כמה קילומטרים אחרי קריית מלאכי, ביישוב הקהילתי מרכז שפירא, יושב הרב חיים דרוקמן בביתו ומנסה ללהטט בין משימות היום. הוא בן 82, נחשב זקן רבני הציונות הדתית, ובאופן כמעט נדיר, בניגוד לרבנים אחרים, נמצא כבר שנים בקונצנזוס, אהוד על כל גווניו של ציבור חובשי הכיפות הסרוגות.
גם בגילו המופלג ממשיך דרוקמן בעשייתו הציבורית כראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא וחבר בוועד איגוד ישיבות ההסדר. אחד התפקידים שבהם הוא גאה במיוחד הוא תפקידו כיושב ראש מרכז ישיבות בני עקיבא וחבר ההנהלה הארצית של התנועה, שחוגגת בימים אלה 85 שנה להיווסדה.
למרות הכבוד שהוא זוכה לו, קשה לאתר בסביבתו את הגינונים המוכרים ממקביליו בעולם החרדי. אין לו לשכה מפוארת, משרדו הוא שולחן פשוט בבית המדרש שבביתו, והוא ניצב מול שולחנות וספסלים המשמשים את התלמידים. אין לו גבאים ואין לו עוזרים צמודים המלווים אותו לאורך שעות היממה. הוא גם אינו מקיים קבלת קהל, אך אפשר לקבוע איתו פגישות, ולמעשה ביתו כמעט פתוח לרווחה: במהלך שעות הראיון מספיקים להיכנס אליו תלמידים, הורים נרגשים שמבקשים שהרב יגזור תלתל לבנם שהגיע לגיל 3 ומבקשי צדקה. הרב עובר על מיילים, שומע חדשות, ומכשיר האייפון שברשותו לא מפסיק לצלצל.
דרוקמן נולד ב־1932 בקוטי (קיטוב) שבפולין, כיום באוקראינה. לאחר הכיבוש הנאצי הסתתר עם הוריו במחבוא שנחפר מתחת לבית דודו, שחי בחלק הלא יהודי של העיירה. הוריו נמלטו איתו לרומניה, שם שהו במשך שנה, ובחלק מהזמן הוא אף נשלח לבית יתומים. בהמשך מסרו אותו הוריו לזוג יהודים חשוכי ילדים בעלי סרטיפיקטים, שהיו אמורים לקחת אותו יחד עימם לארץ ישראל. סיפור בריחתה של המשפחה מטלפי הנאצים הוא הפעם הראשונה, אחת מתוך ארבע, שבה ניצלו חיי הרב.
הפעם השנייה היתה באוגוסט 1944, אז איחרו דרוקמן והוריו המאמצים לספינת המעפילים "מפקורה", שהיתה אמורה לקחת אותם לארץ ישראל. הם עלו על ספינה אחרת. מאוחר יותר התברר שה"מפקורה" הוטבעה בידי צוללת, וכל נוסעיה, למעט חמישה, נספו. לאחר המלחמה עלו הוריו הביולוגיים ארצה.
הפעם השלישית שבה ניצלו חייו של הרב היתה כשעבר תאונת דרכים בעת שנסע על קומנדקר צבאי. הוא עף כמה מטרים מהרכב, אך נפצע באורח קל. בפעם הרביעית, בנובמבר 1993, הוא ניצל מפיגוע ירי שבוצע לעבר רכבו בשעה שהיה בדרכו לקריית ארבע. בפיגוע נהרג נהגו, אפי איובי, ואילו הרב נפגע באורח קל.
"טוב שהיינו תמימים"
דרוקמן למד במוסד עלייה בפתח תקווה ובישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. הוא התגייס לצה"ל ב־1949, ושירת במסגרת הנח"ל בגרעין ז' של בני עקיבא. ב־1952 הצטרף להנהלה הארצית של התנועה, ולאחר מכן למד אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. הוא שלח אותו להקים את ישיבת אור עציון, שבראשה הוא עומד עד היום.
הוא כיהן כחבר כנסת מטעם המפד"ל, כסגן שר הדתות וכראש מערך הגיור במשרד ראש הממשלה. בשנת 2012 זכה בפרס ישראל למפעל חיים.
רעייתו של הרב, ד"ר שרה דרוקמן, נולדה בירושלים ב־1932 למשפחה מיוחסת. אביה היה חוקר שפות מוכר, פרופ' יעקב נחום אפשטיין. אמה היתה מורה. היא למדה בבית הספר מעלה, שבו למדו ילדי ירושלים הציונית, והתגייסה לנח"ל במסגרת גרעין של בני עקיבא ב־1950. היא שירתה כשנה בקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן, ולאחר מכן נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית.
הם הכירו, איך לא, בתנועת בני עקיבא. "זה השדכן הגדול ביותר", אומר הרב דרוקמן בחיוך, והרבנית מספרת: "הוא כיהן כחבר בהנהלה הארצית, ואני ריכזתי את פעילות סניף רמת גן, וגם עבדתי קצת במזכירות של ההנהלה הארצית כדי להרוויח קצת כסף".
הם התגוררו בירושלים, שם נולדו שניים מתוך תשעת ילדיהם, ובהמשך ביקש מהם רבו של דרוקמן, הרב קוק, לעבור למרכז שפירא ולנהל את הישיבה.
"חלוקת התפקידים בינינו היתה ברורה", אומרת הרבנית. "הוא עסק בפעילותו הציבורית, ואני בגידול הילדים. זה קשה? לא יודעת, הם לא באו ביום אחד. הוא עסק בחלק שלו ואני עסקתי בחלק שלי".
"גם בשבת לא ממש הייתי אבא של שבת", מודה הרב, "בשבת צריך לתת שיעורים".
"פעם הגיע לכאן צלם", היא נזכרת, "צילם אותו לומד עם אחד הילדים. מאז צחקנו שהוא תפס בדיוק רגע אחד ויחיד במינו.
"שושנה, הבת הצעירה שלנו, אמרה, 'אני לעולם לא אתחתן עם רב'. אמרתי לה שגם אני לא התחתנתי עם רב", אומרת הרבנית, והם פורצים בצחוק. "היא ראתה שאבא לא בבית, וגם כשהוא בבית, הוא לא נמצא".
למרות הנינוחות והשלווה שהם משדרים בנוגע לחיי המשפחה שלהם, האתגרים שעמדו בפניהם לא היו קלים. אחת מילדיהם היא בת מאומצת, ובהמשך נולדה להם בת עם תסמונת דאון.
"לקחנו את הבת המאומצת מוויצ"ו בתל אביב", מספרת הרבנית, "היום היא כמעט בת 50, ויש לה הרבה ילדים, בלי עין הרע. אבל לא תמיד זה היה קל ופשוט. למעשה היא לא הכירה את הוריה אף פעם. מהרגע שנולדה היא היתה בוויצ"ו. ראינו עליה כתבה בעיתון כשהיא כבר הגיעה לגיל 5 ולא יכלה להישאר שם. בארגון לא ידעו מה לעשות איתה. אז פנינו אליה ואימצנו אותה.
"במחשבה לאחור, טוב שלא ידענו במה זה כרוך. זה לא פשוט לגדל ילד שלא הכיר בית כל ימי חייו, זה היה יותר קשה מלגדל את שמונת האחרים. טוב שהיינו תמימים ולא ידענו. חשבנו שיש חמישה ילדים אז יהיה עוד אחד, אז מה, אבל לא לקחנו בחשבון את הקושי. ילדה שלא גדלה במסגרת נורמלית זה לא פשוט. בגיל 5 היא לא ידעה משפט שלם בעברית. היה לה צימאון לאהבה שלא היתה לה עד אז".
מקבל את פרס ישראל ב־2012. "יש לנו עוד עבודה כאן" // צילום: אמיל סלמן
גם בשולמית, שנולדה עם תסמונת דאון, הם גאים מאוד. "בלידה ניסו לרכך את המכה, ניסו להתחמק, אבל אפשר היה כבר אז לראות", מספרת אמה. "נכון שהיה צער מסוים בהתחלה, אבל דווקא אותה היה הכי קל לגדל. היא היתה ילדה כל כך נוחה וחייכנית. אחת מכולם.
"לפני ארבע שנים היא התחתנה עם בחור שגם הוא לוקה בתסמונת דאון, והם גרים בירושלים. צמד חמד, זוג יונים. היא אומרת כל הזמן שדאון צריך להתחתן עם דאון, כל הזמן מספרת איך הוא מבין אותה".
הרב מצטרף כשפניו קורנות מאושר: "אפשר לראות היום כמה טוב להם, כמה הם מאושרים. היא הולכת בכל מקום ואומרת, 'בעלי ככה ובעלי ככה', והוא כל הזמן מזכיר איזו אישה נפלאה היא ומדהימה, ואיך הקב"ה שלח לו אותה. הם עושים הכל ביחד. זוג משמיים".
תשעה ילדים יש לבני הזוג דרוקמן: אברהם, יסכה, נילי, ברוריה, נאוה, נחום, אלישבע, שולמית ושושנה. "חלק מהילדים שלנו עלו עלינו במספר הילדים", אומרת הרבנית בחיוך. "משפחה אחת עם 16 ילדים, אחת עם 15, אחת עם 11, ואנחנו 'רק' עם תשעה".
"יש היום יותר התייעצויות"
הציבור הדתי־לאומי עובר בשנים האחרונות שינוי משמעותי. ההבדלים בין הדתיים "לייט" לבין החרד"לים, החרדים הלאומיים, המיוצגים בכנסת על ידי סיעת תקומה (כיום חלק מהבית היהודי), לא נעלמים מעיניו של הרב. "'ציבור' זה ראשי תיבות של 'צדיקים, בינוניים ורשעים', מזה מורכב הציבור. יש גוונים שונים, וצריך לדעת איך ללכת עם כולם. הבעיה מתחילה כשכל חלק רואה בחלק השני אויב, זה שלילי.
"אפשר להחמיר יותר ואפשר להצטער שההוא מחמיר פחות, אבל צריך להבין שיש גוונים שונים, ככה זה ציבור. צריך לראות את הגורם המאחד בכל זה. אם לא רואים אחד את השני, ואחד הולך ראש בקיר ולא מעניין אותו מה קורה עם השני, אז מגיעים למציאות שבה אנחנו נמצאים היום, שיש פילוג. והיא לא טובה".
הרב דרוקמן נחשב לאחד התומכים בנפתלי בנט מול הביקורת החרד"לית על דרכו ועל רמתו הדתית. "בניגוד לחרדים, בציבור שלנו הרבנים מעולם לא בחרו את הנציגים שלנו ואת מי שעומד בראש", הוא אומר. "אם זה מישהו שכופה את עצמו או שמושיבים אותו בכוח, אפשר לטעון שזה לא צודק ולא מוסרי. אבל הציבור בחר בו. הוא עומד בראש כי הציבור חושב שהוא יכול להוביל את העניינים. גם אם הוא עומד בראש, זה לא אומר שהוא הדוגמה לכל דבר".
הוא דוחה את הביקורת שטוענת שבנט עצמאי מדי ולא מתייעץ עם רבנים. "אני לא חושב שיש פחות התייעצות ממה שהיה אי פעם בציבור הדתי־לאומי. ואני זוכר את הציבור הדתי־לאומי מאז קום המדינה. להפך, היום יש יותר התייעצות".
אחד המקרים שבהם היתה התייעצות חשובה, כמעט מכרעת, היה בימי הבחירות, כשבנט הכריז על שריון מקום לכדורגלן העבר אלי אוחנה ועורר עליו זעם של מגזר שלם. "בנט בא אלי יחד עם היועץ שלו וניסה לשכנע אותי בצדקת המהלך, אבל אני התנגדתי למינוי. חשבתי שמי שחי כך וכך שנים עם אישה בלי נישואים ובלי חופה וקידושין לא יכול לייצג אותנו בכנסת". בציבור הדתי טענו באותה תקופה כי הבעיה היא שאוחנה התפרסם במשחקי הכדורגל, בשעה שחילל שבת בפרהסיה. על כך אומר הרב: "אני מבין את האנשים שבאופן טבעי התקוממו נגד הצעד הזה, אבל לא נתנו לו אפילו יומיים. אולי הוא הפך לבעל תשובה והפסיק? אני חשבתי שבגלל סוגיית הנישואים אין לזה מקום אצלנו. אין לנו בעיה עם חילונים במפלגה, יש את איילת שקד, הם יהודים לכל דבר. מי שבא לייצג את הציונות הדתית כי הוא מזדהה איתה, אין עם זה שום בעיה".
נשמעו טענות שלא נמצא לאוחנה מקום במפלגה מכיוון שהוא מזרחי.
"חלילה אפילו לחשוב שזה בגלל שהוא מזרחי. בציבור שלנו העניין הזה לא קיים בכלל. אני מסתכל על תלמידי הישיבה שלנו, יש שם 'נישואי תערובת'. אולי יש חוגים שזה עדיין קיים, אבל אצלנו?! אנחנו חברה אחת. כולנו יהודים".
"ילד שגדֵל עם שני אבות זה נורמלי? ילד שגדל אצל שתי אימהות זה נורמלי? זה הרס המשפחה" // צילום: קובי קלמנוביץ'
סוגיה נוספת שעלתה במהלך הבחירות היא סרטון שהתפרסם בעת הפריימריז של הבית היהודי באתר החדשות "כיפה", ובו נראים המתמודדים דוחים אפשרות של נישואים חד־מיניים. הרב דרוקמן מביע תמיכה מוחלטת בעמדה שהוצגה בסרטון: "אין לזה מקום. אי אפשר לטייח. אין מה לעשות עם זה. ילד שגדֵל עם שני אבות זה נורמלי? ילד שגדל אצל שתי אימהות זה נורמלי? זה הרס המשפחה. זה עשה סערה? אולי בקרב כמה עיתונאים, לא בקרב העם".
"אנחנו לא מסיתים כמוהם"
דרוקמן לא נבהל מכישלון הבית היהודי בבחירות, אף שהוא מודה שהנושא כאב לו. ויש גם הסבר: "הציבור שלנו רצה שנתניהו יהיה ראש ממשלה, ולא הרצוג. המחשבה היתה שאם נתניהו לא יהיה ראש המפלגה הגדולה ביותר, אז הנשיא לא יטיל עליו את התפקיד. אני יודע על רבים ממצביעי הבית היהודי שהצביעו לליכוד בגלל זה. נתניהו בעצמו אמר שהוא רואה את הבית היהודי כשותפה בכירה, לא משנה כמה מנדטים יש לה או אנשים הצביעו לה".
יש לו דעה ברורה גם בסוגיית חלוקת התיקים בממשלה. "חשבתי שנפתלי בנט צריך לקחת את משרד החוץ, לא רק בגלל הכבוד וכדי שיהיה לו תפקיד יותר משודרג, אלא כי הוא צריך להשמיע בעולם את הגישה האמיתית לארץ ישראל, שזו הארץ שלנו. איזה מין דבר זה שתי מדינות לשני עמים? למי שייכת הארץ הזאת? איזה מין דבר זה? האירופאים והאמריקנים צדיקים על חשבוננו. יש מקום למאה מדינות למאה עמים, אבל לא בארץ ישראל".
על תפקידי השרים שקיבלה המפלגה הוא אומר: "היה חשוב להתעקש על הדתות, אבל לא היה מה לעשות. זה הובטח קודם להם (לש"ס; י"ש). אפילו היה איום (של בנט בפייסבוק, לא לתת את הדתות לש"ס באופן חד־צדדי), אבל זה כבר היה מאוחר. דתות זה הפָּנִים של כל ענייני הדת במדינת ישראל - הרבנות, הדיינות, כל שירותי הדת. גם משפטים חשוב. כל מה שנקבע במדינת ישראל קשור למשפטים".
ההתנתקות. "אין ספק שעקירת היהודים מגוש קטיף זו טראומה גדולה" // צילום: זיו קורן
במשך השנים הותקף הרב דרוקמן על ידי התקשורת החרדית בגלל סוגיית הגיורים. החרדים טענו שאלפי גיורים שנערכו מטעם המדינה בבית הדין המיוחד לגיור של הרב אינם עומדים בגדרי ההלכה, ואף זילזלו בו בפומבי. בעיתונים הרשמיים, כמו "יתד נאמן", כינו אותו רק "דרוקמן" או "חיים", בלי התואר רב; ומאמרי ביקורת חריפים נכתבו נגדו.
הנושא הזה מקפיץ את הרבנית דרוקמן, שכמעט ואינה מתערבת בעניינים פוליטיים ואקטואליים. "הם חושבים שרק להם יש רבנים? לציונות הדתית אין רבנים? זה מכעיס".
הרב שומר על קור רוח. "הכל לפי המבייש. לא נעלבתי. כאב לי שאנשים מגיעים לדרגה כזו. כאב לי שיש אנשים שמסוגלים להתבטא ככה. אנחנו לא מסיתים כל כך כמוהם.
"צריך לראות איך ש"ס מתנהגים, ואיזו הגינות תהיה להם. כשש"ס שלטה במשרד הדתות, אף רב ציוני־דתי לא יכול היה להיבחר לשום תפקיד במדינת ישראל. ואם במאמצים, באקרובטיקה, היה נכנס רב - זה רק אשכנזי. שום רב ספרדי ציוני־דתי לא התמנה בכל התקופה שלהם. זה צודק? ככה מתנהגים? זה לא רק עניין של תפקידים ועבודה לרבנים, יש לזה השלכה בכל מה שקשור להזדהות עם מדינת ישראל, עם הצבא, עם תקומת המדינה. זה לא רק תפקיד".
סוגיית הגיור היא אחת ממשימות חייו. ברקע החשש ההולך וגובר של הרבנים מנישואי תערובת, ומנגד נשמעות תלונות על הקשיים שנאלצים המתגיירים לעבור.
"זו משימה לאומית שאין כמוה", מצהיר הרב. "כל השנים היינו רגילים לשני סוגים של גרים. יש גר צדק אמיתי - אדם שהתאכזב מדרכו ומצא ביהדות את האמת ובא, ובימינו אנחנו מדברים על גרים שעלו מארצות חבר העמים, ששם היה דיכוי, עשו הכל כדי להפסיק כל זיק של יהדות, גם בברוטליות, וכתוצאה מזה היו נישואי תערובת מרצון. עכשיו באים בניהם ונכדיהם, וזו מצווה מיוחדת לעזור להם.
"לצערי איחרנו בטיפול בנושא הזה מאז שהחלה העלייה, לפני יותר מעשרים שנה. אילו היו מטפלים בזה אז, היו מבינים שהשיבה לארץ קשורה לשיבה לעם היהודי. בינתיים אנשים התיישבו וראו שאפשר לחיות גם בלי זה, ראו שאין צורך. היום זה פי כמה יותר קשה. יש כבר רבים שנולדו כאן, הם לא יודעים אף מילה רוסית, אבל הם לא יהודים. זו פצצת זמן, זה יביא לנישואי תערובת במדינת ישראל.
"גם אם לא לכולם אכפת מהנושא הזה, לעם ישראל צריך להיות אכפת. כל ישראל ערבים זה לזה. אנחנו לא יכולים להיות כמו בארה"ב. אנחנו צריכים למנוע מציאות שבה מתרחקים מהרבנות. אני שומע את הדיבורים על ההתרחקות מהרבנות ועל התחבורה הציבורית בשבת, אבל כל עוד האחראים מבינים שצריך לשמור על זהותה של מדינת ישראל, אז יש גלים, וצריך לעבור את הגלים האלה. צריך לקרב את האנשים כמה שאפשר, במאור פנים".
"הכל תלוי בחינוך"
דרוקמן ראה בחייו אינספור רגעים מרגשים, הקשורים בהווייתה של הציונות הדתית. "בה' באייר תש"ח, כשהרב מימון, אחרי הכרזת העצמאות, בירך שהחיינו בקול חנוק מהתרגשות - זה משהו שקשה לשכוח", הוא משחזר בהתלהבות. אך לצד הרגעים המרגשים חווה הציבור הזה גם לא מעט טראומות, כמו פרשיית הרב מוטי אלון, שהורשע לפני שנתיים בשתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בבן 17. על הפרשה, שפילגה את המחנה, הרב דרוקמן אינו מוכן לדבר. "יש בציבור שלנו בעיות מדי פעם, אבל צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. כל משבר הוא טראומה מסוימת".
אחד המשברים הגדולים ביותר שחוותה הציונות הדתית הוא ההתנתקות בשנת 2005. "אין ספק שעקירת היהודים מגוש קטיף זו טראומה גדולה. התגובות הראשונות היו קשות, שמענו אנשים שאומרים שהמדינה נגמרה או שלא הולכים יותר לצבא, אבל כל אלה היו ביטויים ספונטניים של כאב, הם לא נאמרו אחרי שיקול דעת. אנחנו מאמינים שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולת ישראל ויש גם נסיגות, אבל שום דבר לא נגמר.
"דיברתי עם אריק שרון לפני ההתנתקות, חשבתי שזה רק תרגיל, והוא בעצם לא מתכוון לזה. דיברנו בלשכתו, אמרתי לו, תעשה מה שאתה רוצה. כשאני חושב על זה עכשיו, אריק שרון בנה הרבה והרס הרבה. אני לא פסיכיאטר כדי להבין מה קרה. קשה לי להבין".
אחד הדברים הקרובים לליבו הוא סוגיית החינוך ובני הנוער. הוא נשמע אופטימי: "אני רואה אידיאליזם, אני רואה נוער שחש רצון לדברים גדולים, שיש לו שאיפות. המציאות הולכת ומשתנה, אבל השאיפות והאידיאלים נשארו אותו הדבר, ואולי יותר. אני לא מכיר מספיק את הנוער החילוני, אבל אין ספק שככל שיש יותר מטען ערכי, יש יותר אידיאליזם ויש יותר אכפתיות. הכל תלוי במטען הערכי".
למרות גילו והעובדה שהוא עסוק רוב היום בשיעורי תורה נשאר הרב דרוקמן בקיא באירועים החדשותיים שעל סדר היום הישראלי. הוא קורא עיתון ("ישראל היום") ושומע חדשות, כי "יש צורך לדעת בראי עם ישראל", כלשונו. הוא אינו פוסל את השימוש באמצעים הטכנולוגיים על הסף, וגם הוא עצמו משתמש בהם, בצורה מוגבלת. על האייפון יש לו את תמונת רבו, הרב קוק, ובמכשיר עצמו הוא משתמש "בעיקר לשיחות, לקריאת מסרונים (בלי לכתוב בחזרה) ובשעון".
בניגוד לרבנים החרדים, הוא לא נבהל מהשימוש בטכנולוגיה מתקדמת. "אני לא חושב שהטכנולוגיה היא הצרה של הדור. בכל דבר יש ערך, וכל דבר יכול לקדם. אפשר להשתמש גם בדברים לא טובים, אז לכן נמנע את הטוב? טלוויזיה היא מכשיר שבעזרתו אפשר לתת שיעורים לא לחמישים או מאה איש, אלא לאלפים, אז זה נפלא, השאלה איך משתמשים בזה. הכל תלוי בחינוך שאנחנו נותנים.
"הבעיה של הדור היא שצריך למלא אותו במטען, שיוכל לעמוד מול היצרים. היצרים קיימים ומדרדרים. הם מביאים את האדם לכך שבמקום שישתמש בדברים שהקדוש ברוך הוא מאפשר על ידי שכלו של האדם, משתמשים בהם לדברים בהמיים או חייתיים".
בציבור הדתי־לאומי חוו לאחרונה פרידה מכמה דמויות מוכרות, כמו אורי אורבך, ורבנים ותיקים כמו הרב אהרון ליכטנשטיין ומשה לוינגר. דרוקמן מתייחס בביטול ובהרמת קול לשאלה מה יזכרו ממנו. "מה זה 'יזכרו ממני'? אין לנו מה לחשוב, יש לנו עוד עבודה כאן. אנחנו מכשירים כל הזמן דורות של תלמידים. זה התפקיד שלנו כאן, זה כל עמלנו. חשוב שנגדל תלמידי חכמים, שמזדהים עם מפעל הציונות וקיבוץ הגלויות. זה מה שחשוב".
shishabat@israelhayom.co.il