"מגיע לנו לקבל נכד מהבן שלנו שנהרג. גם אם זה לא יהיה מהאלמנה שלו"

כבר שנים שיעל כמעט לא צוחקת. צחוק משוחרר, מכל הלב, מלא שמחה אמיתית. היא יודעת לאהוב, יודעת לשמוח עם הילדים ועם הנכדות, אבל הכאב בפנים קשה מנשוא. יותר מעשר שנים עברו מאז שהיא ובעלה יעקב שכלו את בנם הבכור ש', שנהרג בשירות מילואים בצפון. הוא היה בן 27, נשוי טרי. לאחר מותו החליטו ההורים והאלמנה מעיין (כל השמות בדויים, בהוראת בית המשפט), בהחלטה משותפת, לשמר את הזרע שלו. שתהיה אופציה להמשכיות ממנו.

לפני שנה וחצי פנו ההורים לבית המשפט בבקשה להשתמש בזרע של ש' עם אישה שתהרה ממנו ותלד להם נכד. מעיין, האלמנה, התנגדה בתוקף; במהלך השנים היא נישאה בשנית ונולדו לה שני ילדים. היא סירבה גם לאפשרות שאישה אחרת תהרה מזרעו של ש'.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: מה עשתה מלצרית שנמאס לה מההטרדות? צפו

בחודש מארס השנה קיבל בית המשפט את עמדתם של ההורים. בפסק דין תקדימי קבעה השופטת מרים קראוס שהמבחנות שבהן נשמר זרעו של ש' יחולקו בין יעל ויעקב לבין מעיין. האלמנה עירערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אבל ההורים לא מאבדים תקווה.

"מעיין בחרה לא לממש את ההמשכיות ולא להשתמש בזרע של ש', והמשיכה בחייה. האם זה אומר שבגלל זה לא צריכה להיות לבן שלי המשכיות?" שואלת יעל.

הם בתחילת שנות השישים לחייהם. יושבים בסלון ביתם ביישוב בשרון, נעים בין געגועים לבן לבין חלומות על הילד שלו, שיכול להיוולד להם מאישה שתקבל את תרומת הזרע שלו. יעל מתנסחת ברהיטות, יודעת שהיא נלחמת את המלחמה הכי קשה של בנה. שיערה הארוך אסוף לאחור, פניה נעימות, אבל הכאב ניכר בהן. רק פעמים נדירות בראיון היא מביאה את עצמה לחייך.

יעקב מנסה להסוות את סערת הרגשות שהוא נמצא בה. מעדיף לשתף בפרטים ובתאריכים מאשר ברגשות. מניח כבר בתחילת השיחה חבילת טישו על השולחן. הוא יודע שהוא ואשתו יזדקקו לה. 

יעל מראה לי יומן מסע שכתב ש' באחד מטיוליו בהודו, בתחילת שנות האלפיים. הוא כתב על חלומותיו למי שהיתה אז חברתו: "אני רואה את שנינו גרים ביחד ושוקדים בערבים על הספרים, ואני רואה ילדים רצים לנו בין הרגליים בבית ומפרקים אותו לחתיכות".

"אני בטוחה שהוא הפקיד בידיים שלי צוואה או מסר לחיים", קובעת אמו. "הוא רצה המשך, ועלי לייצג אותו. ברור שיש לי גם רצון להיות סבתא לילד ממנו, אבל זה מרגיש כל כך נקי שהכל בשבילו, שגם במהלך המשפט אמרנו שגם אם ייקבע שהמבחנות עוברות לבנק הזרע, ואנחנו לא נהיה נוכחים בחיי הילדים שלו, זו תהיה נחמה, כי נדע שיהיה לו המשך. זה עדיף מאשר להמית את העתיד שלו. לא היינו רוצים לעמוד בפני האפשרות שלא יהיה בכלל משהו חי ממנו. מובן שאנחנו מעדיפים להיות מעורבים, ושמחים על הפסיקה".

אלמנה טרייה עם מבחנות

כששואלים את יעל ויעקב כמה ילדים יש להם, הם אומרים שישה. יש להם עוד שני בנים ובת, בשנות השלושים והעשרים לחייהם, ואחרי שבנם הבכור ש' נהרג הם אימצו בן ובת, אחים, שהיו אז קטנים והיום לומדים בחטיבת הביניים. את הליך האימוץ החלו שנים לפני מותו, מתוך רצון לסייע לילדים חסרי הורים, והוא הושלם שנה וחצי לאחר מותו.

היום הילדים האלה הם חלק בלתי נפרד מהבית. הבת הצעירה, יפהפייה אמיתית, מתעופפת בסלון במהירות, מחליפה את בגדי בית הספר בבגדי ריקוד. באזכרה האחרונה היא דיברה על ש' כאילו הכירה אותו, למרות שמעולם לא נפגשו. את המדף בסלון מקשטות תמונות משפחתיות שבהן נראים הילדים ושתי הנכדות. גם ש' מופיע בהן, מישיר מבט למצלמה.

בבית הגדול הקימו יעל ויעקב חדר זיכרון. על קירות הסלון תלו צילומים של ש' מהטיולים במזרח, צילומי נוף ופורטרטים של ילדים וזקנים. הוא אהב את המזרח.

אחרי ארבע שנים בצה"ל, מהן אחת בקבע, ש' טס להודו לכמה חודשים. "אני מאוד שמח ומאושר לקראת הטיול הזה", כתב ביומנו לפני תחילת המסע. "מה יתרחש בו בדיוק ולאן אגיע ומתי אחזור הביתה הם בגדר שאלות מצוינות, שכרגע ממש אין לי תשובה עליהן".

שבועיים וחצי אחר כך כתב: "בהתחלה לא ידעתי בדיוק אם לנסוע, ודווקא למזרח זה הדבר הנכון? הדברים התיישבו במקום. אני שמח על ההחלטה לנסוע, זה היה חשוב, ובדיוק בזמן שהייתי צריך להוריד לחץ מהארץ, מההורים, מהקבלה לאוניברסיטה, רק דבר אחד חסר לי: את".

אצבעותיה של יעל מרפרפות על דפי היומן ביראת קודש. "הוא הספיק לחוות דברים שאדם בוגר חולם עליהם", היא מוחה דמעה. "ללכת במסלול של משפחה ושל קריירה. הוא היה בשנה שלישית בלימודי הנדסה, תעשייה וניהול. זה כבר לא ילד צעיר שחולם לסיים את הצבא ולצאת לטייל".

"הבוקר התחיל בכך שניסיתי לגזור את השרוולים של החולצה שלי, וזה לא בדיוק יצא", כתב ש'. "אז תרמתי אותה לילד שעובד פה בגסטהאוס וחי לבד, והוא כבר הולך איתה כל היום ומחייך אלי בלי הפסקה. ממשיך בכך שתרמתי את העט הירוק שלי לילד הודי, כל הזמן ילדים מבקשים ממך Schoolpen, והם ממש מציקים, או שהם מציעים לך גראס. כן, ילדים בני 8 הציעו לי גראס".

יעל: "הוא מאוד אהב את המזרח. תמיד אמר לי שאני איהנה שם, ולא העזתי לנסוע. לא יצא. באופיו היה בחור רועש, מלא אנרגיה. אבל בכל פעם שהוא היה חוזר משם, היה בא עם משהו קוסמי כזה, שקט יותר, רצה זמן לעצמו, לעכל, להתענג על מה שספג שם. היה ממהר לפתח את התמונות, מסדר אותן באלבום. כאילו רצה למשוך את החוויות עד תום".

ש' התחתן אחרי כמה שנים של מערכת יחסים "שידעה תהפוכות", כפי שהעידה מעיין בבית המשפט. אחרי שלושה חודשים וחצי הוא נהרג.

מעיין היתה בבית. הקצינים התדפקו על דלתה, ובו בזמן גם על דלתם של ההורים. אחיו של ש' היה בטיול במזרח, וההורים ניסו לאתרו. בינתיים הגיעה מעיין לביתם. את כל ההחלטות - לגבי מקום הקבורה, המצבה - קיבלו ההורים, האחים והאלמנה יחד. 

"בתוך הכאב, אחד החברים העלה את האופציה של שאיבת זרע", מספרת יעל. "לא ידענו מה עושים ולמי פונים. דיברנו עם חברים מהיישוב, אנשי צבא בכירים ועורכי דין, והם עזרו לנו לפנות לצבא, לקבל אישור משפטי ולדאוג שהוא יגיע למכון הפתולוגי באבו כביר.

"תארי לעצמך את הסיטואציה. הרגע הודיעו לנו שהבן הבכור שלנו נהרג. אחד הבנים האחרים מטייל בחו"ל, וצריך למצוא אותו ולהודיע לו. צריך להודיע גם לאימא של יעקב, שהיתה חולת סוכרת, ולאבא שלי, שהיה עם בעיות לב. ובתוך כל הכאוס הזה קיבלנו החלטה משותפת, ביחד עם מעיין, לשמר את הזרע".

16 שעות אחרי שש' נהרג, הגיע האישור. במכון הפתולוגי נשאב ממנו זרע. "ביקשו ממעיין לנסוע לאבו כביר כדי להעביר את המבחנות לתל השומר. היא בעצמה, עם קופסה של מבחנות. זה הזוי", קולה של יעל כמעט נשבר. "נסענו לשם כדי לראות אותו, היה לנו חשוב להיפרד. מעיין היתה איתנו בכל התהליך".

"אנחנו מזכירים לה את האין"

הם ניסו להתרומם ולנהל חיי משפחה נורמליים, לצד הכאב הגדול. "את חיה חיים שאת לא מכירה ולא יודעת איך להתנהל בהם", אומרת יעל בקול שבור.

שנה אחרי שש' נהרג, היא נסעה להודו. "אמרתי לעצמי שאני צריכה להבין מה הוא מצא שם. רציתי להסתכל על הדברים מנקודת המבט שלו. נסעתי פעם אחת לשלושה שבועות, עם קבוצה של מסע נשי. לקחתי את המצלמה שלו ולמדתי להתבונן. הבנתי ממנו שלפעמים, כדי להוציא תמונה אחת טובה, הוא היה יושב שעות במקום אחד. וזה מה שניסיתי לעשות בעצמי". 

לפני חמש שנים נסעה שוב לשלושה שבועות, הפעם עם חברות, "ולאט לאט התחזקה אצלי ההבנה של הילד שגידלתי 27 שנה, גם אם לא המשכתי לגדל אותו במובן הפיזי. אני בפירוש יכולה לחוש אותו, לחוש את הדברים שהוא חשב ורצה ולנסות להילחם בשבילו, כי הוא לא פה".

בשנים הראשונות לאחר מותו של ש', הקשר של יעל ויעקב עם אלמנתו היה טוב. "ניסינו לעזור לה לחזור להיות עצמאית", אומרת יעל. "היא היתה מרוסקת, בחורה צעירה, שאיבדה את אהבת חייה בגיל 26. כולנו היינו מרוסקים.

"ציַינו את ימי ההולדת שלו ביחד, נסענו ביחד למקום שבו הוא נהרג, ניהלנו שיחות ארוכות. היה חשוב לנו שהיא תמשיך לחיות, שתמצא לעצמה חיים עם משמעות. זו היתה המשימה העיקרית שלנו, להעמיד אותה שוב על הרגליים. ידענו תמיד שהוא היה מצפה מאיתנו לעשות את זה.

"כל הזמן ישבה לנו בראש הידיעה שיש זרע שלו, ולא ידענו מה לעשות עם זה. לא חשבנו להגיד לאלמנה שלא קמה ולא אוכלת, בואי תיכנסי להריון. אחרי כמה שנים העליתי בפניה את העניין. היא אמרה שהיא לא רוצה לגדל ילד מש' בלי ש'. האהבה שלה אליו תישאר כנראה כל חייה, כי הוא היה באמת מיוחד. אני שמחה שהיא עוד נוצרת את האהבה שהיא קיבלה ממנו. 

"ברגע שהיא התחילה קשר חדש, ואנחנו היינו מעין מעצור, עם רצונות אחרים, התנתקנו. חשבנו שהקשר בינינו יכול להימשך גם אם יהיו לה בן זוג וילדים, אבל מבחינתה זה לא נראה אפשרי. ניסינו שוב לדבר איתה מה אפשר לעשות עם הזרע של ש', ולא היו לה תשובות. יכול להיות שיצרנו איזה קושי בעובדה שאנחנו נמצאים בסביבה, כי אנחנו מזכירים לה את האין.

"אני מבינה את המשקל הרב שיש לש' אצלה בלב, ואני מבינה את הדרך שלה, שלפיה היא יכולה לנהל זוגיות שבתוכה יש לש' משקל רב", יעל מניחה את ידיה על החזה, כמחבקת דמות נעלמת. "היא עשתה את הבחירה האמיצה שלה, וזה בסדר וזה טוב בשבילה. אנחנו שמחים בשבילה שהיא הצליחה להתקדם הלאה ולהקים משפחה, ולא עצרה. אף אחד לא רוצה לקחת ממנה את האהבה ואת הזיכרון ואת החוויות.

"אבל חשבנו שזה לא הוגן לא לאפשר גם לנו את ההמשכיות. זה לא הוגן שאם לה אין משהו מש', לאף אחד לא יהיה. היא לא יכולה להחליט שהשארית שהוא השאיר אחריו שייכת לה בלבד והיא לא משתמשת בה, בשם האהבה. לנו מגיע לממש את ההמשכיות של ש', גם אם היא לא בחרה בזה".

הם ניסו פעמיים להגיע להסכמה דרך גישור, אך לשווא. "בפעם הראשונה הבנו שמעיין לא בשלה לגישור, וחיכינו שהיא תהיה בשלה לכך. בין ניסיון גישור אחד לשני עברה חצי שנה, וגם זה לא צלח. היא כל הזמן אמרה שהיא אוהבת ומעריכה אותנו, אבל לא היתה מסוגלת להיות נוכחת באזכרות או במפגשים איתנו", יעל נסערת. "הייתי צריכה לעבור גם הליך של פרידה ממנה, ממישהי שהיתה בעצמה כמו ילדה שלי. והיא בחיים, איך אפשר להיפרד ככה ממישהו חי? אבל היא בחרה לא להיות בקשר, ולא לשתף פעולה, ופה יעקב היה מאוד ריאלי ואמר: 'אני צריך סיכומים, מה עושים ואיך עושים'". 

מסר חשוב לכל הורה שכול

המשפט חסר התקדים התנהל במשך כשנה וחצי בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. את ההורים ייצגה עו"ד דורית ארבל. זה היה משפט כואב, קשה רגשית לכל הצדדים, שבו המחלוקת לא היתה על חזקה או על רכוש, אלא על זיכרון והמשכיות.

בפסק הדין קבעה השופטת ש־19 מבחנות הזרע של ש' יחולקו: תשע יינתנו להוריו ועשר יישארו בידי מעיין. "אשמור פינה גדולה בלב למישהי קטנה, רק שתבואי", ציטטה השופטת את שורת הפתיחה מהשיר "רק שתבואי" של קרן פלס, והמשיכה לתבל את פסק הדין במילות השיר. היא ציטטה גם דקלום מצמרר מתוך "יונה ונער" של מאיר שלו. זו היתה הפעם הראשונה שבית משפט בישראל מאשר להורים להשתמש בזרע בנם המת, למרות שהיה נשוי כשנהרג.

"האלמנה ראתה את הוריו של המנוח כאוטוריטה וכמי שמתאימים ביותר להחליט החלטות מהותיות וכבדות משקל בענייני המנוח אשר התעוררו לאחר נפילתו", כתבה השופטת. היא הסתמכה על עדותה של מעיין, שלפיה אף שהצבא לא רצה שההורים ישתתפו בהחלטות הקשורות לסידורי ההלוויה והקבורה, היא בחרה לתת להם את הזכות להחליט. "האלמנה העידה כי נתנה להורי המנוח ארגזים על ארגזים עם חפציו ובגדיו של המנוח... הדבר מלמד על הכרתה בכך שעליה לחלוק עם הורי המנוח את הנותר ממנו לאחר מותו".

השופטת ציינה שהעובדה שבישראל יש אפשרות לתרומת זרע מעידה שיתמות מתוכננת מאב לא נחשבת לפגיעה בטובת הילד העשוי להיוולד. יעל מסכימה: "היום יש תאים משפחתיים שהם מאוד שונים ממה שהיה פעם - אבא, אמא, ילד. כל אם שתבחר ללדת ילד מתרומת זרע יכולה להיות אמא אוהבת ומכילה, ללא קשר לשאלה אם יש אבא בתמונה. במקרה שלנו, היא תקבל לא רק זרע - אלא תא משפחתי".

בנוגע לטענות היועץ המשפטי לממשלה, שלפיהן סוגיית השימוש בזרע של אדם שנפטר מבוססת, בין היתר, על הנחה בדבר רצונו המשוער, ציטטה השופטת מעדות האלמנה: "'הוא חלם על הילדה הג'ינג'ית שלנו בבית שלנו, מלמד אותה על גיטרה'... אחותה של האלמנה, כמו גם הוריו של המנוח, שמעו מהמנוח על חלומות על אודות ילדה ג'ינג'ית, איתה הוא רץ ומשחק על חוף הים. עינינו הרואות: המנוח, מי שהוגדר על ידי חברו כבחור ג'ינג'י תוסס, מי שאהב לנגן על גיטרה, ביקש לעצמו ילדה ג'ינג'ית בת דמותו, ואף שיתף את קרוביו בחלום זה. עדותה של האלמנה מלמדת על רצונו של המנוח להעמיד צאצאים בכלל".

יעל קמה מהספה נסערת. היא מצביעה על השידה בסלון, שם מצאה שנים אחרי שש' נהרג את טופס המילואים שלו. "הוא חתם בטופס סטנדרטי שאם משהו קורה לו, מעיין ואנחנו היורשים החוקיים שלו. איזה ילד כותב את השם של ההורים שלו בטופס כזה? רק כזה שמשאיר אחריו צוואה".

את הרגעים שאחרי פסק הדין הם מתקשים להסביר. "היתה שמחה, כי עכשיו אנחנו יכולים להגשים את החלום", אומרת יעל, "והיה גם כאב, כי זה היה מצב קשה, מטלטל, והכאב על האובדן של ש' עדיין שם. 

"זה פסק דין משמעותי, כי בבועה שנקראת ישראל יש ידיעה שכל בחור שהולך לצבא עלול להיתקל במוות. אז מדינת ישראל, שאמורה לשמור עליהם כשהם בצבא, צריכה גם לחשוב על ההמשכיות שלהם, על עתידם. צריך להקצות תקציב לשאיבת זרע עם הגיוס, למי שיבחר בזה".

"אני מאוד מאושר מפסק הדין", יעקב מישיר אלי מבט. "כבר כמה שנים שאני מגובש עם עצמי שאני רוצה המשכיות לש'. אני מוכן לעשות הכל בשביל זה. הגענו לבית המשפט למרות שלא רצינו להגיע לשם, לא היה לנו נוח עם כל ההליך הזה".

"מעולם לא חלמנו שניאלץ לעמוד מול אהובתו של ש' ולהתמודד מולה על ההמשכיות שלו, על הזיכרון שלו. אבל היה ברור לנו שאנחנו נלחמים את המלחמה שלו", אומרת יעל. "בשלב שבו הגענו למשפט היינו כל כך שלמים עם עצמנו. היה ברור לנו שאנחנו צועדים את הדרך שלו, איתו, בשבילו, ומה כבר יכול לעצור אותנו. השופטת הבינה שמדובר פה ברצון אמיתי שלנו לקיים צוואה של הילד, או לעשות את מה שאנחנו מאמינים שהוא סומך עלינו שנעשה. הסיכום היה כל כך מרגש, כל כך אמר את מה שחשבנו. רגיש, אנושי, נאור, מבטא ערכים מתקדמים של החברה והמדע.

"בעשור הקודם, כשזה קרה, לא כולם היו בשלים לחשוב על זוגות חד־מיניים, של אימהות יחידניות, של פונדקאות. אבל העולם התקדם. נכון, אנחנו לא יכולים לעצור את הרכבת, ויכול להיות שההתקדמות תקשה לדעת איפה עוצרים. אבל ישבה שופטת נכבדה וכתבה איפה היא שמה את ההתקדמות הזו, ואת הרצון הזה, שהשתלב כל כך יפה בפסק הדין שלה.

"יש כאן מסר חשוב לכל ההורים השכולים. כשאנחנו מביאים ילד לעולם, אנחנו לוקחים אחריות. ואת האחריות הזאת לקחנו במלוא מובן המילה. גם עם הילדים הביולוגיים שלנו וגם עם המאומצים. להיות הורה זה לא נעצר בתוך רגע או בתוך יום. לצערנו, ההורות של ש' נעצרה במקום שהוא מת. אבל אתה לא מפסיק להיות הורה כי הילד איננו. אתה הולך במחשבות למקומות של מה היה קורה אם היה גדל, מה היה מספיק, מה הוא מפסיד. אנחנו המשכנו מהנקודה שבה ש' הפסיק את חייו. המשכנו עם הרוח ועם הכוונות שלו ועם הידיעה שלנו, כהוריו, שזה מה שהוא היה רוצה.

"ראוי ונכון שיישבו אנשי משפט ויחשבו איך ליישם את הניואנסים שמתאימים לאופציה של הבאת ילד לעולם מזרעו של מת. זו לא החלטה רגעית. זו לא החלטה שלנו, כהורים, לשים יצור שיהיה במקום הנפטר.

"אולי צריך לאפשר לחיילים עצמם להחליט על הדברים האלו לפני הגיוס. אני חושבת שהם מספיק בוגרים ואחראים, ומגיעה להם הזכות להגיד שאם הם הולכים להקריב את עצמם, הם רוצים לשמר את ההמשכיות שלהם. החוק צריך לבדוק את זה בציציות, ואם היה חוק מוגדר, היינו נמצאים במצב אחר. אבל אין חוק. וכבר נלקח זרע. אז מה יעשו עם זה?

"החוק חייב להיות לצידם של הורים שכולים. הם מעל החוק. גם בפרישה לפנסיה, הורים שכולים יכולים לפרוש מאוחר יותר. השכול הוא נכות לצמיתות, להורים שכולים אין תחליף לבן או לבת שנפלו. הם חיים עם הכאב כל החיים. מעיין לא כואבת את הכאב שלנו כהורים. ואני אומרת את זה מתוך כאב עמוק". 

יעל ויעקב מתרגשים. "עוד לפני סיכומי המשפט קיבלנו פניות מנשים שמכירות את הסיפור או שהכירו את ש', ואמרו שיהיה להן כבוד גדול לגדל את הילד שלו", אומרת יעל בסיפוק. הקשר העיקרי, שעליו שמרו כאופציה, עוד לפני המשפט, הוא עם בחורה צעירה שהכירה את ש' ואותם, והם מכירים את משפחתה.

"במקום ללכת לבנק הזרע ולגדל ילד בלי אבא, כאן הן יקבלו משפחה מההתחלה. הרצון היחיד שלנו הוא להיות סבא וסבתא. לא להשתלט, לא לעשות גַלעד, אלא להיות שותפים כמו סבא וסבתא. כמו שאני עכשיו פעמיים בשבוע עם הנכדים, אפנה עוד יום".

קורס חדש מבקש לרענן את הדימוי הארכאי של הספרן והספרייה • בתוכנית: משיכת קהלים ויצירת שיח תרבותי מעבר לספרים