קייט בלאנשט, אחת השחקניות המוערכות בהוליווד, נמצאת בדרך לשיא: עם המועמדות השמינית שקיבלה לאוסקר על תפקידה בסרט "טאר", כשבבית כבר יש לה על המדף שני פסלונים - אחד על "הטייס" של מרטין סקורסזה מ־2004 והשני על "יסמין הכחולה" של וודי אלן מ־2013. אם תזכה גם הפעם, היא תיכנס לליגה של מריל סטריפ ופרנסס מקדורמנד, שזכו שלוש פעמים כל אחת. לפניהן נמצאת רק קתרין הפבורן השיאנית, עם ארבעה אוסקרים.
על החגיגה הזאת העיבה שערורייה. השחקנית הבריטית אנדראה רייסבורו התברגה במפתיע עם מועמדות לשחקנית ראשית מול בלאנשט, על תפקיד בסרט דל תקציב בשם "לזלי היקרה", שיצא בסתיו האחרון מתחת לרדאר של הסרטים המדוברים לעונת הפרסים והכניס בקופות סכום זעום של 27 אלף דולר בלבד. חברת ההפצה העצמאית שהוציאה את הסרט אפילו לא תקצבה קמפיין כדי לקדם את רייסבורו, כנהוג בהוליווד. הבמאי ורעייתו לקחו על עצמם לקדם אותה, שיגרו אימיילים למצביעי אקדמיה והרימו ערבי הקרנה בנוכחות שחקניות כמו שרליז ת'רון, ג'ניפר אניסטון, דמי מור וגווינת' פאלטרו, שגם פרסמו שבחים ברשתות החברתיות וקראו להצביע לה.
אחרי שהתברר שהיא מועמדת, החלו לרוץ שמועות על לוביזם אגרסיבי שחרג מגבולות תקנון האוסקר. בשבוע שעבר התכנסו במיוחד בכירי האקדמיה כדי לדון בפרשה, כשברקע קולות לביטול המועמדות. בסופו של דבר, המסקנה היתה שרייסבורו השיגה את המועמדות באופן חוקי ואין להענישה, והבעיה, אם בכלל, היא בקידום הלא קונבנציונלי ברשתות החברתיות.
כאילו חזתה את הסקנדל מראש, כשבלאנשט זכתה בפרס בחירת המבקרים לפני חודש, היא התייחסה לבעייתיות של טקסי הפרסים."זה מאוד שרירותי, בהתחשב בכמה הופעות יוצאות דופן היו של נשים, ולא רק אלו רק שנמצאות באולם הזה, כמו אנדראה רייסבורו", אמרה השחקנית האוסטרלית בנאומה על הקולגה, שלא היתה מועמדת באותו טקס, "הייתי מאוד שמחה אם פשוט היו משנים את הפאקינג מערך הזה. כאילו, מה זאת הפירמידה הפטריארכלית הזו, שבה זוכה עומד כאן על הבמה? למה שלא נכריז שיש שורה שלמה של הופעות משחק של שחקניות, שפועלות ונמצאות בדיאלוג אחת עם השנייה? די למרוץ הסוסים המשודר הזה. כל אישה באשר היא, בטלוויזיה, בקולנוע, בפרסומות לטמפונים, מה שזה לא יהיה. אתן עושות עבודה מדהימה, שמעוררת בי השראה ללא הרף".
כשקיבלה פרס לאחרונה בפסטיבל בפאלם ספרינגס, הוסיפה ואמרה: "שום זוכה לא עומד על הבמה עם פסלון כזה בלי צבא שלם של אנשים שיוצרים את הסרט, ואני חושבת שיש דרך אחרת לחגוג הופעות משחק. כולנו חלק מהתעשייה; כולנו משפיעים אחד על השני. בפני כל השחקניות ניצבו אתגרים, והן נדחקו לקצה גבול היכולת. כל הרעיון שדבר מה הוא 'הטוב ביותר' גם לא מרגיש לי נכון, זה מאוד סובייקטיבי. כל תפקיד בסרט הוא מחול בין אנשי מקצוע שונים בתחומם, שיחות עם הבמאי, העורך והצלמים. וכמובן השחקנים שלצידך, לא משנה בכלל מה גודל התפקיד של כל אחד מהם.
לראות את היצירות הקולנועיות והופעות המשחק של שחקנים ושחקניות המלאות נשמה ורגש - לא משנה איך אתם מזדהים מגדרית - ממלא את הלב בשנה האחרונה. הקורונה היתה תקופה נוראית. אף אחד לא רוצה לחזור לאותם ימים. לא למדנו מספיק במהלך המגיפה - כי אנחנו יצורים מטומטמים, אבל נדמה שכאמנים אנחנו יודעים יותר מאי־פעם מה הכי חשוב עבורנו, ועבורי זה התהליך ולא לקבל פרס, לא לחכות למחיאות כפיים. אם תתחיל כל פרק בצורה שיתופית ובלב פתוח, כך עליך להמשיך עד הסוף. רק אז יש סיכוי שייצא מזה משהו משמעותי באמת, ועבורי זה מתחיל בחבירה לאנשים אחרים. זו הסיבה שאני בתעשייה".
זו אינה הפעם הראשונה שבה בלאנשט גילתה ענווה. "עד היום אני מופתעת בכל פעם שמציעים לי תפקיד", הודתה במסיבת עיתונאים, "כשאני מתחילה צילומים זה עדיין כמו היום הראשון בבית הספר, לא משנה באיזה סדר גודל של פרויקט מדובר. אלו תמיד ימים ראשונים מלאי חרדות ופרפרים בבטן, שמחזירים אותי אל הקרקע הרחק מהמולת הפרסים. אני לא באה עם יעד מוגדר שעלי לכבוש, ובראיונות תמיד מציגים זאת כאילו מובן מאליו שבחרתי בתפקיד שאליו יגיעו כל השבחים, אבל זה אף פעם לא כך. זאת לא מי שאני. אני צריכה את הדחיפה והאתגר העצמי, ללכת למקומות חדשים ולהתאמץ בכל תפקיד מחדש. לפעמים זה לא הולך או שהקהל לא מוצא חיבור. יש כל כך הרבה תרחישים - שהתפקיד יהיה לוחץ מדי או מופנם מדי, שהבכירים באולפנים יחתכו סצנה שהשפיעה לרעה על הסרט, לא חסרות סיבות. יש הרבה מעבר לשליטתך כשחקן, אבל מוכרחים להמשיך קדימה ולעשות את העבודה, ובסוף גם לצאת לפנסיה".
את כבר חושבת על הפנסיה?
"למרבה הצער, אין לי תחביבים מיוחדים והעבודה שלי היא התחביב שלי. אני תמיד מנסה לאמץ משהו לזמן הפנאי, וזה לא קורה. אני דג זהב שממשיך לשחות במעגלים באקווריום שבו הוא חי. אני נהנית מיצירות אמנות, האלמנט הוויזואלי מאוד ניכר בחיי. בכל פעם כשיש לי קצת כסף בצד, אני מעדיפה לפזר אותו על עוד ציורים ופסלים. זה מפרה אותי ויש לי טעם מאוד אקלקטי. מעבר לזה אני פשוט חיה את חיי, נהנית ללכת לסופרמרקט, להביט מהצד באנשים ובילדים משחקים בגני שעשועים".
מה מושך אותך?
"מעניין אותי הלא נודע, אני נמשכת למה שטרם התנסיתי בו. אני לא מתכוונת לכך שאני רוצה לקחת חלק במשימה למאדים, החיים על כדור הארץ מספיקים לי. אבל יש לא מעט הרפתקות שמחכות לי, וכשאני מקבלת הצעות רעננות אני מייד מתפתה. ההליך היצירתי מאוד קוסם לי, רעיונות ליצירות חדשות שאוכל לקחת בהן חלק, זה מעורר חושים עבורי וזה גורם להיות פעילה חברתית, כי אחרת אני בקלות מתחבאת בבית".
מתנחמת ברגעי השקט המעטים
בלאנשט ממש לא נשארה בבית בתקופה האחרונה, הודות ל"טאר המנצחת" שעולה לאקרנים אצלנו. התפקיד בסרט, שהוצג בשורה של פסטיבלים - החל מוונציה ששם זכתה בפרס השחקנית ועד טורונטו וניו יורק - שם אותה על המפה. היא זכתה גם בגלובוס הזהב ובפרס השחקנית הטובה מאיגוד מבקרי הקולנוע האמריקנים, ובסך הכל יש לסרט שש מועמדויות לאוסקר בטקס שייערך בחודש הבא.
בסרט היא מגלמת את לידיה טאר, דמות פיקטיבית של מנצחת ומלחינה מחוננת ועטורת שבחים, שמוצאת את עצמה מסתבכת בהאשמות של הטרדות וטיפוח נצלני של מוזיקאיות צעירות שאליהן היא מתקרבת, במה שמאיים להחריב לה את הקריירה ולהכתים את שמה לעד. מדובר בסרטו הראשון זה 16 שנה של הבמאי־תסריטאי טוד פילד, שבעבר ביים וכתב את הסרטים "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים" מ־2006 עם קייט ווינסלט.
"אף פעם לא קראתי תסריט כזה", סיפרה בלאנשט בתום ההקרנה החגיגית בפסטיבל הסרטים בניו יורק, "בדרך כלל אתה עובר בקריאה על שלוש המערכות וחושב על העבודה שנדרשת ממך כדי שהכל יתגבש יחד, אבל הפעם קראתי רק את הפסקה הראשונה וקלטתי כמה אני חרק קטן וכלל לא מבינה מה התסריט הזה עומד לחשוף בפניי. יש לי 26 כרכים של מילון אוקספורד לאנגלית, ושלפתי אותם החוצה כדי לפצח כל הברה בכל מילה, ותוך כדי גם הבנתי שהשכל של טוד בא עם רגש גדול, גם מעצם היותו מוזיקאי ושחקן וצלם, ואפילו עוסק בהקרנת סרטים. יש רגישות לקצב של הסיפור וזה ממש כמו ליצור פסקול, והקהל לא מוכרח להבין כל מילה. אבל התסריט נגע בי ועורר בי כל מיני שאלות שעלו לי, ולא היו תשובות באופן מפורש בתסריט. חשבתי לעצמי שזה עומד להיות תהליך מרתק, ובתור שחקן זה הכי טוב שאפשר לייחל לו. שתהליך העבודה לא ידמה למה שעשיתי בעבר. אני אסירת תודה על שטוד הזמין אותי למסע המטורף ומשנה החיים הזה".
לדבריה של בלאנשט, ההיכרות עם הבמאי החלה ב־2012 לטובת רעיון לסרט אחר שלא נשא פרי, אך הרצון לחבור יחד לפרויקט משותף נשאר מאז.
"היתה לנו פגישה מעמיקה לפני כעשור שלא שכחתי, והצפייה בסרטים שלו שינתה בי משהו. זה נדיר שהוא יוצא מהבית לעשות סרט, אז היה אפשר לדעת שמדובר במאורע נכבד. הוא לא יוצר אלמלא יש לו דבר מה לומר, ואני חושבת שלסרט יש הרבה מה לומר. יש כל כך הרבה שאלות שמופנות לעבר הצופה בצורה מכובדת במקום להמציא תשובות מתוכו. ידעתי שהעבודה תהיה מרתקת כי לא קראתי אף פעם תסריט שהוא כמו פסקול של מחזמר, מלא קצב, ולכל דמות יש דינמיקה ואינטונציה משלה.
"הסיפור הוא של טרגדיה מטאפיזית, עד כדי כך שלא ידעתי איפה להתחיל. השיחות הראשונות שלנו לגבי התפקיד היו מאוד מעשיות, כי היתה הרבה עבודת הכנה לפני שיוצאים לדרך עם הצילומים והכניסה שלי לדמות. וברגע שטוד החל להרכיב את צוות השחקנים המדהים, ידעתי שיש סיכוי שיהיה פה משהו מיוחד במינו".
לצורך התפקיד בלאנשט למדה, בין היתר, לנגן בפסנתר, ולהקשיב לצלילים קצת אחרת. "כמי שמוגדרת כמאסטרו ברגעים הראשונים בסרט, ידעתי שהדמות תצריך הרבה עבודת הכנה והיו לי שיעורי פסנתר פעמיים-שלוש בשבוע", היא משתפת, "היו לי גם מורה לגרמנית שלימד אותי הגייה נכונה של מונחים מקצועיים, ומאמנת אישית שהסבירה לי כיצד לנצח על תזמורת. אבל התודה הכי גדולה היא לילדיי, שהם אהבת חיי אבל גם פאקינג רועשים!", היא צוחקת. "תמיד אהבתי מוזיקה, אבל ב־21 השנים האחרונות אני מתנחמת ברגעי השקט המעטים. כך שלקבל חזרה את המוזיקה זו מתנה".
תפקיד ראשון כניצבת במצרים
בלאנשט נולדה במאי 1969 במלבורן, ילדת סנדוויץ' לאם אוסטרלית ולאב אמריקני ששירת בחיל הים של ארה"ב, שהכירו כשהאונייה של אביה עגנה בנמל מלבורן. האב נפטר מהתקף לב כשהיא היתה בת 10. לצד עבודה בבית אבות, היא למדה באוניברסיטה המקומית לתואר בכלכלה ובאמנות, אך נשרה אחרי שנה אחת מתוך רצון לטייל בעולם. כשביקרה במצרים והיתה זקוקה להכנסה, קיבלה הצעה לתפקיד ניצבת בסרט איגרוף מצרי, שבו גילמה מעודדת אמריקנית. בשובה לאוסטרליה החלה לימודי משחק במכון הלאומי לאמנות הדרמה בסידני.
את הקריירה החלה על הבמה. באחת מהפקות התיאטרון באמצע שנות ה־90 הכירה את המחזאי אנדרו אפטון, שלו נישאה ב־1997. אז גם החלה לשחק יותר בסרטים, ובראשם "אליזבת" מ־1998, שזיכה אותה בגלובוס הזהב והשיג לה מועמדות ראשונה לאוסקר; "הכישרון של מר ריפל" לצד מאט דיימון וג'וד לאו; וכגלדריאל, אלפית בת מלוכה, בטרילוגיית סרטי "שר הטבעות" שביים פיטר ג'קסון. היא היתה מועמדת לאוסקר גם על "רמז לסקנדל", "אליזבת: תור הזהב", "אני לא שם" שבו גילמה את בוב דילן ו"קרול".
במקביל, גם טיפחה את התא המשפחתי והביאה לעולם יחד עם אפטון שלושה בנים, דאשיל (21), רומן (18) ואיגנציוס (14). לאחר שבני הזוג שימשו מנהלים אמנותיים בתיאטרון של סידני בעשור הקודם, ב־2015 הם הרחיבו את המשפחה ואימצו ילדה בשם אדית.
"הרעיון לאמץ עלה בשיחות בשלב מאוד מוקדם בנישואים שלנו", אמרה בעבר, "לא הייתי מהילדות שחלמו להיות אמא לילדים, לא ממש חיבבתי ילדים. אבל אחרי שהכרתי את בעלי והבאנו לעולם את בננו הבכור, שקלנו לאמץ אבל אז הבאנו לעולם עוד ילד ואחד נוסף. ולא אימצנו במודע ילדה בכוונה כי היו לנו בבית כבר שלושה בנים. האימוץ היה ממקום שבו הרגשנו כמשפחה שיש מרחב בחיינו שאנחנו יכולים לחלוק ולצרף אלינו עוד נפש.
"אדית היא ברכה גדולה עבורנו, אנחנו בני מזל שהיא איתנו. אוכלוסיית העולם מתפוצצת ויש נסיבות שונות שמובילות למשולש הזה של הורים ביולוגיים, הילד שנמצא באמצע וההורים המאמצים שמקבלים אותו לחיקם ומגדלים אותו. זה מאזן מאוד מורכב ועדין, אבל דבר מופלא. אני רוחשת כבוד עצום לעבודה של עמותת האימוץ שייסדה חברתי האוסטרלית דבורה־לי פורנס (אשתו של השחקן יו ג'קמן, ד"כ), וכל מה שהם עושים כדי לדאוג שאותם ילדים ימצאו את הסביבה הנכונה והמכבדת ביותר עבורם, וכל זאת בכמה שפחות זמן במסגרות אומנה זמניות וכל התסבוכת הפרוצדורלית, כדי להקל על הילדים".
הילדים שלך צופים בסרטים שלך?
"הבן הגדול שלי צופה בלא מעט קולנוע באופן כללי. באחת הפעמים הוא הסב את תשומת ליבי לסרט שהוא אהב במיוחד בשם 'במקום בודד' עם האמפרי בוגארט מ־1950, שאני אפילו לא הכרתי. אז אנחנו כבר בשלב שבו אני לומדת מהילד שלי. אבל כן, כשזה מתאים הילדים שלי צופים בסרטים, ועבורי הם כמו קהל בהקרנת מבחן ראשונית פרטית. הם אפילו רואים פה ושם סצנות מחדר העריכה והפכו למקצוענים".
צו השעה: פרויקטים בטלוויזיה
בשנים האחרונות בלאנשט נשמעה לצו השעה והחלה לקחת חלק בפרויקטים טלוויזיוניים, כמו הסדרה האוסטרלית "עקורים" ששודרה בנטפליקס והמיני־סדרה ההיסטורית "גברת אמריקה", שאותה הובילה והפיקה ועסקה בדמויות הנשיות שהיו בעד ונגד התנועה לשוויון זכויות בשנות ה־70. בלאנשט גילמה שם את דמותה של עורכת הדין השמרנית והמתנגדת הנמרצת פיליס שלאפלי, והיתה מועמדת לאמי ב־2020, אז התמודדה מולה שירה האס ב"המורדת".
"בעקבות העבודה על המיני־סדרה חקרתי את התנועה לשחרור האישה מאז סוף שנות ה־60, העשור שאחרי וכל מה שקרה בארה"ב עד לבחירת הנשיא רייגן ב־1980. בעקבות מה שקרה עם מי־טו בשנים האחרונות היתה תחושה שהעבר חוזר על עצמו", היא מסבירה, "אבל הדיון שונה ממה שהיה אז - מה גם שהשינויים קרו וממשיכים לקרות, ויש עוד כאלה שייקח להם זמן רב יותר. אבל לדעתי לתקשורת יש אחריות רבה ביצירת השפה והסיקור.
"צריך להבין שאלו דברים שקורים בכל תחום ובכל מקום, וגם לא רק למין הנשי. אני פשוט חלק מתעשייה מאוד חשופה, ולכן נחוץ להניע שינוי ולגרום לכך שנראה הרבה יותר תוצאות חיוביות. יש עוד תחומים בעולם שצריכים להשלים את הפער ולטפל בנעשה אצלם. אי אפשר להזיז את מחוזי הזמן לאחור, אבל אני חובבת היסטוריה ויודעת שהיו שחקניות כמה דורות לפניי שסללו את הדרך עבורי ועבור אחרות, בדיוק כפי שאני מרגישה שהגעתי למעמד מסוים בתעשייה ומחובתי לשמש מנטורית לשחקניות עולות. זו החוכמה בסופו של דבר - להעביר את זה הלאה".
השמעת את קולך גם בנוגע לסוגיית שוויון השכר בין המינים.
"נכון. גם פה יש שינוי אבל התהליך לוקח זמן רב, ולא קורה בן־לילה. לנשים אסור לגלות סבלנות, ועליהן לא להרפות מההתקדמות שכבר נעשתה. עלינו לדרוש תיקון בכל פעם מחדש כשיש עוולה וללוות את התהליך עד שהדברים יעוגנו וייחקקו בסלע. ושוב, זה לא רק במקצוע שלנו.
"בכל תחום שבו אישה עושה אותה משרה שהוטלה על גבר, הן ראויות לתגמול זהה. זו לא תאוות בצע בלתי הגיונית. אני לא נכנסתי למקצוע כדי להתעשר, והיו מקרים שהשקעתי חזרה מהשכר שקיבלתי בסרט, כי היו קשיים תקציביים בהפקה. זהו מאמץ קבוצתי. אבל אין לי שמץ של ספק שאני מוכרחה לקבל שכר שווה לשחקנים גברים העובדים לצידי".
האם חווית אפליה בתור אישה?
"האמת היא שאני לא מתעסקת במגדר שלי. כשדלת אחת לא נפתחת, אני אינסטינקטיבית עוברת לדלת אחרת, כמו עליסה בארץ הפלאות. כלומר, למדתי שאם במקומות מסוימים דברים לא קורים, אני מייצרת חלופות והולכת לאפיקים שכן ייפתחו בפניי.
"אחרי שסיימתי את לימודי המשחק לא חשבתי בכלל שאגיע לקולנוע. לקח לי זמן להבין מה לעשות עם עצמי. לקחתי תפקידים קטנים וניסיתי לראות מהן היכולות שלי. העבודה בתיאטרון היתה מאוד מהנה, וסרטים לא היו בתכנון. רציתי לעבוד ולחוש סיפוק מקצועי, בטח שלא לנסות כל מדיום שהוא. כיום המציאות שונה והכל מגוון, כולל הנשים השונות שאנו רואים על המסך ועל הבמה, ואני לא חושבת שזה יחזור למה שהיה בעבר".
dcaspi@goldenglobes.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו