מגלה את אפריקה

מלאכים בשמי אפריקה

נהר הזמבזי הוא למעשה החיץ הטבעי המפריד בין זמביה לזימבבואה. מפלי ויקטוריה העצומים נחשבים לאתר מורשת של אונסק"ו, והם מהגדולים ומהמרשימים בעולם: מפל פראי באורך 1.7 ק"מ, בעומק של כ־100 מטר, עם זרימה של 450 אלף קוב מים לשנייה. במהלך שהותי באזור ביקרתי במפלים שמונה פעמים, בכל פעם מזווית שונה ובשעה אחרת. אבל גולת הכותרת היתה לחזות בהם בטיסת מקרו־לייט - מעין טרקטורון מעופף. כשהמיסיונר הסקוטי והחוקר ד"ר דיוויד ליווינגסטון ראה את המפלים לראשונה, הוא אמר: "זה מראה כל כך יפה, שהוא בוודאי נצפה על ידי מלאכים במעופם". הגשר בתצלום, גשר ויקטוריה, הושלם לפני 110 שנים, ונחשב אז לפלא הנדסי ולגשר הארוך בעולם. הוא תלוי באוויר, ואת מאות טונות הפלדה לבנייתו סחבו פילים.

בלוע הארי

אחר הצהריים יוצאים לנסיעת ספארי, ברכב שבנוי כמו יציע של קולנוע, עם שישה מושבים מדורגים. הכל מסביב פתוח - תחושה מושלמת של חיבור לטבע, ומאוד נוחה לצילום. באחד ממאגרי המים שוכבת קבוצה של אריות בשמש, עם השתקפות מושלמת שלהם במים. משהו שיכול לבוא רק בהזמנה. אגב, לדברי המדריך שלנו טום, האריה מכניס את עצמו לצום של שבוע לפני שהוא בא אצל הלביאה - מאחר שהאיבר שלו כל כך קטן, שעל בטן מלאה הוא פשוט לא יכול לבצע. טום הוא כבר דור רביעי באפריקה למשפחה אירופית, ילד טבע פראי, משהו בין מוגלי לקרוקודייל דנדי. גדל עם אבא מדריך טיולים, ומגיל אפס הוא בטבע, יחף. מכיר את החיות בשמורה לפי שמותיהן הפרטיים, יודע לפי הגללים לזהות באיזו שעה עבר האריה ולאיזה כיוון הלך. ברוב המקרים הוא יידע באיזה אריה ספציפי מדובר, מתי הוא יבוא לשתות ומה הסיכוי לטרף. גם לסיפור הזה יש זווית ישראלית: "מוגלי" נשוי לבחורה בשם אתי מיבנה. גם אני התאהבתי בו מייד.

על כנפי נשרים

אחד מבתי ההארחה שבהם ביקרנו משתמש בשאריות הבשר כדי להאכיל את הנשרים המקומיים, בכל יום בשעה 1 בצהריים. כבר בחמישה לאחת מתייצבים באוויר מאות נשרים שמחכים לארוחה, חלקם אפילו נוחתים על העצים בסמוך למקום הקבוע שאליו יגיע אחד הטבחים עם השלל היומי. באחת אפס אפס, כאילו קיבלו זימון בווטסאפ, נאספים כ־200 עופות על הקרקע. הטבח פורק את הארגז, וברגע שהוא לוקח צעד אחורה מתחילה מלחמה של צרחות ודחיפות בענן אבק. בתוך דקות ספורות מפרקים הנשרים קילוגרמים שלמים של בשר, בעוד אנו עומדים כחמישה מטרים מהם.

על גדות הזמבזי

השקיעה המרהיבה הזאת, על גדות הנהר, צולמה מתוך הסירה שבה שטנו. אבל הסירה הצנועה שלנו היא רק טיפה בים האטרקציות שמציע האזור. ברדיוס של 200 ק"מ ממפלי ויקטוריה יש אינסוף פעילויות אקסטרים - קפיצות בנג'י, אומגה, ראפטינג, סירות מירוץ, רכיבה על סוסים, טרקטורונים, ספארי מכל הסוגים ונופים עוצרי נשימה. ועדיין, מדובר באזור בתולי יחסית מבחינת תיירות מערבית, בניגוד למדינות אפריקניות מטוילות יותר, כמו טנזניה. 

סופר פילים כדי להירדם

בחדר בלודג' בצפון זימבבואה, אני יוצא לדֶק הפרטי עם כוס שרי וסיגריה, בזמן שעדר פילים בא להשתכשך במים, במרחק 60 מטר מהמרפסת. בלי מעקה, בלי גדר, בלי שכנים - רק אני, הסיגריה, הפילים והסוואנה המטריפה. שיירות הפילים המשיכו לבוא למאגר המים במשך כל הלילה. כשנכנסתי למיטה וכיביתי את האור, אפשר היה לראות ולשמוע אותם דרך הוויטרינה הפנורמית של חדר השינה. בשנים האחרונות שודגו ופותחו התשתיות באזור, שמהווה הפתעה מרעננת גם לתיירים שחושבים שכבר ראו הכל. 

וילה בג'ונגל

אחרי קפיצה קצרה לבוצוואנה אנחנו שבים לזמביה, ללודג' The River Club, השוכן על גדות הזמבזי. ההגעה אליו מתבצעת בסירה, דרך איים קטנטנים מלאים קרוקודילים, היפופוטמים ופילים. הפילים חוצים את הנהר בשחייה ועולים על האיים כדי לאכול. החדרים ממוקמים על עמודים מעל המים, וכל הנוף המטורף הזה נפער מהחלון הפנורמי שמקיף שלוש מפאות החדר. משפחה של קופי וורווט גרים על העץ מחוץ לחלון, והבקשה היחידה של המארחים שלנו היתה לדאוג שהחלון סגור כשיוצאים מהחדר - כי הקופים רק מחפשים הזדמנות להיכנס ולעשות בלאגן. 

אי שם מעבר לקשת

העוצמה של המקום הזה לא מפסיקה לרגש. יום לפני החזרה לארץ אני צופה בתופעת טבע נדירה - קשת בלילה מעל המפלים ("קשת ירחית", Lunar Rainbow). שני דברים חייבים להתקיים כדי לאפשר את החיזיון המדהים הזה: שיא העונה הרטובה, כשהזרם במפלים בשיאו; וירח מלא.

בננה מעופפת

המים השופעים באזור עודדו התפתחות מגוון כמעט אינסופי של בעלי חיים. את הציפור שבצילום מכנים המקומיים "Flying Banana", בגלל מראה המקור שלה, שמזכיר את הפרי הצהבהב. 

ההיסטוריה הסודית 

גם לזמביה יש היסטוריה יהודית. בתחילת המאה ה־20, לאחר בניית מסילת הרכבת והגשר מעל המפלים, שמחבר את זימבבואה וזמביה, הגיעו לעיר ליווינגסטון שני סוחרים יהודים בשם זוסמן וגרשוביץ. בשנות השלושים של המאה הקודמת כבר היתה שם קהילה יהודית תוססת שמנתה כ־20-30 משפחות ועסקה במסחר על כל גווניו, כולל ייבוא מכוניות. ב־1928 נבנה בית הכנסת הראשון על ידי צאצאי משפחת זוסמן. גם הקולנוע הראשון בזמביה, שנפתח ב־1931, היה בבעלות משפחה יהודית. בתום מלחמת העולם השנייה התיישבו בעיר פליטים יהודים מאירופה, אולם הם עזבו אותה בהדרגה. ב־1972, כשהיהודי האחרון עזב את העיר, הוא הפקיד את מפתחות בית הכנסת בידי הכומר המקומי, שהפך אותו לכנסייה פעילה. עדות דוממת נוספת לקהילה שחיה שם אפשר למצוא בבית הקברות היהודי, שעל המצבות בו כיתובים בעברית. 

הכותב היה אורח של חברת "ספארי קומפני", בהנהלת רונית הרשקוביץ, המתמחה בטיולי ספארי באפריקה בהתאמה אישיתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו