הסיפור של המתמטיקאי־מדען הגאון והמקולל אלן טיורינג מדהים. כל כך מדהים, למעשה, שאחרי שתשמעו אותו בוודאי תגידו לעצמכם "די! לא יכול להיות!" אבל כן. יכול להיות. ואפילו היה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ב־1936, כשהיה בתחילת שנות העשרים לחייו, חיבר טיורינג מאמר מכונן שתירגם את העולם הפיזי לאפסים ולאחדים, הניח את היסודות לתחום אנליטי חדש בשם "מדעי המחשב", ובישר, הלכה למעשה, על לידתו של העידן הדיגיטלי. כמה שנים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, מילא טיורינג תפקיד מרכזי במערך המודיעין הבריטי, היה שותף לבנייתו של "מחשב־על" ראשון מסוגו שסייע לפצח את הקוד של מכשיר האניגמה - מכשיר ההצפנה של הגרמנים, שנתפס כבלתי אפשרי לפיצוח - ותרם תרומה מכרעת לקיצור המלחמה בכמה שנים ולניצחון של בעלות הברית.
בתוך כך, טיורינג גם היה הומוסקסואל - דבר שהיה אסור על פי חוק בבריטניה של אותם ימים (ועד 1967, למעשה) - ובתחילת שנות החמישים, במקום לקבל צל"ש ותמיכה ממסדית, עשו לו "אוסקר וויילד": הוא הועמד לדין בעוון נטיותיו המיניות, נמצא אשם, ונדרש לעבור סירוס כימי משפיל. קצת לאחר מכן נמצא טיורינג מת במיטתו, חצי תפוח מצופה בציאניד לצידו, וההנחה הרווחת היא כי התאבד. הוא היה בן 42 בלבד.
פלאשבקים מיותרים
עם סיפור חיים כל כך מטורף, כל כך טרגי וכל כך רלוונטי לחיינו (רעיונותיו של טיורינג נוכחים זה כמה עשורים טובים בכל בית, ועומדים בבסיס המצאותיהם של גוגל, אפל, מיקרוסופט, פייסבוק ושות'), היה אפשר לצפות ש"משחק החיקוי" - דרמה ביוגרפית חדשה שעוסקת בחייו ובהישגיו האדירים של האיש, בדגש על תרומתו לפיצוח מכשיר האניגמה - ידבוק בעובדות. אך התסריטאי גרהאם מור והבמאי מורטן טילדום עושים בדיוק ההפך, וחבל. השלד של הסיפור אמנם נמצא כאן, אבל השלד הזה מכוסה בכמות עצומה של המצאות, עיוותים וגוזמאות, שמטרתן אחת: להפוך את חייו של טיורינג להוליוודיים יותר. למרות שהתוצאה אינה משעממת, מלטפת ודביקה כמו במקרה של "התיאוריה של הכל" - הדרמה הביוגרפית מהעת האחרונה שעוסקת בסטיבן הוקינג - אין ספק שלטיורינג הגיע טיפול רציני ומעמיק יותר מטיפול "נפלאות התבונה" שהוא מקבל כאן. ובמיוחד כשמביאים בחשבון את מידת העוול שנעשה לו בחייו, ואת העובדה שהסיפור שלו נותר די עלום עד היום.
"משחק החיקוי" מקפץ באמצעות פלאשבקים בין שנות בית הספר של טיורינג, שנות המלחמה ושנות החמישים, בניסיון להוכיח איזושהי תזה מופרכת ומיותרת שבחרו היוצרים. על פי הסרט, מערכת היחסים המשמעותית שהתפתחה בינו לבין חברו הטוב לספסל הלימודים המשיכה לרדוף אותו כל ימי חייו, ושיחקה תפקיד חשוב בעבודתו, עד כדי כך שאפילו החליט לקרוא למחשב־העל שבנה על שמו של החבר, כריסטופר.
התזה הזאת, שהופכת את כריסטופר ל"רוזבאד" של טיורינג, אולי מספקת לסרט מסגרת נרטיבית נוחה וברורה, מעניקה לטיורינג סוג של עומק והיגיון רגשי, ומסייעת לצופים לסמפט אותו ולראות בו גיבור טרגי. אבל הקשר שלה למציאות, כפי שהיא מתוארת בביוגרפיות של טיורינג, הוא קלוש, במקרה הטוב (למחשב־העל טיורינג קרא בכלל "Bombe"). ואם לא די בכך, הפלאשבקים לימי בית הספר הם ללא ספק החלק החלש ביותר בסרט.
טיורינג בבגרותו, שמגלם בנדיקט קמברבאץ', מצטייר כאאוטסיידר אקסצנטרי, מתנשא ובלתי נסבל שאינו מבין בדיחות ושאינו מצליח לתקשר עם סביבתו, וכפריק נרקיסיסטי ולא אהוב שנאלץ להילחם נגד כל הסיכויים כדי לשכנע את מפקדיו (צ'רלס דאנס ומארק סטרונג המצוינים) ואת עמיתיו שיש באמתחתו את הרעיון המטורף שיביא לניצחון במלחמה. גם כאן, קל להבין מדוע בחרו היוצרים בנתיב שבחרו. אף אחד לא מתעניין בגיבור שהדברים באים לו בקלות. עדיף להיות גאון לא מובן. עדיף להיות אנדרדוג. זה טוב ליצירת דרמה, מתח ואפילו הומור. אבל מה לעשות שבפועל מפקדיו של טיורינג ידעו בדיוק על מה הוא עובד, ואפילו הבינו את רעיונותיו ותמכו בהם? ומה לעשות שלמרות שהיה עוף מוזר, על פי כל קנה מידה, טיורינג גם היה, באותה נשימה ממש, טיפוס חברותי ופופולרי בקרב מפצחי הצפנים של הצבא הבריטי?
אהובת הצפן
נקודה נוספת שממחישה את החופש היצירתי הבלתי מוגבל שיוצרי "משחק החיקוי" לקחו לעצמם הוא האופן שבו מעוצבת דמותה של ג'ואן קלארק - מפצחת צפנים שעבדה לצידו של טיורינג במהלך המלחמה, ושהפכה לתקופה קצרה לארוסתו. למרות שקלארק האמיתית היתה חנונה ממושקפת ולא אטרקטיבית בעליל, את דמותה בסרט מגלמת כוכבת הקולנוע הזוהרת קירה נייטלי (שנראית כאילו יצאה מהפקת אופנה תקופתית). מערכת היחסים שלה עם טיורינג מבוססת גם היא על אי דיוקים ועיוותים שבעיקר דואגים לסימטריה של התסריט וליצירתה של דרמה שלא היתה ולא נבראה. והדבר מגיע לשיאו בסצנה מאוחרת שבה טיורינג מתוודה בפני קלארק כי הוא הומוסקסואל, למרות שבפועל, קלארק ידעה מההתחלה שהארוס שלה מעדיף בנים. היא פשוט קיוותה שזה יעבור לו.
זה לא נעצר שם. לאורך כל הדרך, הסרט מתעלל בעובדות ובתאריכים כדי שאלה יתאימו לצרכיו, וחושף בתוך כך את התחבולות התסריטאיות המפוקפקות שלו; את הקישוטים הקטנים למציאות שאמורים לגרום לסרט "לעבוד" טוב יותר. הוא משנה את רצף האירועים שהובילו למעצרו של טיורינג בשנות החמישים (האמת הטרגית ונטולת האינטריגות היתה פשוט יבשה מדי, כנראה), והוא אפילו מכיל תת־עלילה מומצאת מהיסוד שבה טיורינג חושף מרגל סובייטי, אך לא מסגיר אותו מתוך פחד שזה יגלה למפקדיו כי הוא הומוסקסואל.
אין צדק
למרות שהוא מונח על יסודות כה עקומים, לא אכחיש שיש ב"משחק החיקוי" כמה וכמה רגעים מוצלחים, וכשהרגעים האלה מתרחשים על המסך, בהחלט אפשר להתעלם לרגע קצר מהעובדה שהם לא התרחשו במציאות (רגע ה"אאוריקה" שמוביל את טיורינג לפיצוח הצופן של הגרמנים, למשל, הוא רגע סוחף שכזה). הבעיה היא שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מכך לאורך זמן.
אף שדרמות ביוגרפיות שמעוניינות לזכות באוסקרים אינן מחויבות לומר רק אמת, ואף שקמברבאץ' - שכבר הוכיח לא פעם כי הוא מצטיין בגילום גאונים שרוטים (ע"ע "שרלוק") - מגיש כאן הופעה שאפשר להגדירה בקלות כמוצלחת, התחושה שמתקבלת מצפייה בסרט היא שהתסריטאי מור והבמאי טילדום הלכו רחוק מדי עם הרצון לגרום לחייו של טיורינג להתאים לתבנית. והתחושה הזאת רק מתחזקת ככל שמתעמקים בביוגרפיה המרתקת "Alan Turing: The Enigma" מאת אנדרו הודג'ס, שעליה "התבססו".
"משחק החיקוי" הוא אמנם סרט נאה לעין, והוא מספק חוויית צפייה מבדרת וקולחת בסך הכל. אך אין בו כל מורכבות או אמביוולנטיות - שתי תכונות שאי אפשר להפריד בינן לבין טיורינג. ולמרות כוונותיו הטובות, הוא ממש, אבל ממש, אינו עושה צדק עם מושאו. מתברר שיש אנשים שהסיפור שלהם מדהים מספיק, מטורף מספיק ומעורר השראה מספיק בדיוק כמות שהוא. וכל המוסיף, משמיט ומעוות, גורע.
"משחק החיקוי" ("The Imitation Game"), במאי: מורטן טילדום. בריטניה/ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו