שפע בינלאומי היה השבוע בהכרזת המועמדים לאוסקר: סרט המלחמה הגרמני "במערב אין כל חדש" קטף תשע מועמדויות, כך גם "רוחות אינישרין" האירי, בנוסף ל"הנערה השקטה" שהפך לנציג ראשון מאירלנד בקטגורית הסרט הבינלאומי. וזה לא הכל - רובן אוסטלונד השבדי יצא עם שלוש מועמדויות ל"משולש העצבות", הקולנוענים המקסיקנים אלפונסו קוארון וגיירמו דל טורו כיכבו ושחקנים ממוצא סיני, וייטנאמי וקובני כבשו את הקטגוריות המרכזיות.
ואיפה ישראל בכל הסיפור?
הרי חדשות לבקרים מבשרים לנו בכותרות בקלייק-בייטים חגיגיים על הצלחות סנסציוניות מעבר לים, שחקנים משלנו שלוהקו לתפקידים בהפקות פאר לצד שמות מפורסמים שכולם מכירים, יוצרים שהוחתמו על חוזים עם אולפנים מובילים ומשחקים אותה בגדול וכמובן, עוד ועוד פורמטים טלוויזיוניים שנרכשו ויעובדו לגרסה אמריקנית – אבל בתכל'ס לעולם לא יגיעו לשלב הצילומים ועד שיבוטלו כבר תשכחו מזה. "הישג ישראלי בחו"ל" הפך למושג לעוס וריק ממשמעות אם בפועל הוא בעיקר נועד לקדם בבית את הסחורה המקומית, בהסתמך על קבלות של תו תקן הוליוודי, עאלק.
לראיה, במעמד היוקרתי ביותר של תעשיית הבידור והטקס הכי נוצץ בעולם אין לישראל כמעט זכר. 54 פעמים הוגשו נציגים ישראלים למועמדות מטעם האקדמיה האמריקנית לקולנוע, אך הפעם האחרונה שנכנסנו לאוסקר בקטגורית הסרט הבינלאומי (שנקראה בעבר הסרט הזר, עד שהוחלט לשנותה בהסבר שלמילה זר יש קונוטציה מנכרת ומפלה) הייתה עם "הערת שוליים" של יוסף סידר מ-2011. היתה זו המועמדות העשירית של ישראל והאחרונה עד כה, אז נקבע שיא מפוקפק של המדינה עם הכי הרבה מועמדויות בקטגוריה ללא זכייה.
המועמדות של סידר דווקא סימלה תקופה פורה במיוחד עבור ישראל, רביעית בתוך חמש שנים. ישראל פרחה על הרדאר הקולנועי הבינלאומי והעלתה רשמית הילוך ברצף הטוב ביותר שידענו מאז שנות ה-70' עם סרטים קלאסיים כמו "השוטר אזולאי" ו"מבצע יהונתן". "בופור" של סידר היה מועמד ב-2007, "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ב-2008 ו"עג'מי" של סכנדר קובטי וירון שני ב-2009. אז נראה היה כי עלינו על הגל, וזה רק עניין של זמן עד שהפסלון הנכסף יעשה דרכו לארץ הקודש.
אבל בעשור האחרון עברנו לניוטרל. ואם תשאלו מומחים בהוליווד, אנחנו בכלל בקומה מינוס ארבע בחנייה.
וזה לא שאין יצירות משובחות ויוצרים מחוננים שיוצאים מישראל, שכן אחרת אותן כותרות על הישגים בחו"ל לא היו קיימות כלל. מה שקרה בעשור וחצי האחרונים הוא שהרבה מאוד מדינות זכו אף הן לתשומת לב עולמית, הדביקו אותנו בפער ואף עקפו אותנו בסיבוב.
הקוריאנים עשו היסטוריה לפני שלוש שנים וזכו באוסקר לסרט הטוב על "פרזיטים", לפניהם "רומא" המקסיקני ו"אהבה" הצרפתי היו מועמדים בקטגוריה החשובה. בשנה שעברה היה זה "הנהגת של מר יוסוקה", מיפן.
המגמה ההולכת וגוברת הנידונה היא עדות ניצחת לפניה המשתנים של האקדמיה, שבעקבות מחאת Oscars So White לפני שמונה שנים והתביעה הציבורית לגיוון אתני בקרב המועמדים, פעלה נמרצות והוסיפה מאות על גבי מאות של חברים חדשים לכדי סך של כ-10,000 מצביעים מיותר מ-80 מדינות. וככל שהכפר הגלובלי גדל ואיתו הזמינות להיצע מטריטוריות מרוחקות בעולם, כך מנעד מוצאם של המועמדים מתרחב.
כעיתונאי ישראלי בהוליווד, תמיד כשאני ממליץ על תוכן מהמולדת אני מקבל את התגובה "זה שוב על הסכסוך?". לא משנה כיצד המורכבות הגיאו-פוליטית מוצגת, כולל ב"סינמה סבאיא" המקסים שיצא השנה, עושה רושם שהעולם התעייף סופית מהעיסוק ביחסים בינינו לבין שכנינו ולרוב הם מרימים ידיים מראש. חשוב הנושא ככל שיהיה, התגובה האינסטינקטיבית והמעוותת היא שאנחנו תקועים באותו נרטיב, אז למה בכלל לטרוח?
ואין מן הנמנע לגעת בפוליטיקה פנימית, החל מהוויכוח הקבוע סביב תעדוף לכאורה של מצביעי האקדמיה הישראלית לסרט שייצג אותנו "שהאמריקאים יאהבו", ומעורבות בבחירת התכנים שאנחנו מציגים לעולם על פני הסרט הטוב ביותר באמת של אותה שנה. גם הטרנד לשלוח במאים צעירים עם סרטי ביכורים לא מוכיח עצמו. תוסיפו לזה את התעמולה ההרסנית והאפקטיבית של מתנגדינו בכל החזיתות ואוזלת היד מצדנו, ותקבלו רתיעה רבתי מקולנוע ישראלי.
בינתיים אפשר להתנחם בישראלים שעשו זאת באופן עצמאי: גיא נתיב שזכה עם רעייתו ג'יימי ריי ניומן באוסקר לסרט קצר על "סקין", מהנדס הסאונד ניב אדירי שזכה באוסקר על "כוח משיכה" עם ג'ורג' קלוני ונטלי פורטמן, האחרונה כזכור ילידת ירושלים שזכתה באוסקר לשחקנית הראשית על "ברבור שחור".
כמאמר הקלישאה – עצם המועמדות היא בעצמה כבוד. אבל כל עוד לא נשכיל לעודד יצירות איכותיות שנאמנות לעצמן בלבד, ללא מהמורות הסברתיות או שיקולים חיצוניים מסיחי דעת, ולהגיע ללב המצביעים עם סרטים בקריטריונים עילאיים שאי אפשר להתעלם מהם, גם המועמדות תיגזל מאיתנו שנה אחרי שנה, כבר יותר מעשור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו