אני שומעת את קולן של הנשים המדברות מתוכי

הקול החנוק של הסבתות

הפלישה לבחירות האישיות של נשים שגויה ולא רלוונטית, כי אתם לא רואים חלק משמעותי ממה שבונה נשים "חזקות": אנחנו סוחבות על גבנו את הכאב של הנשים שהיו לפנינו, את הקול החנוק של הסבתא שלא יכלה לעזוב את הגבר שלא נהג בה בכבוד, את התסכול הלא־מדובר של האמא שהתביישה לבקש עזרה כשהרגישה רע, את הבושה של הדודה ש"לא מצאה גבר שייקח אותה", את ההחמצה של הדודה שנודעה בשכל החריף אבל אביה לא הסכים שתלמד באוניברסיטה, "כי גברים לא אוהבים נשים חכמות מדי".

להן לא היתה בחירה אם לעבוד או ללמוד, אם להתחתן או להתגרש. אני מרגישה שהן חיות בתוכי, הנשים הכלואות בתכתיבים שמחצו אותן תחת חובת ההתמסרות המוחלטת לתפקיד המעניקה, המזינה, המשרתת, על כל רבדיו, לא רק כלפי הילדים. אפילו את הגוף הן העניקו גם כשלא חשקו בכך, כי לימדו אותן ש"צריך לכבד את הבעל", אחרי שהילדים הלכו לישון והבית נקי ומסודר כמובן. הנשים החזקות שאתם רואים מקימות חברות בבורסה, מובילות מאבקים חברתיים, הפוליטיקאיות, העובדות הסוציאליות, הרופאות - הן הבנות והנכדות של נשים שלא הרשו לעצמן לבחור מתוך הפחד שינדו אותן, שלא יוכלו להשתייך.

בובה סליה היא גרעין המרד

בובה סליה ז"ל, סבתי היקרה, נהגה לספר לי על רצונה העז לעבוד גם לאחר שהתחתנה. סבא שלי, שהיה איש עסקים נחשב בקהילה היהודית, הדף את הרעיון: "אשתו של מר ויסמברג לא תצא לעבוד! זה לא מכובד". הסיפור הזה חזר ועלה בשיחותינו. לאחר שנים הבנתי שהסיפורים שחלקה איתי על חייה כאישה טמנו בי את הרצון לספר סיפור אחר לבנות שלי ולנכדות שלי בבוא העת. סבתא שלי החכמה הבינה שנפתח חלון הזדמנויות, והיא הכינה אותי לכבודו. בחלק לא מבוטל של החברות בעולם נשים עדיין צריכות אישור מהגבר שהן חיות תחת חסותו.

נגע בנקודה רגישה

התגובות לפוסט של ירדן הראל נגעו בנקודה רגישה. הראל שיתפה ברשת שהיא בצילומים בחו"ל, דמותה המחויכת ניבטה מן הפוסט. היו תגובות מפרגנות, ולצידן צצו אלו שיודעים טוב ממנה מה עליה לעשות: "בפעם הבאה תיקחו מישהי רווקה. עצוב שירדן עוזבת את הילדים שלה, בסוף תהיה להם חרדת נטישה". התגובה שעצבנה אותי במיוחד: "זה קצת נגע בך וצבט לך. זה נגע לך בנקודה רגישה והקפיץ אותך".

כל אמא עובדת שמעזה לפתח קריירה וליהנות ממנה שוחה נגד הזרם הפטריארכלי של החברה שלנו. גם כשאנחנו בטוחות בבחירות שלנו באיזון בין עבודה לאימהות, זה לא סותר את העובדה שנלווים לכך לבטים ולא פעם רגשי אשמה. זו עסקת החבילה למי שרוצה להגשים עצמה גם בתחום המקצועי שהיה שמור לגברים עד לפני כמה עשרות שנים, זה הסוד הכי גלוי שיש, לא הבנתי מה המטרה לנפנף בו מול אישה כאילו מדובר בכתב אישום.

לא צריכות את ההערות שלכם

הערה שלילית על בחירה אימהית היא בוטה, חצופה ולא הוגנת. בנפשה של אישה שמקדישה שעות לעבודתה יש מיליוני רגעים של משא ומתן על מה לוותר ועל מה לא. כולנו מכירות את העמדה החברתית הפופולרית כלפי אמא שנוסעת לעבוד ו"משאירה את הילדים", וגם יודעות שלא תפנו אותה כלפי גברים. חלים עלינו סטנדרטים כפולים - לא רק על ידי ביקורת, אלא גם באמצעות ייצוגים אימהיים בלתי אפשריים בסדרות ובפרסומות. הנורמות החברתיות מטילות את האחריות לבית ולילדים בעיקר על נשים ורואות את הקריירה של גברים כחשובה יותר גם בשנת 2023. תוך כדי כתיבת הטור, למרות ההודעה הנחושה שזרקתי לחלל הבית שעלי לסיים לכתוב ולא אהיה זמינה בזמן הקרוב, ניגשו הבנות לשאול איפה הטרנינג שיצא מהכביסה ומי אוסף מהחוג.

מודה שגם אני קמתי, מבלי שנתבקשתי, כדי לוודא ששילהלי לוקחת אוכל לפני שהיא יוצאת לרקוד שעות ארוכות. הטענה שיש אימהות ש"קשה להן לשחרר" איננה מופרכת, אבל המאבק הוא לא על השחרור הכפוי של מה שאני רוצה לאחוז בו, אלא על הבחירה החופשית. ליאון הוא אבא נוכח ואכפתי, למותר לציין, אבל זה לא קשור רק אלי ואל ליאון, כי אנחנו לא רק המשפחה הגרעינית שלנו. חיים איתנו קודים לא כתובים שהועברו אלינו מדור לדור. זה נכון שיש גם בתים שבהם האחריות היא לגמרי שוויונית, ועדיין - הם מעטים ביחס למגמה הכללית.

הנשים הטובות, הגברים האמיצים

לא מובן מאליו שנשים מצמיחות כיום חוסן מול פרץ ההאשמות והסטיגמות שמטיחים בהן.

אני שואבת את הכוח משיחות פתוחות עם נשים אחרות. מתוך לימוד של תיאוריות שוויון למדנו ש"האישה הטובה" שגדלנו עליה בסרטים ובפרסומות ו"הנשים הטובות" שגידלו אותנו שילמו מחיר כבד. השינוי מגיע גם מתמיכתם של גברים אמיצים אשר מבינים שדיכוי אינו כדאי לאף אחד מהצדדים.

הנשים החזקות

אני לא מדברת רק על נשות קריירה, אלא על נשים שלא מתנצלות על הבחירה שלהן, תהא אשר תהא: אם זה לעבוד במשרה שדורשת נסיעות לחו"ל, או הבחירה לגדל ילדים ולא לעבוד, ללבוש חולצה עם מחשוף למרות שאת "אמא לילדים", או לבחור לעטות כיסוי ראש. אם זה לא להתנצל על שאת לא בזוגיות אפילו שאת בת 35 וכל מכר מעז לומר לך "נו, מה יהיה?". ואם זה לבחור כן או לא לצבוע את השיער, כן או לא "לחזור לעצמך" לאחר הלידה, כן או לא להסיר שיער. והרשימה עוד ארוכה…

מותר

אני צריכה חיזוקים ותמיכה על כך שאני בסדר ושמותר לי. ולא כי אני חלשה, אלא כי שנים רבות סיפרו לי שזה אסור. החוויה המשותפת לכל הנשים שאני פוגשת היא החיפוש אחר עדויות ודוגמאות לכך שמותר לי, שמותר לך, שמותר לנו. הפוסט של ירדן הראל הוא עוד עדות כזו, והתגובה שלה, שבה הסבירה שהיא אמא טובה, היא לא התנצלות - היא אמירה שעדיין חייבת להיאמר, כי עוד לא כולם הבינו.

אני צריכה חיזוקים לכך שמותר לי לצאת ליום עבודה מבלי שהספקתי לבשל ארוחת צהריים חמה לבני הבית. זה לא אומר שאני חלשה או אשמה, אלא שהדפוסים הבסיסיים הם חזקים ונדרשת תנועת־נגד חזקה עוד יותר. לעיתים אני יוצאת לתוכנית הבוקר ומשם להרצאה ואז להרצאה נוספת. בימים שבהם לא הספקתי לבשל על הבוקר הידיעה הזו תנשוף בעורפי כל היום. אף אחד לא צריך לנזוף בי, הקול מוטמע בי מאז שאני זוכרת את עצמי. גם אם אקבל באותו היום משובים נפלאים על ההרצאות, תמיד אזכור את המחיר שהבית שילם. ייתכן מאוד שבאותם רגעים שאתייסר, ליאון והבנות יתענגו על מוקפץ אסיאתי שהזמינו. זה קשור למה שלמדתי מהיום שנולדתי איך להיות אישה טובה. זה לא מושפע מהמציאות של שמחת הטייק־אוויי שלהם. אני לומדת לספר סיפור אחר, והקול המאשים כבר לא מנהל אותי. גם אם הוא מגיח, הוא לא משתק אותי כמו פעם.

רעל במסווה של העצמה

גדלתי בבית פטריארכלי. במציאות שהכרתי האישה היתה אחראית בלעדית על עבודות הבית, הבישול, הכביסה, ענייני הילדים והחינוך. אמא שלי עבדה שעות רבות, אבל לא ביקשה באופן רשמי שנחלוק איתה את עבודות הבית. מה שלא אמרה - השתקף בעצב שראיתי לעיתים בעיניה. כיום אני יודעת שלא אני ולא אחותי ולא אבא שלי לא הערכנו כראוי את מאות העבודות השקופות שעשתה עבורנו יום־יום. אמא שלי, ועוד מיליוני אימהות אחרות, גם לא העזו לבקש שנעריך, כי המאמץ שלהן היה לעיתים שקוף גם עבורן. כמו אימהות רבות, אמא שלי עשתה את העבודה המאומצת והקשה מתוך אמונה שכך נוהגת אישה טובה. במשך שנים זה היה מובן מאליו בשבילי. אני חושבת שגם בשבילה. סליחה על זה, אמא.

מחכה שמישהו יאמר: עשית מספיק

ברגע שהפכתי לאמא בעצמי פתאום הבנתי שאני מצפה מעצמי גם לעבוד, גם לטפל בבנות וגם לארח את המשפחה של ליאון ואת המשפחה שלי בסוף השבוע ולהגיש תבשילים מעשה ידיי, לעטות חיוך גדול, להגיש לאורחים מבלי חלילה להראות את העייפות. ניסיתי להיות האישה הטובה לפי המודל שהכרתי. הבנתי את המלכוד שאמי חייתה בתוכו, ובהדרגה התבשל הרצון להשתחרר מהתבנית.

אימהות רבות חיות סוג של דכדוך סמוי שהופך ברבות הזמן לטינה על שאף אחד לא רואה אותן. לאחר כמה שנים של ניסיון להיות האישה מהמודל ההוא, שגם פעילה בוועד הגן וגם מביאה פשטידה ולא שרוול כוסות למסיבת הסיום, וגם מפרנסת שווה בבית וגם מרגישה אשמה על שיש ערימות כביסה וכלים בכיור בסוף היום - העצב והעייפות דחקו בי להבין שזה צריך להשתנות. לא הייתי מצליחה למצוא את הדרך בלי תמיכה של טיפול רגשי, בלי תמיכה של חברות ואחיות למסע שראו את עצמן דרכי ושאני ראיתי את עצמי דרכן.

כוח חילוץ

לא הייתי נחלצת ממעגל האשמה והבושה על הימים שבהם אני מגיעה הביתה לאחר שהבנות כבר ישנות, אם לא הייתי קוראת ספרים שכתבו נשים אמיצות ושבהם נתנו שם לכאב הנשי המשותף והסבירו למה הוא לא הוגן. לא יכולתי להיחלץ מדמות האישה הטובה שהיתה טבועה בי ללא בן זוג תומך כמו ליאון.

לקח לנו זמן להבין ששנינו חונכנו על ברכיה של הפטריארכיה, ונדרש לנו זמן לעכל שעלינו לפרק אמונות שסחבנו איתנו מהעבר ללא בחירה אמיתית. עד שלא הצלחתי לתקשר עם ליאון בפתיחות ובכנות את האתגרים שהאימהות והקריירה מציבים בפניי, לא באמת התקדמתי לעבר השינוי. ועוד לא דיברנו על הביקורת המזעזעת שחוטפים גברים שרוצים לקחת חלק שווה, שגאים להיות עם הילדים כשהאישה יוצאת לעבוד. אם אתם חושבים שהטור שלי לא מתאים לקדמה שאנחנו חיים בה, אתם מוזמנים לקרוא את התגובות לפוסטים של ליאון כדי לחוות קצת את טעמה של הפטריארכיה.

ירושה לא רצויה

אל תיתנו לאף פרסומת לגבינה לשטות בכם: זה לא תמיד הרמוני, האיזון בין קריירה לבין אימהות הוא מאבק השזור ברגעי ניצחון ובתחושות תבוסה. שני התפקידים מתנגשים לעיתים קרובות, והם קורעים מבפנים עד היום. פחות מפעם, והכי חשוב - אני יודעת להתאושש מהר יותר. האמונות הפטריארכליות תמיד יהיו חלק ממחשבותיי, כי לא ניתן להעלים לגמרי השפעות של שנים, אבל בהחלט אפשר לשנות את רובן. גם ליאון וגם אני החזקנו באותה אמונה שרק אני יודעת לכבס ולבשל בבית. אותי לימדו שרק אישה אמורה לעשות זאת, ואותו שגבר אמיתי לא אמור לעשות זאת. היום אנחנו יודעים שהמגבלות האלו הן ירושה שאנחנו לא חייבים לסחוב הלאה.

שפה חדשה

אני פמיניסטית. כלומר, אני מאמינה בשוויון הזדמנויות ובאפשרויות בחירה שוות לכל המינים והמגדרים (זו המשמעות האמיתית של פמיניזם, לא שנאת גברים או שריפת חזיות), אבל התפיסה השוויונית היא שפה שלמדתי בגיל מאוחר. אני לא מדברת אותה שוטף, יש לי מבטא של מי שגדלה עם שוביניזם כשפת־אם, והוא משתרבב החוצה כשאני עייפה או מוטרדת או חווה משבר. זו עבודת חיים להפוך את השפה החדשה לשגורה יותר ויותר. אני חושבת שלעולם לא אצא מהבית להרצות בשעות הערב מבלי להרגיש כיווץ בלב על כך שלא אהיה בבית כשהבנות ייכנסו למיטות, אבל הטריק הוא לעצור לרגע ולהיזכר שיש ימים אחרים בשבוע שבהם אני כן שם בערב, וכמה זה חשוב שהן רואות את ההגשמה האישית של אמא, ושזה לא על חשבונן, שלאמא חשובה עצמאות כלכלית ויש להן מודל לנשיות המחוברת לתשוקות. לא לכולן, לחלקן.

כולה הערה, מה הבעיה?

הלחץ והחרדה שהערות כגון זו שקיבלה הראל יוצרות עבור נשים עלולים לגרום לחלקן לוותר על החלומות, על התשוקות, על האפשרות לחיות בדרכן. תקראו להן פחדניות? ממש לא. הן פרקטיות, לא כולן מעוניינות או מסוגלות לחיות את המאבק. אפשר להבין את מי שמעדיפה שלא לחוות את הבדידות או ההתנגדות של המשפחה כשהיא מנסה להתנתק מערכי הפטריארכיה. זה לא קל, אני פשוט מאמינה שהרבה יותר קשה לוותר. ביקורת על אימהות בגלל שהן מפתחות קריירה היא אחת הדוגמאות להצלפה החברתית, והיא מזיקה ומחלישה חלק מהנשים עד כדי פגיעה בערך העצמי, שמוביל לדיכאון ולנזק בריאותי ורגשי. מעבר לנזק לאישה עצמה, ההצלפה בנשים על הבחירות באיזון קריירה־אימהות מחזקת סטריאוטיפים ואת הציפייה מנשים לוותר על עצמן, מה שמקשה עליהן להתגונן מול אלימות או הטרדה.

ירדן, את לא לבד

יש הרבה דוגמאות לביקורת החברתית על אימהות שמשקיעות בקריירה. אולי אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא זה של מריסה מאייר, מנכ"לית "יאהו" לשעבר, שספגה ביקורת על שקיצרה את חופשת הלידה וחזרה לעבודה לפני הזמן המקובל. אין צורך לעודד נשים לקצר את חופשת הלידה, אבל חובה עלינו להגן על הבחירה של מי שבוחרת לעשות כן, כמו גם על מי שבוחרת להאריך את חופשת הלידה. ולמי שחרד לרווחת הילדים, לא נמצא מחקר שיוכיח שאמא עובדת היא פחות ראויה וטובה לילדיה, מה שכן נמצא במחקרים זה שנשים שמבטלות את הרצונות בפני תפקידיהן המשפחתיים נוטות יותר לדיכאון ולחרדה ולבעיות רפואיות.

אז בפעם הבאה שאתם פוגשים אמא שמספרת שיש לה נסיעת עבודה, או רואים פוסט שלה ברשת החברתית, כשהיא מחויכת ומתפרנסת, אתם מוזמנים לעשות לה לייק או לכתוב: תעשי חיים, או פשוט להמשיך הלאה בחייכם, מתוך ההבנה שאין לכם שמץ של מושג על הלבטים והרגשות שהביאו להחלטה שלה.

עשה לי את זה

בספר הזה מרוכזים 50 סיפורים על ילדות שגדלו להיות נשיאות, חוקרות, מנהיגות, יזמות ומנצחות. אנחנו יכולות להיות מה שאנחנו רואות, שומעות או מכירות, מה שמספרים לנו שאפשרי. הנשים האלו הן חלון להגדלת תודעת המסוגלות של כל ילדה וילד! מומלץ גם לילדים ולגברים.