באוקטובר 2013 דיווחה התקשורת הישראלית בקצרה על סירובה של משפחה מצרית לקבל מיד ושם את אות חסיד אומות העולם עבור בן משפחתם, רופא מצרי - מוחמד מודי הלמי (חלמי בהיגוי ערבי), שחי ועבד בברלין והציל במהלך מלחמת העולם השנייה משפחה יהודית ממוות ודאי בידי הנאצים. כחודש לפני כן הודיע יד ושם בחגיגיות רבה על ההחלטה להכיר בהלמי כחסיד אומות העולם, ובכך הפך הרופא המצרי, שהלך לעולמו ב־1982 בברלין, העיר שבה התגורר רוב חייו, לערבי הראשון המקבל את התואר.
ההכרה הזאת היתה יכולה לייצר מכנה היסטורי משותף בין ערבים ליהודים, אך זה לא קרה. הלמי נפטר ללא ילדים. עיתונאים זרים שיצרו קשר עם קרובי משפחה מסוימים, שאותרו במצרים, נתקלו בדחייה מוחלטת של ההכרה הישראלית. אחת מהן צוטטה כאומרת: "אילו מדינה אחרת היתה מציעה לנו את הכרת הכבוד הזו, היינו נעתרים ומקבלים אותה בשמחה. מכיוון שמדובר בישראל, איננו מעוניינים בהכרה. כשהלמי היה בחיים נהגנו לבקר אותו. הוא שמח מאוד כשהיינו מגיעים, כי לא היו לו ולאשתו ילדים ואנחנו היינו המשפחה היחידה שנותרה לו. היו לו חברים יהודים והוא מאוד כיבד אותם, אבל דעתו לא היתה נוחה מישראל הציונית והכובשת. אני בטוחה שאילו היה בחיים, היה מסרב לקבל את ההכרה".
"עכשיו או לעולם לא"
טליה פינקל, במאית סרטים ואמנית רב־תחומית, מאמינה שאמנות היא כלי לשינוי חברתי. היא חזרה בדיוק באותה התקופה לישראל מווינה, שבה שהתה ארבע שנים עם בעלה בשל עבודתו האקדמית, ונתקלה בידיעה המדוברת. "נתקלתי באינטרנט בידיעה קצרה על כך שהוכר חסיד אומות העולם ערבי ראשון, ומשפחתו מסרבת לקבל את האות. היו הרבה טוקבקים לידיעה על הסירוב של המשפחה, הם לוו במילות נאצה אלימות כלפי ערבים, והמשפחה הואשמה באנטישמיות. זה מה שדחף אותי לעבוד על הסיפור. לא הייתי רגילה לאלימות המילולית הזו. איך יכול להיות שבן אדם עשה מעשה אולטימטיבי - הציל יהודים בגרמניה - והישראלים מתלהמים. במקום לומר איזה סיפור יפה, הלוואי שהיו עוד כאלה - התגובות היו פשוט אלימות נורא כלפי הצד השני".
פינקל, כיום בת 44, החלה אז מסע אישי ומקצועי, שהוליד שני סרטים. הראשון, "מוחמד ואנה - האומץ להציל", שמתאר את סיפור הצלתה הלא ייאמן של הצעירה היהודייה אנה בורוס ומשפחתה בידי ד"ר הלמי, שהתרחש בבירת הרייך השלישי מתחת לאפן של הרשויות הנאציות. הסרט שודר בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ביום השואה הבינלאומי ב־2017.
לרגל יום השואה הבינלאומי השנה יוקרן בכאן 11 ב־28 בינואר הסרט השני, "אנה והרופא המצרי", שבו ממלאת הבמאית תפקיד מרכזי ביצירת קשר בין בתה של אנה, קרלה גרינשפאן, המתגוררת בארה"ב, לבין אחד מקרוביו של הלמי במצרים, ד"ר נאצר קוטבי, שהסכים במסגרת העבודה על הסרט ליוזמתה של פינקל לקבל את אות חסיד אומות העולם בברלין לפני חמש שנים. "אנה והרופא המצרי", המלווה באנימציות יפות של ירון שין (Jewboy), מתאר ברגישות רבה את השלבים שאפשרו את סגירת המעגל ההיסטורית ואת הענקת הכבוד המאוחרת למציל הערבי.
"הכנסתי את עצמי לסרט הזה, הפעלתי את הסיפור והימרתי על הרבה דברים שדרשו זמן, עבודה וכסף שלא היה לי", מודה פינקל. "הפרויקט הזה יכול היה ליפול בכל רגע נתון. קפצתי ראש לבריכה שלא ידעתי אם יש בה מים או לא. אני רואה בסרט הזה אקטיביזם שלי וניסיון להראות מתוך הסיפור של הלמי את הסיפור של נאצר ואת הסיפור של הפוליטיקה שכמעט הורסת הכל, ובסוף לא. עבדתי על הסרט מ־2017, כשהבנתי שנאצר מוכן לקבל את האות, מתוך ידיעה שאני צריכה לארגן את זה מהר. נאצר, היום בן 85, היה אז אחרי ניתוח, וכנראה הרגיש שהזמן לוחץ. ביקשתי ממנו לתת לי שנה כדי שאוכל להתארגן כראוי, אבל הוא אמר לי 'זה או עכשיו או שלא'. אז התחלתי מייד לעבוד. לקחתי הלוואה, עשיתי מימון המונים. הייתי צריכה לשכנע מממנים פוטנציאליים שהסרט הזה שונה לחלוטין מהסרט הראשון. מי שנרתם לעזרתי היו 'המיזם המשותף לקרן גשר לקולנוע רב תרבותי', אבי חי, קרן מיימונידיס והקרן של ועידת התביעות. הסרט הזה הופק בעיקר הודות לעזרתם".
מכתב כזבים להיטלר
בתחילת שנות ה־60 אמנם זכה הלמי בהכרה על פועלו להצלת אנה ומשפחתה מהנאצים מטעם הסנאט בברלין ומי שעמד אז בראשו, וילי ברנדט - לימים הקנצלר הסוציאל־דמוקרטי הראשון של מערב גרמניה, אך הסיפור המיוחד הזה לא זכה לתהודה הציבורית שלה היה ראוי וצלל בתהומות הנשייה. עד שרופא ברלינאי, קרסטן מילדר, שרכש את מרפאתו של הלמי בשכונת מואביט במערב ברלין, מצא מסמכים אישיים של הלמי ואנה המתעדים את הפרשה, ולאחר פרישתו לגמלאות נתפנה לבצע תחקיר מקיף בארכיון הלאומי בברלין. עם כל הפרטים שמצא הוא פנה ליד ושם. בשלב זה החלה מחלקת חסידי אומות העולם של יד ושם לבצע בדיקה מצידה, שהסתיימה בהכרה בהלמי.
הלמי נולד בחרטום, בירת סודאן, ב־1901, בתקופה שבה מצרים וסודאן נשלטו יחדיו על ידי האימפריה הבריטית. הוריו היו מצרים. בגיל 21 נסע הלמי הצעיר לברלין כדי ללמוד רפואה. בתום לימודיו עבד בבית חולים ע"ש רוברט קוך. לאחר הגעת הנאצים לשלטון ופרסום חוקי האפליה נגד היהודים, המשיך הלמי לטפל בחולים יהודים למרות האיסור המפורש לעשות כן. בשל מוצאו ה"חמי", לפי תורת הגזע הגרמנית, הוא פוטר מעבודתו ונאסר עליו לעבוד במערכת הבריאות הגרמנית.
חוקי הגזע אסרו עליו גם להתחתן עם ארוסתו הגרמנייה, אנני. לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה בשל הפלישה לפולין בספטמבר 1939, ומאחר שמצרים נחשבה למדינת חסות בריטית, נעצר הלמי עם אזרחים מצרים אחרים על ידי רשויות הרייך ונשלח למחנה. הוא שוחרר מאוחר יותר מסיבות בריאותיות.
למרות מוצאו הזר לא נרתע הלמי מלהביע את ביקורתו על המשטר הנאצי בפומבי והתגייס לסייע לאנה ולמשפחתה, שהיו מהיהודים אשר בהם טיפל כרופא בברלין. הוא מצא אצל מכרה מקום מסתור עבור סבתה של אנה (שם המכרה הוא פרידה שטורמן, שקיבלה יחד איתו מיד ושם את תואר חסידת אומות העולם), עזר לאמה של אנה ולבעלה הלא יהודי בהשגת מצרכי מזון ותרופות, ודאג להסתרה של אנה במקומות שונים, תוך שהוא מתעתע ללא הרף בגסטפו, שחשד בו.
גם כשאמה של אנה נתפסה בידי הגסטפו וסיפרה בחקירתה שהלמי מסתיר את אנה, הצליח הרופא המצרי להטעות את הנאצים כשהראה להם "מכתב וידוי" מפוברק של אנה, שבו סיפרה כי רימתה אותו באומרה לו שאינה יהודייה, וציינה שעברה לגור אצל קרובת משפחה דמיונית בעיר אחרת בגרמניה. עוד קודם לכן התירו הנאצים להלמי לעבוד שוב כרופא, במקומו של רופא שגויס לצבא ונשלח למלחמה. הלמי העסיק את אנה כעוזרת במרפאה שלו. יום אחד הוזמן למפקדה הראשית של הגסטפו. מבלי לדעת מה מצפה לו, הוא לקח עימו את אנה. להפתעת שניהם, התבקש שם הלמי לטפל במופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, שהיה ממשתפי הפעולה עם הנאצים.
"הלמי ישב במצטבר כשנה וחודשיים במעצר בתקופת המלחמה", מספרת פינקל, "הוא הבין שאם הוא לא ישנה את הגישה שלו כלפי הנאצים, הוא לא ישתחרר מהכלא. לכן הוא עשה כל דבר אפשרי כדי לשפר את מצבו ולחזור לעבוד כרופא. הוא אפילו כתב מכתב להיטלר, שבו סיפר שאמו גרמנייה ואביו מצרי, אף ששני הוריו היו מצרים לחלוטין, שהוא היה פעיל למען התנועה הנאצית מאז 1929 ונפצע כשהותקף בידי אחד מאויבי התנועה, ושבגלל תמיכתו בתנועה הוא לא יכול היה לקבל עבודה - עד שהנאצים עלו לשלטון. דבר מכל זה לא היה אמת".
הוא לא חשש שהגרמנים, הידועים בנטייתם לתיעוד קפדני, יבדקו את השקרים הללו?
"זו היתה הטקטיקה שלו חלק מהזמן. הוא ידע מה הוא עושה. הוא כתב מכתבי חנופה שעזרו לו".
גם בהצלה של אנה?
"הוא השתמש בתחבולות, שעבדו ברובן. רק הניסיון שלו לחתן את אנה עם חבר מצרי מוסלמי, כדי שיוכל להבריח אותה למצרים, לא צלח. הגרמנים בדקו דווקא את העניין הזה וגילו שהחבר היה כבר נשוי במצרים, היה לו שם ילד מאשתו, והם לא אישרו את החתונה".
הגיבורה הנשכחת
"תוכנית ההצלה של הלמי היתה אסטרטגית", מספר בשיחת טלפון מביתו בשכונת הליופוליס בקהיר נאצר קוטבי, שהלמי היה אחיה של סבתו. "כשהוא שמע שאנה קיבלה הודעה מהרשויות כי עליה להתכונן לגירוש, הוא עשה הכל כדי למנוע את הגירוש שלה. הוא הציג אותה כאחייניתו שבאה מדרזדן, אחר כך הוא אסלם אותה כדי שתוכל להיקלט בחברה המוסלמית בברלין, ולאחר מכן חיתן אותה עם מצרי מוסלמי. היא קיבלה זהות חדשה, אף שכאמור הרשויות הנאציות לא הכירו בנישואים הללו. אחר כך הוא הסתיר אותה בבקתת גן בבית הורי ארוסתו בפרבר בוך שמצפון לברלין, ומשם הוא הבריח אותה לביתה של חברתו במקום אחר. הוא היתל בגסטפו, והתוכנית שלו הצליחה. הוא ניצח. הוא הציל את אנה. כשהבנתי את עומק התוכנית שלו, חשתי כלפיו כבוד עצום. הלמי אמנם היה דודה של אמי, אבל הפרש הגילים בינינו לא היה רב. הוא היה אבי השני, ואנני אשתו היתה אמי השנייה. היא הגיבורה הנשכחת של הסיפור הזה. היא עזרה לו בכל והסתירה את אנה בגן של הוריה בבוך".
גם נאצר, כקרוביו האחרים שסירבו לקבל את מדליית חסיד אומות העולם, ביקר כמה פעמים את הלמי בברלין. האם שמע ממנו דברי ביקורת קשים כלפי ישראל, כפי שנטען על ידי אחת מבנות המשפחה? "הלמי, דודי, מעולם לא דיבר איתי על הנושא הזה", הוא מספר, "הוא כן הביע דאגה רבה מהמצב במצרים. הוא היה מעורב מאוד במתרחש שם. אם היו לו רגשות כאלה ביחס לכיבוש של מדינה 'ציונית', הוא היה אומר לי זאת".
גם קרלה גרינשפאן, 66, בתה של אנה ואחות בגמלאות המתגוררת במנהטן, זכתה לפגוש את הלמי פעמיים בברלין. "הפעם הראשונה היתה ב־1968 עם הוריי. הייתי פחות או יותר בת 12. לאבי היה אח שגר בברלין, והוא נסע לבקר אותו בדרך חזרה מביקור בישראל. פגשתי גם את אנני. אני זוכרת שהוא היה חביב מאוד. ידעתי על ההצלה של משפחתי, אבל לא הבנתי לעומק את המשמעות של העניין. חזרנו לברלין במאי 1980 עם אמי, אבי ובעלי והלכנו לראות אותו ואת אשתו שוב. הוא כבר היה מבוגר מאוד וחיבבתי אותו מייד. הפגישה איתו היתה משמעותית מאוד עבורי".
בת כמה היית כששמעת את הסיפור לראשונה מאמך?
"נדמה לי שתמיד הכרתי את הסיפור הזה, מגיל צעיר מאוד. סבתי חיה איתנו, וגם ממנה שמעתי אותו. הן נהגו לדבר בינן לבין עצמן על הסיפור, ואני הקשבתי. זה תמיד היה חלק מחיינו. אמי וד"ר הלמי התכתבו ביניהם שנים אחרי המלחמה, עד שנות ה־80. בכל פעם שהגיע מכתב היתה התרגשות רבה. קראו אותו לכל המשפחה בארוחת הערב. ד"ר הלמי התעניין מאוד בצילום. אני זוכרת שלפני שנסענו בפעם הראשונה לברלין, הלכתי עם אבי לחנות במנהטן לקנות לו מצלמה יפה כמתנה".
שמות, מקומות ופנים
אנה נפטרה בנובמבר 1986. היא לא היתה מודעת לכך שיד ושם מעניק את אות חסיד אומות העולם למצילי יהודים בשואה, ולכן לא ניסתה עוד בחייה ובחייו לבקש הכרה. "באחת הפעמים שביקרנו את ד"ר הלמי", נזכרת קרלה, "אמי אמרה לי שהוא קיבל אות הערכה מווילי ברנדט, בעת שהלה כיהן כראש עיריית ברלין, על מה שעשה בתקופת המלחמה, אבל לא היה לה כל מושג על יד ושם. העולם היה אז אחר, בלי אינטרנט ותקשורת כפי שיש כיום. אולי היום הייתי יכולה למצוא דברים ברשת, אבל במלוא הכנות - זה לא העסיק אותי".
מתי שמעת לראשונה על האות הזה?
"מתישהו ב־2014 קיבלתי שיחת טלפון מבת דודה שלי, שגרה בישראל. היא סיפרה לי שהיא קראה בעיתון שיד ושם החליט לתת את המדליה למשפחה של הלמי. הייתי בהלם. אמרתי שאלו חדשות נפלאות. בת הדודה התקשרה לאירנה שטיינפלד, שעמדה אז בראש מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם, ונתנה לה את פרטי הקשר שלי. אירנה התקשרה אלי ועזרתי לה בשליחת צילומים ומכתבים. בדיעבד, אני מתביישת שלא אני התחלתי את תהליך ההכרה בהלמי כחסיד אומות העולם. בינואר 2015 נערך בשגרירות ישראל בברלין טקס הענקת האות לפרידה שטורמן, שהסתירה את סבתי במשך יותר משנה, לבקשת הלמי. אז התברר לי למעשה שהמשפחה של הלמי מסרבת לקבל את האות. לאחר מכן טסתי לישראל וביקרתי ביד ושם. שטיינפלד הראתה לי את כל המידע שאספה, ולמדתי לראשונה דברים שכלל לא ידעתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי. עבורי זה מסע שנמשך כבר שמונה שנים, שלאורכו למדתי הרבה מאוד על המשפחה.
"למשל, שאבי אמי נפטר בגיל צעיר מאוד, בשנות ה־30 לחייו. אנחנו לא יודעים מדוע. נודע לי השם של המחנה שסבי החורג נשלח אליו. אם אמי, ג'וליאנה, היתה נשואה וילדה את אמי - אנה. היא ובעלה התגרשו כשאמי היתה תינוקת. הוא ברח, ולא שמענו עליו יותר דבר. סבתי התחתנה שוב עם גוי, והודות לכך היא לא סבלה מרדיפות בתחילת המלחמה. בעזרת התחקיר של יד ושם הסיפור כולו הפך עבורי יותר מלא ומוחשי. נוספו לו שמות, מקומות ופנים".
שותף למסר
החיבור של פינקל לסיפור הזה בא מהאקטיביזם של ד"ר הלמי, מעשיית הדבר הנכון, מהצלת המשפחה היהודית למרות כל הסיכונים שהיו כרוכים בכך. "זה סיפור שנוטע תקווה", אומרת הבמאית, "גם בימים הכי חשוכים אדם שבעצמו היה נרדף עשה למען מישהו שהיה חלש ממנו, וסיכן את עצמו. זה הסיפור שנתן לי השראה. אני עובדת מהבטן על מסרים שחשובים בעיניי ומתחברים לאני מאמין שלי. זה גם מה שהצליח להחזיק אותי בהפקה הזו כל כך הרבה שנים ללא שכר, ולמרות הקשיים המאוד גדולים. אני מאמינה שאני מעבירה מסר שהוא חשוב. שזה לא מקרה שהסיפור הזה הגיע אלי. הרעיון של המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא קיים גם ביהדות וגם באסלאם. תיקון עולם מתחיל בקטן, בינינו לבין הסביבה שלנו, וזה מה שהלמי עשה. זה גם המקום שבו פעלתי: ניסיתי להבין מדוע המשפחה לא רצתה לקבל את האות, ואז מצאתי את נאצר שכן הסכים לקבל, והוא שותף לתחושות שלי לגבי העולם".
פינקל פנתה לפטר פוקס, חבר ומפיק וינאי, וביקשה ממנו לקשר אותה עם תחקירן מצרי, שהשיג עבורה ראיונות עם שישה מבני משפחתו של הלמי. אחד מהם היה נאצר. "הבחנתי בכך שהוא יותר ליברלי מהאחרים", משחזרת פינקל, "הוא דיבר אנגלית, בניגוד לאחרים שלא הסכימו לכך. ידעתי שקרלה רוצה מאוד להודות למשפחה, וביקשתי מפטר שידבר עם התחקירן ויברר איתו אם אפשר לעשות שיחת סקייפ בין קרלה לנאצר, ונאצר הסכים. את השיחה הזו צילם התחקירן בקהיר, צוות צילום צילם את קרלה בניו יורק, ואני ישבתי בירושלים. נאצר עדיין לא ידע אז על קיומי. הוא ידע שמדובר בהפקה אוסטרית.
"אחרי שנוצר הקשר בינו לבין קרלה, כתבנו לו שההפקה האוסטרית החליטה להפקיד את הסרט בידי במאית ישראלית, ושאלנו אותו אם זה מפריע לו. הוא ענה שלא. ואז 'יצאתי מהארון' מולו, פגשתי אותו בקהיר, ראיינתי אותו ובהמשך הצעתי לו לקבל את אות חסיד אומות העולם. והוא הסכים".
"אנשים הם אנשים"
פינקל חשבה שהמקום הראוי ביותר לקיים ולצלם את המפגש בין קרלה לנאצר וגם את טקס הענקת ההכרה הוא ברלין, שבה אירע סיפור ההצלה. היא בדקה אפשרות לקיים את הטקס במסגד אחמדיה שנבנה לפני כמאה שנים והיה המסגד הגדול הראשון בבירת גרמניה. "דיברתי עם האימאם, והוא הסכים. סיפרתי לנאצר, והוא התלהב מאוד. ואז הלכתי עם זה ליד ושם ולשגרירות הישראלית בברלין. הם גם אמרו כן בהתחלה, אבל אז התברר שמטעמי ביטחון זה לא היה אפשרי, וערכנו את הטקס באולם לבן ומשעמם של משרד החוץ הגרמני. ארגנתי את בואם של קרלה ונאצר לברלין לשישה ימי צילומים, והודעתי ליד ושם ולשגרירות שביום הצילומים האחרון נוכל לערוך את הטקס ואם הם רוצים זו ההזדמנות שלהם. הכל התארגן בתוך שישה שבועות. כולם עשו הכל כדי שזה יצליח".
נאצר מספר לי שלעובדה שלהלמי ולאנני לא היו צאצאים הובילה לכך שיד ושם יצרו קשר עם שגרירות מצרים בתל אביב וקיבלו שם של אחד מקרוביו, שייצג חלק קטן של המשפחה. אותו קרוב משפחה טען שהם לא יכולים לקבל את ההכרה כי הם לא "קשורים לעניין".
"כשטליה התקשרה, אמרתי לה שלי אין בעיה לקבל עבורו את ההכרה. ביקרתי בישראל ב־1993 במסגרת מפגש בינלאומי, ובקבלת הפנים הרשמית המארחים דאגו שאשב ליד מי שהיה אז שר החוץ, שמעון פרס. ביקרתי אז בכל הארץ, ובהמשך אפילו רציתי להירשם לאולפן עברית בחיפה, העיר הכי יפה בארצכם. מאחר שתגובת הרשויות במצרים, בכל דרגות הממשלה, היתה חיובית מאוד לקבלת האות, שאר בני המשפחה קיבלו את המהלך שלי. אנשים חושבים שהיה מפגש של זקני המשפחה ושהם החליטו לא לקבל את האות. זה לא היה כך. זו לא הפקה הוליוודית. רק חלק אחד של המשפחה לא הסכים בשעתו לקבל את הפרס".
איך היו התגובות במצרים לסיפור הזה?
"כשנודע על קבלת האות באוקטובר 2017 ואנשים למדו על פעילותו של דודי, מגיש פופולרי מאוד של תוכנית ערב בטלוויזיה ערך ראיון איתי. הרשויות ידעו על הכל ועודדו אותי. לא היו תגובות עוינות. ב־2020 אפילו פרסמתי ספר על הפרשה, שנקרא 'רופא מצרי בברלין הנאצית'".
יש סיכוי שהסרטים של טליה על הפרשה יוקרנו במצרים?
"למה לא? כעת אני מנסה להגיע להקרנות של הסרט בישראל. אני צריך לקבל אישור של המודיעין המצרי כדי שאוכל לבוא. זה עניין ביורוקרטי".
איחוד האמירויות הודיעה לפני כמה ימים שלראשונה בכוונתה לכלול בתוכנית הלימודים את נושא השואה, שלא נלמד במדינות ערביות. ההחלטה הזו זכתה לביקורת קשה מהצד הפלשתיני, שטוען שהשואה היא "נרטיב ציוני". איך אתה מסביר את הקושי שיש לאנשים מסוימים בעולם הערבי להכיר בשואה?
"מי שלא מכיר בכך שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, זו בעיה שלו. לא יעלה על הדעת שכל מה שאנחנו יודעים על השואה זה פייק. מיליונים נרצחו. היתה הוועידה שנערכה בוואנזה ב־1942 ובה הוחלט על 'הפתרון הסופי' של הבעיה היהודית. הדברים האלה הרי ידועים, לא ניתן להכחיש את זה. בשנות ה־30 מצרים רבים אהדו את היהודים לנוכח רדיפות הנאצים הגזעניות, אם כי במקביל התפתחה הגישה של 'האויב של אויבי הוא ידידי'.
"צריך לזכור שהלמי ביצע את ההצלה אחרי שנעצר בידי הגסטפו. כאסיר לשעבר של הגסטפו הוא הסתיר יהודייה במשך שלוש שנים, בזמן שהגסטפו מחפש אותה. למה הוא עשה זאת? הלמי גדל במצרים, שהיתה חברה רב־תרבותית, רב־דתית ורב־אתנית. יש לנו מוסלמים, אורתודוקסים, קתולים, קופטים, יהודים, אפילו בהאים. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו שאדם כלשהו יופלה לרעה ויירדף בגלל השתייכותו לקבוצה מסוימת".
"מה שמיוחד בסיפור הזה", מדגישה מצידה קרלה, "הוא שכיום באופן מצער יש כל כך הרבה שנאה בין מוסלמים ליהודים, ויש מוסלמים שמכחישים את השואה. הסיפור הזה מראה שאנשים צריכים למצוא את המקשר והמאחד ביניהם בלי כל קשר להשתייכותם הדתית - יהודים, מוסלמים, נוצרים. אנשים הם אנשים, ואנחנו צריכים ללמוד לכבד זה את זה, לעזור זה לזה באותו אופן שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, ולהפסיק לשנוא זה את זה. יש מקום לכולם. אני גם חושבת שהסיפור הזה חשוב לעולם הערבי, שכן הוא מראה שערבי מוסלמי יכול לעזור ליהודי, וכך גם לא ניתן יהיה להכחיש עוד את השואה".
"אני לא מומחית לעניין, אבל בהחלט יש בעיה בגישה של העולם הערבי ביחס לשואה", מדגישה פינקל, "אני יכולה לספר מהחוויה האישית שלי מהצילומים שעשינו במצרים. היה לי מפיק מקומי שאמר לי ולצלם שלי שעדיף לא לומר שאנחנו ישראלים. עבדנו שם כרוסים. הרבה מאוד ערבים ופלשתינים שדיברתי איתם לא מודעים לסיפור של השואה, הם מרגישים שהכיבוש הוא כמו השואה. כשלא לומדים על הנושא ולא שומעים עליו, באמת עלולים לחשוב שלא היתה שואה".
האם בעקבות הסיפור הזה התחלת להתעניין גם בסוגיית השואה במדינות ערב והאסלאם ואנשים שפעלו להצלת יהודים במדינות הללו?
"התחלתי לקרוא על זה. אם אמצא עוד סיפור בסדר גודל כזה או דומה, בהחלט אשקול לעשות על זה סרט. אני חושבת שהתפקיד שלי כבמאית, כיוצרת, כמישהי שיש לה יכולת להשתמש במדיה, הוא לשפוך אור על סיפורים שלאחרים קשה לראות, או שיש לי גישה מיוחדת אליהם. הסיפורים של חסידי אומות העולם נותנים הרבה מאוד תקווה לטוב בעולם, ואני מקווה מאוד שהעולם יתחיל ללכת בכיוונים הללו, בין בני אדם לבני אדם, בין בני אדם לסביבה ובין בני אדם לחיות. הייתי רוצה שהמצב בעולם ישתפר, וכל סיפור שיכול לתרום לכך באופן כלשהו או לחולל שינוי, כמו שהלמי עשה, וכמו שנאצר החליט לסכן את עצמו ולקבל את האות מיד ושם - הוא סיפור מאוד מעורר השראה ליכולת של אדם אחד לשנות עולם.
"מי שמקריא את המסמכים של הלמי בסרט הוא שחקן סורי שחי בברלין. הוא הסכים להשתתף בסרט, אבל לא רצה ששמו יוזכר בקרדיטים. אחרי שהוא סיים את ההקלטות הוא שינה את דעתו, ונוסף על כך, גם רצה לבוא להקרנות הסרט. הסיפור הזה שינה אצלו משהו".
eldadbeck@yahoo.de
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו