, לפעמים זה כבד, אבל הכל בראש. אתה מסדר את הדברים בראש, ולאט לאט זה נעלם". 

זה באמת נעלם?

"לא ברגע, אבל יומיים־שלושה וזה בחוץ. עד שזה חוזר שוב".

היו ימים שלא רצית לחזור הביתה?

"בטח. היה לי קשה לראות את זה, זה לא כיף לחזור הביתה לאבא מסטול. אבל היינו ילדים, והכל עבר. עכשיו, מאז שאני בתוכנית, הוא נרגע, ברוך השם".

היו גם רגעים של אלימות מתוך שכרות?

"לא, בחיים הוא לא הרים עלי יד. לכולנו יש כבוד. אין דבר כזה. רק האחים הקטנים רבים ביניהם, אבל אני נותן להם מילה וכולם נרגעים". 

יוצא לך לחשוב לפעמים מה היה קורה אם היית נולד למשפחה עם יותר אמצעים?

"לא הייתי מי שאני היום. לא הייתי מתאמץ בשום דבר, כי הכל היה בא לי עם כפית של זהב. ואז גם לא הייתי מרגש ככה. אני חי את החיים ואני בא מלמטה. כשאני שר אני מרגיש, אז מה אם אני רק בן 22.

"בן אדם שלא בא מהמקום שלי לא יודע מה זה. אני, כל מילה שאני שר, אני מתכוון אליה, כי חוויתי אותה על בשרי. וזו מתנה ענקית".

ב"דה וויס". "בוכים מאחורי הקלעים" // צילום: טל גבעוני

תמיד עשיתי רעש

בימי ילדותו המוקדמים חי אלקנה עם ארבעה מאחיו בחדר אחד בדירת עמידר. למרות הקשיים, הוא לא מתלונן על התקופה ההיא. "עם שני ילדים אין את האהבה הזאת שהיתה לנו בבית. עד היום, כל מי שצריך עזרה יקבל, וגם אם אני תקוע באילת ואני אומר שאני רוצה סיגריה - יבואו להביא לי". 

יש אח או אחות שאתה קרוב אליהם במיוחד?

"אתה לא תאמין לי, אבל נשבע לך שלכולם אני קרוב באותה המידה. למי שיש רק שני אחים, נניח, אז יש אחד שהוא יותר קרוב אליו ואחד שהוא פחות קרוב אליו. אנחנו, בגלל שאנחנו יותר, כולם אותו הדבר". 

אחיך הקטן רק בן 9, הוא משוויץ בך?

"נראה לי שכן. אני צריך לקפוץ לעשות איתו סלפי. כשאנשים רואים את ההורים שלי ברחוב, הם משגעים אותם. אבא שלי מבסוט".

מה זה עושה להם?

"זה סוג של כבוד. בכל מקום שהם הולכים, אומרים להם 'הבן שלכם בטלוויזיה', ואבא עף מזה כמו הליקופטר. הוא גם נרגע עם השתייה בגלל זה, כי עכשיו הוא כבר אבא של אלקנה, אז מסתכלים עליו, הוא לא יכול לעשות בושות. אגב, אבא שלי שר כמו יהורם גאון". 

בבית הספר היסודי הוא היה ילד דומיננטי. "תמיד ידעו שאלקנה נמצא. תמיד עשיתי רעש, הולך, בא, שר. שומעים אותי. הייתי ילד היפראקטיבי". 

תלמיד טוב?

"כן, מאוד. הייתי נכנס לשיעור ולא עושה כלום. המורה היה מגיע ואומר, 'מרציאנו, צא החוצה'. הייתי שואל, 'אבל מה עשיתי?' והוא היה אומר: 'צא, כדי שלא תעשה'. אבל לקראת כיתה ו' תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי לעשות שיעורים, ויצאתי משם עם שם טוב. עד היום אני מגיע לבקר שם ומחבקים אותי". 

הלכת מכות בהפסקות?

"כל יום. בבית הספר רבים, אבל אחרי זה משלימים". 

כל האחים שלך ככה או שאתה בלטת במיוחד?

"ככה זה אצלנו. לדעתי, כל ילד שהוא היפראקטיבי, יתבגר מהר יותר ויהיה ילד חכם. ילד שהוא שקט כשהוא קטן, כשהוא יגדל אתה צריך להיזהר ממנו. בגיל ההתבגרות הם מתחילים להיות בעייתיים. יש שם משהו דפוק. דם חם זה תמיד טוב. אצלנו במשפחה בעייתיים בהתחלה, אבל בהמשך תופסים את הכיוון".

בגיל 13 התחיל לעשן. "יום אחד אני ואח שלי התחלנו לעשן", הוא אומר בנונשלנטיות. "אני קצת בוגר לגילי, ואף פעם לא היו לי חברים בגיל שלי, וגם נראיתי מפותח. בגיל 14 כבר היו לי קופסאות בכיס". 

מאיפה היה לך כסף?

"עבדתי. הייתי עושה עבודות קטנות אחרי בית ספר, עוזר לבחור מהמכולת, ובזה הייתי קונה".

מתי סיפרת להורים?

"לא סיפרתי להם. אני זוכר שבסביבות גיל 15 אבא שלי ראה אותי עם סיגריה ברחוב עם חבר שלי, ואמר לי, 'מה זה? תבוא הביתה, תראה מה אני אעשה לך'. הגעתי הביתה, והוא לא אמר כלום. אחרי שבוע אמא שלי כבר ניקתה לי את המאפרות בחדר".

היה פשע באזור שבו גדלת?

"כן, היו מסביב אלימות, סמים וכמה פעמים הורידו אנשים שם. ראיתי נרקומנים ברחוב, אבל אני לא הייתי מסתובב הרבה. היתה מגיעה שעה מסוימת, ואמא שלי היתה קוראת לי לעלות הביתה. היא דאגה כל הזמן לשמור עלי. תמיד היתה עם האצבע על הדופק. וגם אני נזהרתי. הלכתי עם החבר'ה, אבל אם קלטתי שמצטרף מישהו לא בריא, שעושה שטויות - חתכתי מייד. אין משחקים בדברים האלה".

גם אבא שמר עליך?

"כן. היו לו קווים אדומים בשבילי".

זה די בעייתי, לא?

"כן, זה בעייתי. נגיד, הוא היה אומר לי 'לך לבית כנסת', בזמן שהוא בעצמו מסטול ולא הולך. אז מה. אם בא לי, הלכתי. אבל גם כשהוא לא היה בתמונה, אמא שלי תמיד היתה שם". 

נחקרת פעם במשטרה?

"כן, כשהייתי קטן. מישהו שבר את החלון בבוטקה של השומר בבית הספר, וחשדו בי. חקרו אותי על הסיפור הזה, ולא יצא מזה שום דבר".

וזה היית אתה?

"שברתי הרבה דברים אחרים, אבל לא את זה. הייתי היפראקטיבי, כל הזמן בתזוזה, לא ילד שיושב ומקשיב למורה. אבל היה לי כבוד למורים, לא אמרו עלי 'איזה ילד זבל'". 

אז מה כן אמרו?

"מופרע עם כבוד". 

בילדותו. "לא מצטער אפילו לדקה שעזבתי את הלימודים"

בסיום כיתה ח' עבר לישיבה של חוזרים בתשובה. כעבור שנה וחצי החליט לעזוב את הישיבה לטובת סיוע בפרנסת הבית. ההחלטה הזאת, לצד הבית הלא שגרתי שבו גדל, העשירה אותו בכל כך הרבה ניסיון חיים, שגם את החתולים הוא יכול ללמד חוכמת רחוב.

"יש דברים בחיים שפשוט מחליטים בשבילך, כי אין לך ברירה אחרת", הוא אומר. "בוקר אחד אתה קם, ובמקום ללבוש תלבושת אחידה אתה לובש בגדי עבודה ויוצא לעבוד. באותו הזמן זה היה הדבר הכי נכון, לא היתה לי ברירה אחרת". 

היית רק בן 15, קיבלו אותך לעבוד?

"אתה לא צריך תואר ראשון בשביל לעבוד בבניין. באתי, קיבלו אותי. תמיד נראיתי מפותח לגילי".

מה עשית עם הכסף שהרווחת?

"הייתי שומר קצת, כדי שיהיה לי לבזבוזים, ואת הרוב נותן לבית, הרי לא היינו ילד או שניים. כילד זה מתסכל, כי אתה עובד מהבוקר עד הערב ואתה לא רואה את הכסף. אבל הם מעולם לא ביקשו ממני את הכסף. הבנתי לבד שאני צריך לעזור".

אתה מצטער שעזבת את הלימודים?

"אפילו לא לדקה, כי עשיתי את זה למטרה טובה".

היום אתה עובד?

"לא, אבל עד 'דה וויס' עבדתי בבניית תפאורות, מ־7 בבוקר עד 2 בלילה".

זה מתסכל.

"כשאתה רואה שכולם בבית מבסוטים והכל בסדר, כל התסכול שכאילו אמור להיות לך, נעלם. אין יותר כיף מזה. אני יודע שזה לא ככה אצל כולם. אבל אני מודה לבורא עולם על כל יום שאני גדל בבית הזה. אם הייתי גדל אצל הורים עם אמצעים, הייתי לומד יותר". 

אתה חושב לפעמים על מה היה קורה אם?

"ממש לא. בן אדם, כשהוא נולד, הוא נולד עירום. תראה אותי יושב מולך. יש לי מכנסיים, יש לי חולצה, יש לי נעליים. תסתכל על זה, ותמיד תהיה מאושר. אל תסתכל על מה שיש לאחרים, כי אם תסתכל על זה,  גם אם יהיו לך 30 מיליון בבנק, לא תהיה מאושר".

איך אמא שלך עברה את כל הקשיים?

"אתה לא יודע איזו אישה חרוצה היא. כל יום מכבסת לכולם, מבשלת, עובדת בבית. שלושה מהאחים שלי כבר גרים מחוץ לבית, ובכל יום הם באים לשם, ולכל אחד יש את הצלחת שלו, מוכנה, עם מה שהוא אוהב. היא מבשלת מה שאתה רוצה ומה שאתה לא רוצה".

מי מפרנס עכשיו, בתקופה שאתה לא עובד?

"אבא שלי עובד פה ושם, ואני מקווה להרים קצת את המשפחה בעזרת התוכנית".

הם בונים על ההצלחה שלך?

"מה פתאום. ההורים שלי מאוד מאוד צנועים. הם נותנים נשיקה וזהו. יש לי את האבא והאמא הכי מדהימים בעולם. אתה לא יודע כמה אהבה יש בבית". 

מה עשית בצבא?

"התגייסתי לתקופה של שנה וחצי, ובזמן הזה נעזרנו בכסף שחסכתי עד הגיוס. ברגע שנגמר לי הכסף הבנתי שאין לי ברירה ואני חייב לצאת לעבוד, אז השתחררתי".

אתה מגדיר את עצמך כדתי? כי מעולם לא נתקלתי בדתי עם עגיל באוזן.

"דבר ראשון, דתי זה לא כיפה וזקן. דתי זה קודם כל בלב. דבר שני, אני מחובר חזק לבורא עולם. שומר שבת ומניח תפילין בכל יום". 

מה ההורים שלך אומרים על העגיל?

"אבא שלי מכבד את ההחלטות שלנו, אבל לפעמים הוא אומר לי, 'אלקנה, כפרה, תוריד את העגיל'".

יש לך חברה? 

"היתה לי חברה חמש שנים, אבל נפרדנו לפני כשנה. אנחנו מדברים כל הזמן. היא רצתה לחזור, אבל כרגע אני לא מתעסק בקטע של בנות. אני מתרכז במוסיקה".

בנות מתעניינות בך יותר בעקבות התוכנית?

"הלך לי טוב גם לפני התוכנית, ועכשיו חבל לך על הזמן. ערימות. מלא פניות בפייסבוק. חבל שהטלפון שלי לא עלי, הייתי מראה לך. קודם כל אני עונה לכולם, בלי קשר. לגבי בחורות, אם הן מדברות לעניין - על המוסיקה - אז אני אומר תודה רבה ועונה לשאלות. אם הן מתפזרות, אני חותך את השיחה". 

למה?

"כי אם אני אכנס לזה, אני אשתגע. אני אעבור מאחת לשנייה, וזה לא טוב. זו דרך לא טובה". 

יש בעיה להביא הביתה בחורות, או שזה בסדר?

"מביא בשושו, בלילה, כשכולם ישנים. אבל אמא שלי רואה אותן. מכינה להן לאכול". 

האחים האחרים לא מקנאים?

"היא ככה עם כולם. בחיים לא עשתה אפליה עם אף אחד. אין דבר כזה. כולם אותו דבר אצלה". 

מה היא אומרת כשאתה מביא בחורה הביתה?

"היא מייעצת לי. אני מתייעץ איתה על הכל". 

יש מישהי שהיא לא אהבה?

"כן, היתה מישהי שהיא אמרה לי: 'תשמע, היא יפה והיא נראית טוב, אבל היא לא בשבילך'".

ומה עשית?

"מה שהיא אומרת קדוש. ההורים תמיד מסתכלים מהצד ורואים הכל".

יש לכם חיבור טוב?

"ברור, היא כמו חברה שלי. כמה שהיא דתייה, היא מדברת איתי על הכל ומייעצת לי בכל".

אז התחברת יותר לאמא?

"כן, כי אבא היה פחות בפוקוס. אתה רואה את אמא שלך בוכה, אתה לא יכול להישאר אדיש. אישה רוצה את הבעל שלה בבית רגוע ויציב, ואצלנו זה לא היה".

מה זה עשה לך, כשראית אותה בוכה?

"קרע אותי מבפנים. אני רואה את אמא שלי מורידה דמעה - אני מת".

אז מה עשית במצבים האלה?

"עודדתי אותה. 'אמא הכל יהיה בסדר, יהיה טוב, אל תדאגי'. אין דרך אחרת. אעשה הכל כדי שהיא תחייך". 

היו תקופות שהם חשבו להתגרש?

"הם מהאנשים של פעם, שכבר לא מייצרים כאלה. אצלם לא היה דבר כזה להתגרש".

יש לך חברים הומואים?

"לא. אבל בהפקה יש מלא. וואלה, גברים שחבל לך על הזמן. אנשים מכבדים, אז מה אם הם הומואים?"

שמת לב שאתה כל הזמן מדבר על כבוד?

"בן אדם, אם אין לו כבוד, לא שווה לו לחיות. כשהוא עוזב את העולם, מה נשאר? רק השם שלו. אני מסתכל על כולם בגובה העיניים - שיהיה סודני, ערבי, לא משנה מה. כל עוד הוא נותן כבוד, הוא יקבל בחזרה".

השמיים הם הגבול

הוא שר מגיל 12. "אני לא יכול להגיד על עצמי אם אני טוב, אבל כשאתה הולך לשיר במקומות ואתה רואה את התגובות, אתה לא יכול להתעלם. לפני כמה שנים ניסיתי לפתח את זה והוצאתי סינגל שנקרא 'תישארי'. שמתי כסף על הפקה מכובדת והעליתי ביו־טיוב. הופעתי גם בחתונות ובאירועים, בעיקר של המשפחה".

ל"דה וויס" הגיע במקרה, אחרי שידיד בעל מועדוני קריוקי שמע אותו שר. "הוא אמר לי שיש לי היום אודישן, והלכתי. תמיד אמרתי שיום אחד אהיה על המסך, אבל תוכניות ריאליטי כאלה לא כל כך משכו אותי".

למה בחרת בשרית כמנטורית ולא בשלומי?

"שלומי הוא זמר ענק. הוא האבא של המוסיקה המזרחית, אבל זו היתה תחושת בטן, ללכת על שרית". 

מה אתה חושב על המתמודדים האחרים?

"אין לי פייבוריט ספציפי. אני מסתכל על כולם אותו הדבר. חשבתי שתהיה אווירת תחרות, אבל אין את זה בכלל. אנחנו כל היום יושבים מאחור ושרים, ואם יש משהו שאני אתגעגע אליו בתוכנית, זה זה. ותדע לך שכשמישהו הולך, אנחנו בוכים מאחורי הקלעים".

אתה בכית?

"לא". 

בכית פעם?

"יש בן אדם שלא בוכה? פעם אחרונה בכיתי לפני כמה שנים. בגדול אני לא בן אדם שבוכה. אני יכול להזיל דמעה מהתרגשות, אבל לא מכאב. אם תהיה לי מניה של מיליון שקל שתיפול אני לא אבכה, אבל אני יכול לשמוע סתם שיר ברדיו ולבכות".

ריב מתוקשר. אביב גפן (מימין) ודודו אהרון // צילומים: רוני שיצר, מאיר פרטוש

מרציאנו כיכב השבוע, שלא באשמתו, במרכזה של שערורייה קטנה, כשביצע בתוכנית, עם אור עדי, את שירו של דודו אהרון "אמא יקרה". למשמע הביצוע תקף אביב גפן את מילות השיר, בטענה שמדובר בטקסט מביך. "חברים, זה כמו להקיא על הז'קט", אמר, "טיפה רמיזה, טיפה שירה". דודו אהרון לא נשאר חייב ותקף את גפן בסטטוס שפירסם בפייסבוק: "אביב גפן - לידיעתך: השיר 'אמא יקרה' נכתב כתוצאה מאמא שמעניקה לי ולאחיותיי את כל הרגש, החום ואהבה שיש בעולם... כנראה שאת הרגש הזה מעולם לא הרגשת".

בתגובה, פירסם גפן בחשבון האינסטגרם שלו צילום מסך מהקליפ של להיט הניינטיז שלו "בוכה על הקבר", שבו הוא נראה עומד מעל אמו, השוכבת בתוך ארון מתים. מעל זה הוסיף ציטוט לעגני מהשיר המדובר של אהרון: "כי בלעדייך זה קשה כל כך, יא אמא".

אלקנה סבור שהפעם, גפן טועה. "אביב תמיד מפרגן לי, אני מאוד אוהב אותו. אבל הפעם אני לא כל כך מסכים איתו. אני חושב שהמילים של השיר הן מאוד נכונות ויפות. בתוכנית ראו איך אמא שלי התרגשה כששרתי את זה. המילים של השיר נכונות".

הופתעת מהפרגון של אביב אליך?

"כן, הוא נותן לי מחמאות בכל פעם, וזה מדהים אותי. לא האמנתי שיפרגן ככה לזמר מזרחי. באחת ההופעות שלי הוא לקח 200 שקל והצמיד על המצח, הייתי בשוק. זה מפתיע אותי, כי הוא מז'אנר אחר לגמרי".

אתה מכיר שירים שלו?

"בטח, 'אנחנו דור מזוין'".

איזה מוסיקה אתה שומע בבית? 

"אני אוהב מוסיקה ערבית וטורקית, אבל במוסיקה אין תנאים ואין חוקים. כל מה שנשמע טוב לאוזן הוא טוב בשבילי. זה יכול להיות גם באנגלית".

מה אתה שומע באנגלית?

"ליידי גאגא, בריטני ספירס, ריהאנה". 

הביטלס?

"לא גדלתי עליהם, אבל שמעתי שירים שלהם. תשמע, זו להקה עם היסטוריה, ואם זה נשמע טוב אני מתחבר. גם שיר בטורקית, שאני לא מבין את המילים שלו אבל מוגש טוב, אני יכול להבין על מה מדברים".

מי המודל שלך לחיקוי?

"איברהים טטליסס (זמר טורקי מפורסם; ע"ס). אבל הייתי רוצה קריירה כמו של שרית. היא תותחית".

השם שלך קצת פחות מתאים לזמר מזרחי, לא?

"אלקנה זה שם של מתנחל חנון. אנשים אומרים לי, 'אתה אלקנה? אתה לא נראה אלקנה'. אבל אני חושב שזה שם מדהים, שם נדיר, שלא תמצא בשום מקום".

מה החלום שלך?

"שישמעו אותי בכל העולם. השמיים הם הגבול. נוקיה, קיסריה, הכל הולך". 

עברת חיים לא פשוטים. מאיפה האופטימיות?

"פעם פגשתי בן אדם שישב בכלא כמה שנים, והוא אמר לי: אתה יכול להיות בכלא ולהרגיש שאתה במלון באילת, ואתה יכול להיות בחוץ ולהרגיש בכלא. הכל בראש. כשאתה חושב טוב, נהיה לך טוב. כשאתה מדוכדך ומתבאס, גם אם יבוא לך טוב בידיים, אתה תפספס אותו. תנסה את זה, זה בדוק.

"עכשיו, בוא נדבר על עכשיו, לא צריך על העבר. אני לא רוצה לברוח מההיסטוריה שלי, ואני מודה לבורא עולם על כל יום שעברתי, אבל לא צריך לחפור".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו