נוחי על משכבך, שיחת הטלפון

בין שאר הדברים שהולכים ונעלמים לאיטם, בולטת בהיעלמותה אחת המיוחדות שבין סבלות החיים בעולם העתיק, והיא שיחת הטלפון. בנעורינו גדלנו עליה, בבגרותנו התמכרנו לה, וכיום היא הולכת ונכחדת, עד שכדי לנהל אותה יש להקדים ולשלוח התראת הודעה בנוסח: "נוח עכשיו?" ואז: "אהלן. שאלה לי. מתי נוח לצלצל?" ומכאן נחלקת האנושות לקבוצות: מהם שעוד טרם יבשה הדיו הכחולה על צמד הוויים, וכבר יצלצלו צלצל. ויש שיקבלו את השאלה כפשוטה, כי טרם מלאו להם 40 שנה, וינקבו בשעה מדויקת למחרת היום.

בעוד רגע קט, כידוע, כבר לא יהיו בכלל שיחות כאלה. יחלוף זמנן של שתי הכוסות עם החוט ביניהן לטובת הודעות קול במהירות כפולה, שיחות וידאו שתלכנה ותתייצבנה ושאר המצאות. ועל כך, אני אומר, על כך מאוד חבל.

כי יחד עם השיחה הנכחדת ייכחד עוד עניין מרכזי ועקרוני מאין כמותו, והוא סיום השיחה, מוסד אישי וסגנוני מפואר, שימיו כימי הטלפון עצמו והוא לא מפסיק להתחדש ולהפתיע. הסיפור הוא פשוט: כבר כל כך הרבה זמן חלף מאז החלו הבריות לשוחח ביניהם בטלפון, ועדיין לא הוחלט מהי הדרך לסיים שיחה. בשלב כלשהו בשליש השיחה השלישי מתחיל שלב יישור הכיסא, קיפול השולחנות. הרמת התריסים לקראת ההנמכה. מרקם השיחה נעשה שקט ומתנגן יותר, להוציא תקיעת יתדות סיום דוגמת: "טוב!" "אוקיייי" ו"בסדר/סבבה" שלא ממין העניין, אך זוהי פעולה מוכרחת כדי לבצע שורת הנמכות נחוצות עבור הנחיתה.

ואז, בשלב ממש מאוחר, מגיע הסיום עצמו. זהו שלב שמתחיל באופן יזום ומתוך שליטה, אבל מהר מאוד הופך לכאוס תודעתי, לעיסת מלל מבולבלת מלווה בהמהומים וחרחורים שאין שום דרך להבין אותה. זה יכול להיות מסוגת ה"ממממביי" או "אזבייייי" שאחריה יבוא בהכרח עוד "ביי" ואז עוד אחד. אפס, הביי השלישי לעולם יופרח לחלל מבלי שהצד השני ישמע אותו. הוא פשוט ייאמר לאחר ניתוק השיחה, ותפקידו יהיה לתקף למסיים את העובדה שהאירוע המורכב הזה מאחוריו וכי השיחה אכן הסתיימה. כמו פטישו של השופט המוטח במשטח בתום הדיון; כמו גרעפס אחרי לגימה, כמו נהמה אחרי הרחה בנשימה עמוקה. ייחודו בכך שלהבדיל מהסיומת העיסתית שקדמה לו, הוא יושמע בקול אנושי רגיל. זאת בשל העובדה שהוא נועד בעצם למסיים בעצמו, וכבר ניתן לחדול מהעמדת הפנים הנחמדה ששררה כל עוד היה לשיחה שותף נוסף.

סוגה נוספת היא הסוגה הדתית/חרדית, המתאפיינת בצמד המילים הכה חם ומשמח "כל טוב". על פי חוקי הדת, יסיים ה"כל טוב" כל שיחה ועד שיושמע - תהא השיחה תקפה ופעילה. כלל נוסף שקובע הקודקס הדתי הוא שלא משנה באילו קול וטונציה התקיימה השיחה, ה"כל טוב" יישמע ויתנגן כמו סיומת של הקדיש האחרון בתפילת מוסף של שלוש רגלים. זה מין מנגינה מתמשכת, בהעוויית פנים של חיוך מתוק ומתרפק שמתחיל ועולה ועולה, ואז מתפתל ויורד באיטיות כקול אזעקה המבשרת על כניסת השבת. אין שיחה שמסתיימת ללא "כל טוב" מתנגן. אומרים שיוצאים ויוצאות בשאלה, שהשילו מעליהם את עול הדת, עושים באופן טבעי מאמץ רב להשתחרר ממנהגים וממכתמים חרדיים. אבל ה"כל טוב" הקטן בסוף בורח להם גם עשור אחרי, כשהם כבר בעומק חילוניותם ואפילו טבעונותם.

ויש את אמא. אח, אמא אמא. כמה ברכות. כמה אמן. כל שיחה סעודת אמנים. שבאמת נזכה ושרק יהיה לתועלת. ושיהיה שליח טוב. אמן אמן ושרק יהיו שמחות. אמן. והחודש הזה הוא הרי חודש של שמחות. אמן אמן. ואת יודעת אמא שאני חייב לנתק. הרי לא ייתכן להמשיך כאן לנצח. וזה לא שאני קוטע באמצע, חס וחלילה. אני פשוט מנצל נקודה ונשימה, ומשכנע את עצמי שזה הסוף, למרות שאני יודע שאת ממשיכה ומברכת הרבה אחרי שניתקתי. נו, זה הרי ברור מאליו שעוד לא סיימת. הרי עוד לא אמרת "כל טוב".

מה הסיפור הזה, של הסיומות? אז נכון. כבר סיכמנו שבסיס העניין ניצבת תקלה. עוד לא הוחלט כיצד מסיימים שיחה. אבל בתוך כל זה, מבצבץ עוד עניין, הקשור לא רק לסיום שיחה, אלא גם להתחלת שיחה! והוא עניין החתימה האישית. הן שמתם לב בוודאי שלכל איש ואיש ה"הלו" או ה"כן" או ה"שלום" שלהם בתחילת שיחה, כן? ואך טבעי, אפוא, ששמתם לב לעוד עניין מוזר בתכלית והוא שבהרבה מקרים אין שום קשר בין צבע וטון קולו של אדם בשעה שהוא משוחח סתם שיחה לבין צבע וטון קולו כשהוא עובר פתאום לשיחת טלפון?

הגם לכם יש דוד או שכנה שמדברים לגמרי רגיל בחיים, אבל כשהם עונים לטלפון הם מחלצים מסרעפתם מין פעייה לא ברורה, או המיה מבוהלת ושמא נביחה קצרה ונוקשה? אל תדאגו, אתם לא לבד. כל איש והלו לו. והאחד משוגע מחברו. ותורף הנושא הוא, כאמור, החתימה האישית. מנוע איתנים סמוי פועם בו באדם והוא הדוחף אותו לייחוד ולבידול. לא טוב היות האדם חלק מן הכלל והעדר, לוחש המנוע, עשה לך חתימה משלך ותהיה ייחודי. יהיה לך ההלו שלך ותהיה לך הסגירה שלך. והמסכן אינו מודע לזה, כי הוא תקוע עם החתימה הזו מאז היה נער תם, בדיוק כשם שהוא תקוע עם החתימה האחרת, שאותה הוא מקשקש בתחתית מסמכים ובפינות שיקים, והיא נראית בדיוק אותו הדבר מאז הגה אותה כשניסה לחקות את החתימה של אבא שלו בכיתה ה'. הוא ממשיך להשתמש בה, עם המשיכה העזה של הנ' והעיגול הגדול והסלסול הקטן של הע', גם היום כשהוא חותם על חוזים או צווים רשמיים או אפילו הצוואה שלו עצמו, עד מאה ועשרים.

וכמה עצוב לחשוב שגם החתימה הזו כבר הולכת ונעלמת ועוד מעט לא יהיה לה זכר וניאלץ להסתפק באמוג'י פרחים ולבבות, סמיילי ושלולית.

כל טוב.