"על הסט קוראים לי 'פארק היורה', כי אני דינוזאור": ראיון עם ליאם ניסן

חגיגה כפולה, זה מה שהובטח לנו, העיתונאים, רגע לפני שהוכנסנו לראיין את ליאם ניסן. גם מפני שהשחקן האירי הוותיק חגג השנה יום הולדת 70, אבל גם משום שסרטו החדש, "תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים", הוא הסרט המאה (!) שבו הוא משתתף, לא פחות ולא יותר.

על הנייר זה באמת נשמע נהדר. רק חבל שאף אחד לא טרח לעדכן בשמחה את ניסן עצמו, שנכנס לחדר כאילו התעורר משינה עמוקה לפני כמה דקות. תנועותיו כבדות ומעט מגושמות. דיבורו איטי וחלש. אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי עוד עשוי לחשוב בטעות שהוא לא ממש רוצה להיות כאן.

למרבה השמחה, אחרי כמה שאלות חימום (וכמה שלוקים מהקפה), הוא משנה לפתע פאזה, מתעורר באחת לחיים ומזכיר לכולנו מדוע הוא אחד מכוכבי הקולנוע המפורסמים, המצליחים והנפלאים בעולם.

"מאה סרטים, אה?", הוא ספק שואל ספק אומר בקול ובמבטא הכה מזוהים איתו. "אני לא לגמרי בטוח לגבי הספירה, כי עשיתי גם עבודות קריינות בסרטים תיעודיים, ואני חושב שהם החשיבו גם את הסרטים האלה. אבל אין ספק שזה מספר מרשים".

איך המספר העגול גורם לך להרגיש?

"כמו מישהו עם הרבה מאוד מזל. אני שמח שלא התפרסמתי כשהייתי בן 18, ושהשתפשפתי ארבע שנים בתיאטרון לפני שנכנסתי לתעשיית הסרטים. הפרסום ב'רשימת שינדלר' הגיע אלי כשהייתי בן 41, וטוב שזה לא קרה לי כשהייתי בתחילת הדרך. אני לא חושב שהייתי מצליח להתמודד עם זה".

אתה עדיין נהנה מהעבודה?     

"בטח. הריגוש שאני מקבל הוא עדיין אותו ריגוש. לא כל הסרטים שעשיתי מעולים, אבל ההרגשה היא שהם תמיד מיוחדים, ולפעמים, כשיש מזל, עבודה על סרט יכולה לספק את ההרגשה הכי טובה בעולם.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הרגשתי ככה. זה היה ב'אקסקליבר' של ג'ון בורמן, בשלב מוקדם מאוד של הקריירה שלי. צילמנו באירלנד, עם שחקנים מדהימים, שאת רובם הכרתי מהעבודה בתיאטרון. גבריאל בירן, קירן היינדס והלן מירן, כמובן. כולנו לבושים בשריון ורכובים על סוסים, מספרים את הסיפור של המלך ארתור. זה היה כמו חלום שמתגשם".

עבדת עם המון במאים אדירים - בורמן, סקורסזה, ספילברג, רידלי סקוט, כריסטופר נולאן . יש במאי שאתה עדיין חולם לעבוד איתו? 

"אני חושב שרובם כבר מתים!", הוא צוחק, "הייתי שם את ג'ון פורד בראש הרשימה. הלוואי שהייתי יכול להיות חלק מחבורת השחקנים הקטנה שלו, שעברה איתו מסרט לסרט. לעבוד עם ג'ון וויין. לעבור ממערבון למערבון. אולי הייתי משנה את כובע הקאובויים שלי מסרט לסרט. רוכב על סוס. זה היה יכול להיות נחמד. אולי אני פשוט צריך לעשות מערבון. כן, זה רעיון לא רע".

מעריץ של פילם נואר

בפילם נואר המעושן ומלא הטוויסטים "תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים" (שעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע), ממשיך ניסן מסורת הוליוודית מפוארת - כשהוא נכנס לנעלי הבלש הפרטי האיקוני פיליפ מארלו. אותה דמות קשוחה, מיוסרת וחובבת אלכוהול שנבראה בשנות ה־30 של המאה ה־20 בידי הסופר פיליפ צ'נדלר, ושכיכבה עד כה בסדרות טלוויזיה ובסרטים קלאסיים רבים.

המפרי בוגרט גילם את מארלו ב"השינה הגדולה" בשנות ה־40, ג'יימס גארנר עשה זאת בסוף שנות ה־60, רוברט מיצ'ם נכנס לדמותו פעמיים בשנות ה־70, ואילו אליוט גולד גילם אותו ב"שלום לנצח" הנפלא של הבמאי רוברט אלטמן, שסיפק לא מעט השראה לקלאסיקות מודרניות דוגמת "ביג לבובסקי" של האחים כהן ו"מידות רעות" של פול תומאס אנדרסון.

בניגוד לסרטים הקודמים, שהתבססו כולם על יצירות פרי עטו של צ'נדלר, "תעלומת הבלונדינית שחורת העיניים" מבוסס דווקא על רומן של הסופר האירי המהולל ג'ון באנוויל מ־2014 (שנכתב תחת שם העט בנג'מין בלאק), ובו חיקה באנוויל את סגנון הכתיבה של צ'נדלר והמשיך את עלילותיו של מארלו - הפעם בלוס אנג'לס של סוף שנות ה־30.

על התסריט המפותל של הסרט, שבמהלכו מארלו הבודד והשתוי נשכר בידי פאם פטאל יפהפייה ומסתורית במטרה לחפש את אהובה לשעבר - חתום זוכה האוסקר וויליאם מונהן ("השתולים"). על הבימוי הופקד ניל ג'ורדן הוותיק והטוב ("משחק הדמעות", "ראיון עם הערפד"), שכבר שיתף פעולה עם ניסן כמה פעמים בעבר, וצוות השחקנים במעשייה הבלשית כולל שמות מרשימים: ג'סיקה לאנג, דיאן קרוגר ("ממזרים חסרי כבוד"), דני יוסטון, אלן קאמינג וקולם מיני.

"מארלו הוא דמות איקונית", מסביר ניסן. "יש בו עייפות, אבל בבסיסו הוא אדם טוב. יש לו מוסריות והוא רודף צדק, בדרכו. המון שחקנים אגדיים שיחקו אותו במהלך השנים. את הסרטים הבלשיים האלה מאוד אהבתי בצעירותי. כשהייתי בן 11 הייתי יושב שפוף מול הטלוויזיה בשחור־לבן, ביום ראשון אחר הצהריים, וצופה בסרטי פילם נואר. מעילי הגשם. עשן הסיגריות. הצללים. הציניות של הדמויות. הנשים הפתייניות ומלאות הסודות. אתה מנסה לעקוב אחרי העלילה ולהבין מי הרע. זה היה מאוד מושך עבורי. הייתי דבוק למסך.

"לקראת הסרט קראתי לראשונה את הספרים של צ'נדלר. טרפתי אותם על הקינדל שלי. סיימתי אחד - ומייד התחלתי את הבא. בהחלט נחמד לי לגלם את מארלו ולסגור את המעגל הזה בגיל 70. זו דמות חלומית עבור שחקן".

יש לך פייבוריט מבין השחקנים שגילמו את מארלו לאורך השנים?

"רוברט מיצ'ם, אבל גם את המפרי בוגרט אני מאוד אוהב. וגם את אליוט גולד. בסרט של אלטמן אין אף סצנה שבה גולד לא מדליק סיגריה או מעשן. תמיד חשבתי שזה היה פרט משעשע וייחודי להוסיף לדמות".

עשית כבר כמה סרטים עם ניל ג'ורדן, ובהם "מייקל קולינס" עטור השבחים. איך היה לחזור לעבוד איתו?

"את ניל אני מכיר 40 שנה, ואני סומך עליו לחלוטין. ידעתי שהוא ימצא משהו שיעזור לי להפוך את מארלו לשלי, שייתן לזה טוויסט. הוא במאי חושב עם חזון. אבל בסרט היו לי עוד מפגשים מחודשים. עם דיאן קרוגר עשיתי את 'זהות לא ידועה', לפני 12 שנה. עם ג'סיקה לאנג עשיתי את 'רוב רוי' בניינטיז. וגם את דני יוסטון, אלן קאמינג וקולם מיני הכרתי כבר. אז בהחלט היתה תחושה של איחוד. לפעמים הייתי עולה על הסט ומסתכל על השחקנים שסביבי - והייתי נבוך. מה כולם עושים בסרט שלי? כל כך נהדר לעבוד איתם. חבורה עליזה של אירים שעושים כאילו שהם אמריקנים".

בנעליים של לסלי נילסן

אחרי קריירה עשירה ומפוארת שכללה תפקידים מגוונים בכל ז'אנר אפשרי כמעט - לרבות תפקידים בדרמות מהוללות דוגמת "קינסי", "נל" ו"כנופיות ניו יורק", ובשוברי קופות ענקיים כמו "מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום", "באטמן מתחיל" ו"אהבה זה כל הסיפור" - לפני כ־15 שנה חצב לעצמו ניסן נישה חדשה ככוכב סרטי פעולה.

באותה תקופה התמודד עם מותה של אשתו, השחקנית נטשה ריצ'רדסון, שנהרגה בתאונת סקי ב־2009, והמעבר לז'אנר האקשן אפשר לו לשחרר קיטור, להוציא את עצביו ולבטא את מכאוביו בדרך ישירה ובלתי אמצעית (באופן אירוני, ריצ'רדסון היתה זו שמנעה מניסן להיכנס לעולם סרטי הפעולה קודם לכן, כשהציבה לו אולטימטום אחרי שהוצע לו תפקיד ג'יימס בונד באמצע שנות ה־90).

עם זאת, ההצלחה הבינלאומית העצומה של מותחן הפעולה "חטופה" (2008), בהפקת לוק בסון הצרפתי, תפסה את ניסן לא מוכן. "הייתי בטוח שהסרט יפסח על בתי הקולנוע וייצא ישר לווידאו", הוא אומר. "אף לרגע לא חשבנו שיהיו לו סרטי המשך".

אגב "חטופה", את המונולוג האיקוני שבו דמותו, בריאן מילס, מציגה את עצמה ומאיימת על אחד מחוטפי הבת שלו בטלפון, ניסן ניסה בכלל למחוק מהתסריט, כי חשב שמדובר בקטע מגוחך וקלישאתי לחלוטין. למרבה המזל, הבמאי, פייר מורל, התעקש שהסצנה תישאר - כיום זה ככל הנראה הקטע המצוטט ביותר של ניסן.    

מכאן החל ניסן לככב בשורה ארוכה של סרטי אקשן ושוברי קופות - חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. בין השאר אפשר היה למצוא אותו מגלם את חניבעל סמית בגרסה הקולנועית של "צוות לעניין" (2010), מונע מחוטפי מטוס לבצע את זממם ב"נון־סטופ" (2013) ודולק אחר צמד רוצחים סדרתיים פסיכופטים ב"הדרך לגיהינום" (2014). בין לבין גם עשה תפקיד משעשע וזכור לטובה ב"סרט לגו" (2013) ושב ושיתף פעולה עם מרטין סקורסזה ב"שתיקה" (2016).

"מבחינתי, סרטי 'חטופה' הם לא סרטי מכות", הוא אומר בחיוך. "אלה סרטי משפחה על אב שמחפש את הבת שלו. נכון, זה ז'אנר אחר ממה שעשיתי קודם לכן, אבל אני מאוד נהנה ואוהב לעשות סרטים מהסוג הזה".

חגגת השנה 70. אתה לא מרגיש שאתה הופך למבוגר מדי מכדי להמשיך להתרוצץ ולהרביץ לרעים?

"כן ולא. כלומר, אני שומר על כושר לא רע, ואת הפעלולים אני כמובן לא עושה בעצמי. אבל את הסצנות של המכות דווקא כן. אני מאוד אוהב אותן. בסרט החדש יש קטע שבו מארלו נלחם בשני בריונים. דווקא דאגנו שהכוריאוגרפיה של הקרב תהיה מאוד פשוטה: אני מוריד את הכובע מהראש, מרים כיסא ומרביץ. אבל מייד אחר כך אני אומר: 'אני זקן מדי לזה', כי ככה הרגשתי. אף שהשורה לא היתה בתסריט, ניל אמר שחייבים להשאיר אותה בפנים. אז אני לוקח קרדיט על השורה הזאת".

בשנה שעברה שב ניסן וגילם את דמות הג'דיי קווי־גון ג'ין מ"אימת הפנטום", לצד חברו יואן מקגרגור בסדרה "אובי וואן קנובי". "התלבטתי מאוד בקשר לזה", הוא מגלה. "אני קצת סנוב בכל מה שקשור לטלוויזיה. מגיפת הקורונה המזורגגת החטיפה לקולנוע כמה מכות אדירות. אין לי שום דבר נגד שירותי הסטרימינג, כמובן, יש שם דברים נהדרים. אבל אני תמיד אעדיף את המסך הגדול".

אז מה גרם לך בכל זאת להסכים להתארח בסדרה?

"לא רציתי שמישהו אחר יגלם את הדמות הזאת! והיה נהדר לפגוש את יואן שוב. הוא חבר. היה לנו הרבה מה להשלים. בשלב מסוים פשוט התחלנו לבכות כשהבנו כמה זמן עבר. את 'אימת הפנטום' עשינו לפני 25 שנה. האפקטים הדיגיטליים היו אז עדיין בחיתוליהם. זה היה תפקיד קטן הפעם, בסך הכל כמה שורות. אבל היה מקסים ומרגש לעשות את זה".

בתום הראיון יצא ניסן היישר לבוסטון, לצלם סרט אקשן נוסף בשם "Thug". הוא יגלם שם דמות שתקועה בעבר וסובלת מהפרעה מוחית, כהגדרתו. "כולם שם מכנים אותי 'פארק היורה', כי אני דינוזאור. יהיה כיף". ואם הכל ילך לפי התוכניות, ניסן יקבל בקרוב הזדמנות נוספת להמציא את עצמו מחדש, הפעם כשחקן קומי, כשייכנס לנעליו של לסלי נילסן המנוח ברימייק של קומדיית האייטיז המטורפת "האקדח מת מצחוק".

"אני קצת לחוץ לגבי הפרויקט הזה, אם לומר את האמת. או שהרימייק יתחיל פרק חדש ונחמד בקריירה שלי, או שהוא יביא לסיומה באופן מפואר. אני לא חושב שיש אפשרות שלישית".

הגדולים של ניסן

"דארקמן" (1990)

11 שנים לפני שריסק את הקופות עם "ספיידרמן", התסריטאי/במאי סם ריימי סיפק לניסן את אחד מתפקידיו הראשיים הראשונים שלו, בסרט גיבורי העל האפל והמצוין הזה (שבכתיבתו השתתפו גם האחים כהן). "זה היה מאוד מאתגר מבחינה פיזית", ניסן אמר לאחרונה. "לא צפיתי בו לאחרונה, אבל הוא עדיין מאוד יקר לליבי. לא הייתי מתנגד לעשות סיקוול".

"רשימת שינדלר" (1993)

באופן לא מפתיע, הסרט ששינה לניסן את החיים ואת הקריירה (והביא לו מועמדות לאוסקר) היה גם אחד הקשים ביותר לעשייה. "זה היה מאוד קשה מבחינה רגשית, עבור כולנו. כשנכנסנו בשערי אושוויץ, הברכיים שלי התחילו לרעוד וחשבתי לעצמי 'פאק, זה לא סרט. זו פיסת היסטוריה. אני לא ראוי לתפקיד הזה'. פשוט מתתי מפחד". אף שהוא חושב שסרטו של ספילברג הוא יצירת מופת, ניסן עדיין אומר בראיונות שהוא לא מרוצה מההופעה שלו בסרט.

"מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום" (1999)

שובר הקופות הגדול הראשון של ניסן. "למרות התגובות השליליות שליוו את יציאת הסרט, אני מאוד אוהב אותו וגאה בו", אמר. "יצא לי להיות ג'דיי ולשחק עם חרבות האור המגניבות. זה היה אדיר. היקום שג'ורג' לוקאס ברא פשוט מופלא". למרות הופעת האורח שלו ב"אובי וואן קנובי", ניסן לא מתכוון לשוב לעולם של "מלחמת הכוכבים", ולאחרונה גם אמר שהוא מדוכדך בגלל הכמות הגדולה של הספין־אופים והסדרות הנלוות, "שגורמים לסרטים המקוריים לאבד מקסמם".

"חטופה" (2008)

"לא הבנתי למה לוק בסון, שכתב והפיק את הסרט, רצה אותי לתפקיד", סיפר ניסן. "אבל אמרתי לעצמי: הצילומים בפריז, ואני אצטרך להיות שם שלושה חודשים, אז כמה גרוע זה כבר יכול להיות?". את הצילומים ואת העבודה עם אנשי הפעלולים הוא זוכר כגן עדן. "זה סיפור קטן ופשוט. 90 דקות, בום, בום, בום. בלי חוכמות. לא חשבתי שיש לסרט כל סיכוי להצליח. בוא נגיד שאני מאוד שמח שטעיתי".

"שטח פראי" (2011)

"הייתי חייב לעשות את הסרט הזה", אומר ניסן על מותחן ההישרדות המושלג והמעולה של ג'ו קארנהאן, שבשיאו דמותו נלחמת בזאבים בידיים חשופות. "התסריט הגיע אלי זמן קצר אחרי מות אשתי, והרגשתי שהתפקיד יאפשר לי לתעל את האבל שלי לתוך היצירה. זו היתה חוויה נהדרת וקשה מאוד, אבל הרגשתי כאילו יש לי רשת הצלה גדולה. כולם היו שם כדי לעזור לי". זהו ללא ספק הסרט הטוב ביותר מכל סרטי המתח והפעולה שניסן שיחק בהם בעשור וחצי האחרונים.