הפעם הראשונה שזה קרה לי
היום, 8 במארס, צוין יום האישה הבינלאומי, שמטרתו לציין את הישגיהן החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים של נשים, ובעיקר להעלות את המודעות לאי־שוויון מגדרי מתמשך ולעודד צדק מגדרי. בכל הרצאה שאני מעבירה לציון היום הזה תמיד תצוף השאלה הבאה: אבל למה צריך לציין יום מיוחד לנשים, הרי אתן משיגות זכויות והכל מתקדם, די, לא צריך יום כזה. בכל הרצאה, ללא יוצא מן הכלל, השאלה הזו עולה בשלב כלשהו.
השנה זו הפעם הראשונה זה שנים רבות שאף לא אחד שאל את השאלה הזו. אפשר לייחס לכך היבט חיובי אם רוצים. כאילו כולם הבינו שיש עוד הרבה נשים בעולם שחיות תחת דיכוי ויש לעורר מודעות למאבק למען זכויותיהן. או שאולי לא שאלו את השאלה בגלל שכולם הבינו שגם אם יש נשים בתפקידי מפתח, הן מעטות מדי ואין בכלל שוויון הזדמנויות.
מאחר שהשאלה לא עלתה מהקהל, שאלתי אם מישהו חושב שהיום הזה מיותר.
אף לא אחד השיב בחיוב. התשובות שקיבלתי כללו את מספר הנרצחות כתוצאה מאלימות מגדרית בחודשים האחרונים. אנשים שיתפו שזה מחזק את ההבנה כי נשים אכן חיות בסכנה גדולה. אחרים אמרו שהשיח של פוליטיקאים, שמבקש לצמצם הזדמנויות של נשים בצה"ל, לאסור לימודי מגדר, וגם הצעות חוק נגד נשים, כמו זו שדיברה על קנס לאישה שתתלבש באופן "לא צנוע" במקום קדוש, בתוספת מיעוט הנשים בממשלה הנוכחית ובמשרדים הממשלתיים - כל אלה משקפים את המציאות שאי אפשר להתווכח איתה, שהמצב של הנשים, המהוות כ־51% מהאוכלוסייה, אינו מזהיר, בלשון המעטה. לא היה לי עם מי להתווכח וזה ממש לא שימח אותי.
מתווכחת עם עצמי?
בכל זאת, למקרה שאולי יש בין הקוראים והקוראות כאלה שחושבים כי ציון המודעות למאבק למען זכויות נשים הוא מיותר - הדרך הטובה ביותר לבחון את הנושא היא לבדוק את הנתונים והעובדות.
הסטטיסטיקה מראה כי למרות ההתקדמות שנעשתה בשנים האחרונות לקראת שוויון מגדרי, עדיין ישנם תחומים רבים שבהם נשים מתמודדות עם אפליה ויחס לא שוויוני, ובישראל בפרט בחלק מהתחומים אנחנו בנסיגה. אין אחד שלא מכיר את הנתונים בנוגע לפערי השכר בין נשים לגברים.
על פי דו"ח הפער המגדרי הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי, פערי השכר באותם תפקידים הם של 20%-17%. אם תרצו קצת אי־גאווה ישראלית: ישראל מובילה באחד המקומות הראשונים בטבלה בפערי השכר בין גברים לנשים במדינות ה־OECD.
חוסר הייצוג בפוליטיקה הפך להיות אקטואלי השנה יותר מאשר בממשלות קודמות: נרשמה ירידה חדה במספר הנשים שמונו לתפקידי שרות לעומת הממשלה הקודמת, שקבעה שיא במספר השרות וגם בשיעור הנשים מבין חברי הממשלה.
ולא רק בפוליטיקה - גם בתפקידי ניהול בכירים יש פער גדול בין גברים לנשים, והממוצע העולמי עומד על 28%, זאת למרות שמחקרים מראים באופן מפורש כי בחברות שבהן יש יותר נשים בתפקידי ניהול הביצועים הכלכליים טובים יותר.
גם בנושאי אלימות מגדרית הפער עצום. נשים מושפעות באופן לא פרופורציונלי מאלימות על רקע מגדרי, לרבות תקיפה מינית, אלימות במשפחה וגם סחר בבני אדם. אחד הנושאים שסוף־סוף מדברים עליהם יותר הוא החלוקה הלא־שוויונית בעבודות השקופות, או העבודות ללא תשלום: טיפול בילדים ובבני משפחה קשישים או חולים. במקרים אלה העול נופל על הנשים הרבה יותר מאשר על הגברים. בפני נשים בקהילות מסוימות בכל העולם חסומה הגישה לחינוך ולשירותי בריאות נאותים הרבה יותר מאשר היא חסומה בפני גברים.
"נשים קנאיות ורכלניות", זה הטבע?
אני יכולה להפליג עוד ועוד בנתונים, אבל מה הטעם להתמקד רק בבעיות? זה לא יפתור אותן. יותר מזה, לא פעם כשאני כותבת על אפליית נשים בחברה, יש שמבקרים אותי, כי עצם זה שאני כותבת על הנושא מעמיק את האמונה שנשים חלשות יותר, והעובדה שאני מתייחסת רק לבעיות של נשים ולא של גברים, מראה שאני זו שמפלה, וזה רק גורם ליותר אנטגוניזם. אני לא מבינה מה האופציה האחרת - להתעלם?
יש קבוצת תגובות מרגיזה במיוחד, שמגיעה גם מגברים וגם מנשים, הטוענים שאני מנסה לשנות את הטבע, שגברים ונשים הם לא אותו הדבר, שנשים יותר רגשניות ופחות יודעות לקבל החלטות. המרגיזים ביותר הם הטוענים שככה זה - נשים יותר קנאיות, יותר רכלניות, פחות מפרגנות, או כמו שאוהבים לומר: "נשים נשים - שק של נחשים".
גברים יותר חכמים וכנים מנשים?
לפעמים כבר אין לי כוח לענות לטענות האלו, אבל החלטתי לענות עליהן באופן חגיגי לכבוד יום האישה הבינלאומי. אז ככה: הטענות שנשים נחותות מגברים היא אמונה חסרת בסיס, אבל מאוד עתיקה, והיא שימשה להצדקת אפליה ודיכוי על רקע מגדרי לאורך ההיסטוריה. טענות כאילו גברים הם בעלי עמידות פיזית גדולה יותר, לא רק שאינן נתמכות בראיות מדעיות - כי היום החוקרים כבר יודעים להבחין בין סוגי חוסן ועמידות שונים - אלא שהן גם מתעלמות מהעובדה שיש גיוון ושונות בתוך כל מגדר. יש גברים בעלי חוזק פיזי שונה, וכך גם נשים, וההכללות לא רלוונטיות לקביעת חוקים או מתן הזדמנויות. ולגבי הטענה שנשים פחות חכמות מגברים - אם יש מי שעדיין מאמין בזה, הרי שהמחקרים מראים אחרת לגמרי. כשנשים מקבלות הזדמנות וגישה למשאבים, הישגיהן האינטלקטואליים עולים על אלו של גברים באופן סטטיסטי.
אני נושמת עמוק ועוצרת לשתות כדי לענות לטענה שנשים יותר קנאיות ויותר רעות. אין ראיות מדעיות התומכות בטענה שנשים מטבען קנאיות או רעות יותר מגברים. למעשה, מחקרים מראים שגברים ונשים חווים קנאה בדרכים דומות, ללא הבדל משמעותי בין שני המינים, אבל מה שכן מצאו במחקרים זה שנשים נוטות להביע את רגשותיהן בפני אחרים יותר מאשר גברים, שנוטים יותר להסתיר את רגשותיהם בגלל החינוך שקיבלו.
אולי משום שנשים מספרות את מה שהן מרגישות, יש שיחשבו כי הן יותר קנאיות או רגשניות, אבל זה שגבר לא מדבר את הקנאה שלו לא אומר שהוא לא מרגיש אותה. לדעתי אפילו להפך - רגש שלא מודים בו מנהל אותנו הרבה יותר מזה שאנחנו מודים בו.
ואם יש מי שטוען שנשים משקרות יותר, מחקרים הראו שדווקא גברים נוטים לשקר מתוך ניסיון להרשים, או כשהם מרגישים בתחרות מול גבר אחר. אם כבר, היו חוקרים שמצאו כי נשים נוטות לדווח בכנות גדולה יותר על מעשיהן ולדווח באופן מדויק יותר על הפעולות שלהן כשהן נדרשות לכך.
אנחנו לא אשמים
אני לא מאשימה את מי שמחזיק בסטריאוטיפים האלה, באמת שלא. כך חונכנו במשך שנים. אבל כולנו מסוגלים לבחון את תפיסות העולם האלו ולהיות מספיק כנים להודות שאולי־אולי אנחנו חוזרים על מה שאמרו אצלנו בבית, על מה ששמענו בטלוויזיה או קראנו בעיתון, בלי לבדוק אם זה נכון.
התוויות השליליות האלו על נשים מושרשות כל כך עמוק, שיש כאלו שמתייחסים להנחות הללו לגבי נשים כאילו מדובר בעובדות שלא ניתן להתווכח עליהן. רובנו גדלנו על ערכים פטריארכליים שמקדשים את המעמד והכוח של גבר.
הרבה נשים, עד היום, לא מאמינות בחוכמה ובשיקול הדעת שלהן, וסומכות יותר על גברים מאשר על עצמן או על נשים אחרות. גם אני שמעתי סביבי מגיל צעיר שעדיף לסמוך על רופאים מאשר על רופאות, שעורכי דין הם יותר קשוחים ומקצועיים מאשר עורכות דין.
לקח לי זמן לשים לב שאני מחזיקה בסטריאוטיפים האלה, וכשהסכמתי להודות בכך, פיתחתי לעצמי דרכים כדי לשנות את הטיות החשיבה הנ"ל.
לא חייבים לקרוא ספרים על מגדר
כשהתחלתי להבין שאני מושפעת מאוד מהעמדה שטענה כי גברים מוצלחים ואמינים יותר, התחלתי לבחון את מה שעד אז לקחתי כמובן מאליו: הבנתי שהספרים שאני קוראת הם רובם של סופרים, רוב המוזיקה שאני מקשיבה לה היא של זמרים ולהקות גברים, רוב הסרטים והסדרות שאני צופה בהם נכתבו על ידי גברים.
ברגע ששמתי לב לכך, התחלתי לשנות באופן מודע את מעשיי - לבחור לשמוע יותר זמרות בפלייליסט שלי, להעדיף לקרוא יותר ספרים שנכתבו על ידי נשים. אולי תאמרו: למה לעשות זאת באופן מגדרי? תקראי מה שבא לך, תצפי באיזו סדרה שבא לך. אבל זה ממש לא ככה. המדיה הפופולרית מקדמת הרבה יותר יצירות של גברים וחושפת אותנו אליהן, לכן כדי להעשיר את עולמי ביצירות מנקודת מבטן של נשים, אני צריכה לעשות זאת באופן יזום.
לא חייבים לקרוא ספרים על פמיניזם או שוויון מגדרי, למרות שאני חושבת כי יש לא מעט ששווה לקרוא, אבל גם אם תשימו לב ליחס המגדרי במידע, במוזיקה, בסרטים שאתם צורכים - זה כבר יעשה שינוי גדול מאוד בתפיסת העולם.
השינוי הזה הרחיב לי מאוד את צורת החשיבה, הפגיש אותי עם זמרות, יוצרות, סופרות, סדרות טלוויזיה וסרטים שלא הייתי נתקלת בהם אם הייתי נסמכת רק על ההמלצות שמופיעות בשערי העיתונים, או רק על מצעדי הזמרים המושמעים ביותר בתחנות הרדיו המרכזיות. גדלתי על מוזיקת רוק של שנות ה־90-70, על נירוונה, פרל ג'אם, ניק קייב, פיקסיז, יו-2, דיוויד בואי.
גם סוזן ווגה ופורטיסהד היו בין התקליטים והדיסקים שלי, אבל אם הייתי מסדרת את האוסף שלי בערימה לפי מגדר - המצב היה 90-10 לטובת הגברים.
היום אני שומעת 70% מהזמן מוזיקה שיוצרות נשים, מעדיפה לקרוא ספרים שנשים כותבות ולראות סרטים וסדרות שנשים יוצרות. למה? כי יש לי הרבה שנים של הטיות מחשבתיות לתקן, כי גדלתי כמו רובנו על סדרות כמו "בוורלי הילס 90210", על קומדיות רומנטיות שבהן הנשים הן פסיביות ורק ממתינות לגברים שירצו אותן, צפיתי ב"חברים" ובסיינפלד שבהן גברים דיברו על נשים באופן מזלזל ומקטין וכולנו צחקנו מזה. היום אנחנו יודעים שהסדרות האלה מכילות המון הטיות מגדריות ויחס מחפיץ לנשים. פעם זה היה נראה לנו נורמלי או מובן מאליו - אבל תודות למהפכת מי־טו זה קורה פחות ופחות.
אנחנו יכולות ויכולים. כן, גם לגברים כדאי ללמוד איך להיות יותר פמיניסטים, לא רק בשביל הנשים. נטו משיקולים אגואיסטיים, גברים שפועלים למען שוויון מגדרי הם גברים בעלי תקשורת בינאישית טובה יותר, מחוברים יותר לעולם הרגשי ונוטים פחות לדיכאון ולחרדה.
שוקולדים ותכשיטים בהנחה?
הביקורת בנוגע ליום האישה הבינלאומי שאני כן מסכימה איתה היא בנוגע למסחור הבלתי נסבל של היום הזה, כשחברות מסחריות רבות ממנפות אותו ליום לממכר שוקולדים, חזיות, תחתונים ותכשיטים במחירי מבצע. אבל כותונת סאטן ב־20% הנחה לכבוד יום האישה מתעלמת מהמהות האמיתית של היום הזה. לא תודה, חברים - מחווה שטחית של קניית חזייה חדשה לא תפתור את אי־השוויון, גם לא שוקולד ופרחים.
הגדירה זאת בפוסט יפה בפייסבוק הפסיכולוגית והאקטיביסטית נטע עמית: "יום האישה השבוע, אל תשכחו להשאיר לנשים קערות עם שכר שווה, שוויון הזדמנויות וביטחון במרחב המשפחתי והציבורי".
Info@paulanatural.co.il
