חיבה יתרה יש לי לנשיא יצחק הרצוג. לכן ציפיתי ממש בנשימה עצורה לנאומו בעניין הרפורמה המשפטית. הכל היה מוכן, הדגלים, המיקרופון, וכשנכנס לשאת דבריו בעניבה תכולה, בדיוק בצבע של פסי הדגל, התמונה היתה מושלמת. אבל אז הוא התחיל לדבר, ומשהו השתבש לגמרי.
הנשיא, או מי מטעמו, בחר לדבר מתוך דפים כתובים, כנראה בכתב גדול מאוד שדרש החלפת עמוד אחרי כמה מילים. זה יצר שתי בעיות: האחת, עיניו היו מושפלות אל הדף רוב הזמן; והשנייה, חמורה אף יותר, ידיו רעדו, כנראה מגודל המעמד. אבל מכיוון שהיה צריך להשתמש בהן כדי להפוך בדפיו, הדבר ניכר מאוד ופגע אנושות בתחושת הביטחון שנאום חשוב כזה צריך להשרות.
האל"ף בית של הטלוויזיה
זה הזכיר לי אירוע טלוויזיוני אחר: העימות בין ניקסון לקנדי ב־1960. בעימות ההוא סירב ניקסון להתאפר, ולכן נראה מזויף, מלשון זיפים, ומזיע. מי שהאזינו לעימות ברדיו קבעו שניקסון ניצח. אבל צופי הטלוויזיה, שראו את קנדי מאופר, לבוש היטב ונאה לתפארת, מול ניקסון שנראה מוזנח ולבוש גרוע, החליטו פה אחד - קנדי הוא המנצח. כך הכריע קנדי את ניקסון והפך לנשיא ארה"ב באמצעות שליטה באל"ף־בי"ת של הטלוויזיה.
מי נתן להרצוג לשאת נאום מול מצלמה מדפים כתובים, ולא מטלפרומפטר? איזו מין החלטה לא מקצועית ואומללה זאת היתה? הרי כבר שנים רבות אנחנו, אנשי הטלוויזיה, איננו קוראים מניירות אלא ממסך זכוכית המונח לפני עדשת המצלמה ועליו מוקרן הטקסט. לצופים זה נראה כאילו אנחנו מביטים אל עיניהם, אבל בעצם אנחנו קוראים. בשנים האחרונות נוספה לטלפרומפטר גם דוושה קטנה המונחת לרגלינו, ובעזרתה אנחנו קובעים את קצב תנועת המילים על המסך. כך איננו תלויים עוד במפעילי הפרומפטר, המאבדים לעיתים את הריכוז ודנים אותנו להיתקעויות מביכות.
אמת, גם ביבי משתמש בניירות. אבל יכולותיו מול מצלמה מחפות על העניין הזה. לבוז'י אין הכריזמה שיש לביבי. לטעמי יש לו תכונות אחרות עדיפות על נתניהו, אבל מול המצלמה מדברים הפרטים הקטנים, לא התכונות הגדולות: לאן אתה מביט, מה אתה עושה עם הידיים, איך אתה משתמש בקולך, אם נוח לך בחליפתך. לצערי הרב, החלטה חובבנית אחת, לא להשתמש בפרומפטר, הפכה את הנאום החשוב של הנשיא מכזה שראוי לציון 10 ל־8 מינוס. בדרכו להיות ראש ממשלה אחרי כהונתו כנשיא, כדאי שיצחק הרצוג ירכוש לו מכשיר כזה. רק 580 שקל באמזון.
זעם
השתלטה על השיח הציבורי קבוצה לא גדולה של אנשי תקשורת ונשי תקשורת, חברי כנסת וחברות כנסת, ועוד כמה נספחים, שמריבתם אומנותם, הולכים מריב לריב, מאלימות מילולית אחת לשנייה. כל יום הוא יום הזעם אצלם. האנשים והנשים האלה, אני מעריך את מספרם בערך ב־20, מלבים את האווירה הציבורית ומביאים אותה לרתיחה על בסיס דו־שעתי. והכל מצטטים אותם ומגיבים אליהם. הם אלוהי השעה.
אני הולך להסתכן ממש עכשיו, אבל אין ברירה, חייבים להגיד את האמת. האנשים והנשים האלה הם אנשי מריבה לא רק בחייהם הציבוריים. הם בעייתיים גם ביחסי אנוש שמחוץ לזירה הציבורית, חלקם בעלי אישיויות תוקפניות, חלקם סוחבים עבר של פגיעות בזולת שטופלו ביד רכה, המאפשרת להם לשוב על מעשיהם במעטפת אידיאולוגית. איך אני יודע? אני מכיר את רובם טיפה יותר מקרוב. ואם לא מכיר, אז מסתובב באותם חוגים ושומע על מעלליהם עכשיו וגם פעם, ויודע שהאידיאולוגיה היא, לעיתים קרובות, במיוחד כשהיא יוצאת ממידה - כסות ותחפושת לאופי מחורבן, פוגעני, דורסני. לחלק מהאנשים האלה, שאני לא רוצה למנות בשמותיהם, ותכניסו לרשימה את מי שנראה לכם, יש בעיות רציניות עם דימוי עצמי, כבוד, שליטה בכעסים ובדחפים, ועוד שלל הפרעות אישיות שרק מעטה עבה של ערכים־כביכול יכול להסתיר מעין הציבור, ולא רק להסתיר אלא להפוך אותם לנכס רב השפעה.
ואני צופה בכל אלה בהתקפי הזעם הקדוש שלהם בשידורים ועל במות ציבוריות, ואני רואה איך הם מחפשים להתפוצץ מכל דבר של מה בכך, ואני ראיתי אותם ואותן עושים אותו דבר מאחורי הקלעים, ומניח שגם בביתם הם בדיוק אותו דבר, ואני מבין שהמציאות הישראלית שנוצרה פה בדמותם ובצלמם של אנשים כאלה מתאימה להם פיקס, ועכשיו הם לא צריכים להתנצל על מי שהם, ולא חייבים ללכת לטיפול בסדנאות לניהול כעסים, כי מחיאות הכפיים שהם מקבלים על כל פעם שהם שוברים את הכלים המשותפים של כולנו מחזקות אותם ומשכנעות אותם שהם בסדר, וזאת המציאות שדורשת תיקון.
ורק בלילה, אחרי שכל המהומות מתפוגגות, וכל המילים הקשות נשכחות, כשהם מניחים את הראש על הכרית, הם יודעים ויודעות מי הם באמת: אנשים חלשים, אבודים, עצובים, לא אהובים, שמחפשים אישורים אצל אומללים כמוהם שמתרשמים מהזבל שמשפריץ להם מהפה. אל תקשיבו להם, נביאי שקר המה. וכמו בעבר באינסוף מקרים עגומים בהיסטוריה, נפשות מסוכסכות מפילות חברות שלמות. תסגרו להם את הטלוויזיה בפרצוף, והושעתם את עם ישראל.
שינה
ככל שאני מתבגר, כך השינה שלי מתקצרת, כאילו משהו בי יודע שעוד מעט כבר אישן את השינה הסופית, הארוכה, הנצחית, ולכן מקמץ מאוד בשעות שבהן אני יכול לישון שינה רציפה וטובה. או־הו, כמה ישנתי כשהייתי צעיר. לקום ב־11-10 בבוקר היה עניין שבשגרה. עכשיו אני אומר תודה אם עיניי נפקחות כשאור בחוץ. בדרך כלל אני מקדים את הזריחה. אני מניח שגם שנים של יקיצה מוקדמת לתוכנית בוקר נותנות את אותותיהן במערכת, אבל כבר שנה שאיני משכים, ושעון השינה ממאן לשוב אל ימי נעוריי.
התחלתי לבדוק תכשירים לשינה. כדורי שינה לא באים בחשבון מבחינתי, הם יוצרים תלות ומפסיקים להשפיע די מהר. הם מעולים לטיסה טרנס־אטלנטית חד־פעמית, אבל לא לשימוש קבוע. אז הגעתי למלטונין. זהו הורמון השינה בצורתו המסונתזת, שאמנם עוזר לי מאוד להירדם, אבל משאיר תודעה מעופשת בבוקר למחרת. המשכתי לחפש מה יושיעני מציפורני הערוּת, ומצאתי. מלטונין ארוך טווח בשחרור מושהה. זה הבינגו. אני לוקח אותו בכל לילה וישן טוב יותר, עמוק יותר, ארוך יותר מקודם.
אלא מה? בעוד בכל ארצות העולם מלטונין הוא תוסף תזונה שבכל חנות פארם מאכלס מדף באורך קיר שלם - בארץ, ורק בארץ, זוהי תרופת מרשם. סירקדין שמה, ובערך 100 שקלים לחפיסה של 30 מחירה. 50 עם מרשם של קופת חולים. שקל וחצי ללילה, לא תישנו? בעולם עולה קופסה של 100 טבליות 25 דולר, נוח לכל כיס. איך משיגים? בכל אתר שמוכר תוספי תזונה תמצאו את זה. מלטונין בשחרור מושהה. יש טיפה עניינים עם המכס פה, אבל לא משהו שאי אפשר לפתור בשתי דקות של ניג'וס עם טפסים מקוונים.
השאלה היא למה? הרי מבוגרים מאבדים את יכולת הפקת המלטונין העצמונית שלהם אי־שם בשנות ה־50 שלהם ונקלעים לקשיי שינה כרוניים. למה בארץ הנושא כלל לא מדובר? ויותר מזה, גם ילדים בעלי הפרעות נוירולוגיות, כמו הפרעת קשב, מתקשים לישון ונעים בעולם כזומבים. גם לחלק מהם עוזר על פי מחקרים מלטונין. ילד עייף הוא ילד לא מרוכז, קצר רוח, במצב רוח רע. אם זה מוכר לכם - תשאלו את הרופא שלכם על מלטונין. אולי זאת התשובה גם אצלכם.
לא יודע אם הממשלה הזאת, שישנה על הפרצוף ברוב התחומים, היא הכתובת לקריאתי - שחררו את המלטונין לציבור! תנו לישון בארץ הזאת. כי בזמן שערים, קורים פה דברים ממש מפחידים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו