"יונה", סרטו החדש של הבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "ספר הדקדוק הפנימי"), עוסק בחייה וביצירתה של המשוררת יונה וולך, וככזה, הוא יכול היה בקלות להיות סרט מביך וקשה לצפייה. ככה זה כשבוחרים לעסוק בדמות "גדולה מהחיים". בדמות אובר־דרמטית הנוטה להתפרצויות רגשיות, להזיות פסיכדליות/פסיכוטיות וליחסי מין בשלישייה. קל לאבד את הפוקוס ואת הרסן, ולגלוש לטריטוריות סנסציוניות ומלודרמטיות. ואם תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בסרט תקופתי - לא ממש הפורטה של הקולנוע הישראלי - אז בכלל.
אבל מה אתם יודעים: לא רק ש"יונה" ממש אינו מביך, אלא שהוא גם אינטליגנטי ומהנה להפליא. ולא רק שהוא מצליח להימנע באופן מרשים ומעורר התפעלות מכל הבורות שהמתינו לו בדרך, אלא שהוא גם מצליח לקחת סיפור חיים שנראה לפרקים כמו אוסף של קלישאות המדגמנות "סקס, סמים ורוק'נרול" ולצקת ממנו יצירה מסחרית, קולחת ונגישה שעושה כבוד לאישה האמביציוזית שניצבת במרכזו, כמו גם לשירה המפעימה והמהפכנית שכתבה.
זהו סרט חי, בועט ומלא בחיוניות שמציג את וולך כהוריקן בוהמייני של מילים, יצרים, ומצבים נפשיים קיצוניים. התסריט החכם - שעליו חתומים דיתה גרי וברגמן - מתמקד בשנות הפריצה של וולך (סוף שנות השישים), וממסגר את עצמו בכישרון ובתבונה בתוך הנוסחה ההוליוודית המוכרת של ה־Biopic. הצופים פוגשים את וולך לראשונה כשהיא בתחילת דרכה - רעבה להכרה, ולהוטה להצלחה - ומלווים אותה לאורך כמה תחנות מרכזיות בחייה המקצועיים.
מפגשים טעונים עם עורכים ספרותיים תל־אביביים שאליהם פנתה בתקווה שיסכימו לפרסם את שיריה, מערכות יחסים קנאיות עם משוררים רגישים ואמנים טוטאליים שאותם פגשה בדרך, ופלירט מתמשך עם בית החולים לחולי נפש בטלביה - כולם מקבלים כאן ייצוג מכובד. אך לצידם, גרי וברגמן גם מפנים קצת זמן כדי לנסות ולהיכנס אל תוך ראשה של וולך, וכך נחשפים הצופים גם ליחסיה התלותיים עם אמה ומתוודעים אל הצלקות העמוקות שנותרו בה בעקבות מותו של אביה, כשהיתה ילדה. יחד, כל האלמנטים האלה מרכיבים פורטרט מכובד ומסקרן שמאיר את סצנת השירה הצעירה שבה היתה חברה וולך באור רומנטי־סקסי, ושעושה חשק גדול לצלול שוב אל תוך גוף העבודות המפואר שהותירה אחריה.
כאמור, "יונה" הוא סרט סוער. הוא אינו מקמץ בסצנות היסטריות וקשות לביצוע שדורשות התמסרות מלאה מצד שחקניו, ומטבע הדברים, אין מישהי שנדרשת למאמץ גדול יותר מנעמי לבוב - השחקנית הלא מאוד מוכרת (והמאוד אמיצה) שלוהקה לתפקיד הראשי. רגע אחד היא מתבקשת להפגין ביטחון עצמי מופרז, ורגע לאחר מכן היא מתבקשת לפרוץ בבכי ולהתפרק לרסיסים. שנייה אחת היא נבלעת אל תוך הזיות LSD מרוממות נפש, ומייד אחר כך היא גולשת אל תוך התקף עצבים פסיכוטי. רגע אחד היא מתנהלת כפתיינית־על שמסוגלת לגרום לכל גבר או אישה לאכול פירורי לחם מכף ידה, ורגע לאחר מכן היא שבר כלי קטטוני וחסר אונים.
החדשות הטובות הן שלבוב עומדת באתגר בגבורה יתרה. הנוכחות שלה על המסך נוטפת כריזמה וביטחון, המבט שלה ממזרי, מאיים ומכשף, והצלילה שלה אל תוך הדמות מניבה הופעה מחשמלת, ייחודית וחד־פעמית ששווה לבדה את מחיר הכרטיס. לבוב אינה מזייפת. היא נעה בין הקצוות כמו כספית במדחום, וההופעה הווירטואוזית שהיא מגישה כאן היא טור דה־פורס בכל קנה מידה. יהיה מעניין להמשיך ולעקוב אחריה, ויש לקוות שלא תמצא את עצמה לכודה בגיהינום הטייפקאסטינג (ע"ע רונית אלקבץ). התפקיד הקיצוני הזה בוודאי לא היה פשוט עבורה. אבל הוא יכול - וצריך - להזניק קריירה קולנועית מרתקת.
מפאת הדומיננטיות של לבוב, שחקני המשנה שמתקבצים סביבה - שלום מיכאלשווילי, שמגלם את עורך כתב העת "עכשיו" גבריאל מוקד, מיכאל מושונוב, שמגלם את המשורר יאיר הורביץ, ואיתמר רוטשילד, בתפקיד משורר בורגני וקנאי ש"מגלה" את וולך - אינם נדרשים להרבה יותר מאשר לתמוך בה. אך גם הם עושים עבודה רגישה ומדויקת הראויה לכל שבח. בתוך כך, ראוי לציין את תום חגי - המגלם את טדאוש, אחד ממאהביה של וולך - שחולק עם לבוב כמה סצנות אינטימיות ואינטנסיביות במיוחד, ושאינו נופל ממנה במידת המחויבות שלו לתפקיד.
"יונה" אולי איננו יצירת אמנות עמוקה במיוחד, אך הוא מעניין תמיד, והוא טיעון מנצח באשר לכישוריו של ניר ברגמן כתסריטאי וכבמאי של שחקנים. האיש פשוט יודע לעשות מיינסטרים. לכל אורכו, "יונה" אינו מרגיש מעושה או מלאכותי, והאשליה התקופתית שהוא מניח על המסך אינה נשברת לרגע. מצד אחד, זהו סרט בעל חשיבות תרבותית־חינוכית־היסטורית שיכול להיות יופי של דאבל־פיצ'ר עם "הגננת", של נדב לפיד, שעוסק גם הוא בכוחה של המילה (ושייצא בראשית 2015). מצד שני, זהו גם פשוט אחלה סרט על יוצרת מקומית מרתקת שהיתה הדבר הכי קרוב שהיה לנו לרוק־סטאר. כל הכבוד.
"יונה", במאי: ניר ברגמן. ישראל 2014
• • •
.jpg)
מרטין פרימן ב"הוביט". קטן מהחיים
ולא להתראות
"קרב חמשת הצבאות" - החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית "ההוביט" - הוא בקלות החלק המוצלח מהשלושה. אבל זו לא בדיוק מחמאה.
העניינים דווקא מתחילים בתנופה גדולה, בדיוק מהמקום שבו החלק הקודם הסתיים, עם המתקפה הקטלנית של הדרקון הענק סמאוג על עיירת האגם התמימה. אך לאחר שוך הלהבות וצרחות האימה, הסרט שב לעשות את מה ששני הסרטים הקודמים עשו כל כך טוב. רוצה לומר, למרוח את הזמן בחוסר אלגנטיות לקראת שיא שלעולם אינו מגיע.
הציפייה היתה שהקרב הגדול שהעניק לסרט את שמו יכפר במשהו על חטאיו של פיטר ג'קסון - שהפך ספר של פחות משלוש מאות עמודים לאפוס מיותר (אך מאוד רווחי) באורך של קרוב לתשע שעות. למרבה הצער, למרות האפקטים המרשימים, ולמרות שהפרק הנוכחי קצר וקצבי יותר משני הפרקים הקודמים, ג'קסון נכשל במשימה בכל פרמטר. נכון, הפעם יש יותר "רגעים הרואיים", שעובדים לא רע כשמבודדים אותם, ופחות "גארבג' טיים". אך ככלל, הסרט מתקשה לצבור תאוצה ולהלהיב.
סצנות הקרב אדירות הממדים בעיקר נראות כמו צל חיוור של סצנות הקרב מ"שני הצריחים" ו"שיבת המלך". המומנטום המלחמתי נקטע שוב ושוב לטובת דרמה כושלת והומור לא מצחיק (אוי, אלפריד, מתי תמות כבר). הדמויות והבעיות הרות הגורל שמעסיקות אותן עדיין לא מעניינות במיוחד (למישהו באמת אכפת מסיפור האהבה בין הגמד החתיך לבין קייט מ"אבודים"?) הניסיון של ג'קסון לקשור את הטרילוגיה הנוכחית לטרילוגיית "שר הטבעות" מייצר את הרגע המאולץ והפתטי ביותר בסידרה כולה וככל שהסרט נמשך (ונמשך, ונמשך), כך הוא מתחיל להידמות לבלון שיוצא ממנו האוויר. באיטיות. שבכוחה. להטריף. חמש עשרה השנים שג'קסון בילה בארץ התיכונה מגיעות לסיומן לא בתרועה, כי אם ביללה. אבל בקטנה. העיקר שזה סוף־סוף נגמר.
"ההוביט: קרב חמשת הצבאות" ("The Hobbit: Battle of the Five Armies"), במאי: פיטר ג'קסון. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו