הנימוס שבגד בי: הווידוי של קובי אריאלי

יצא כך שאת החודש האחרון ביליתי בעיקר משני עברי דלתות חדרי מדידה. אירוע משפחתי משמח דחף את כולנו למסע רכש בגדים קצר ומכאיב, וכך מצאתי את עצמי בשני מצבים עיקריים: או מלווה את בנות ביתי האהובות ברכישת בגדים או אפילו נורא מכך - רוכש בגדים בעצמי.

עוד רבות ידובר על קורות ירח ייסורים זה, שבמהלכו התבגרתי לדעתי בשנות דור. אני לא צוחק. באחת הפעמים החודש מצאתי את עצמי נכנס ויוצא מחדר מדידה אחד שלוש פעמים (XL, XXL, אולי ננסה שוב XL בגזרה אחרת), ובפעם השלישית, כשהבטתי בראי, ראיתי ששיבה זרקה בשערי.
רכש בגדים לאיש שמידותיו אינן סטנדרטיות הוא הגיהינום בהתגלמותו. לדעתי זה מה שהם עושים שם, החוטאים, בכף הקלע: עומדים ומודדים בגדים. כבר שיתפתי בעבר את קורותיי בתחום נורא זה, אבל הפעם זכיתי במתנה הכפולה: גם לקנות בגדים וגם ללוות עלמה בת 17 לקנות בגדים. כפל המבצעים המענג הזה הנחיל לי, כאמור, כפרה מלאה לכל עוונותיי אך גם לימד אותי דברים והותיר אותי עם קנאה גדולה.

ובכן העניין גדול ורחב, והוא קשור כנראה בטראומת ילדות או בלקות בלתי מאובחנת שאני נושא בתחום התקשורת הבינאישית. הוא מוצא את ביטויו באיזו מידה מגונה שיש בי בכל הנוגע לקבלת שירותים ולרכישת טובין: מרגע שאני נכנס לחנות, בעיקר חנות בגדים, אני נתקף חלישות דעת נוראה וצורך נואש לרצות את נותן/ת השירות שממולי. אני משתדל להטריח אותם כמה שפחות, מתנצל שלוש פעמים לפני שאני מבקש שיבדקו משהו (פעם שמעתי את עצמי אומר: "מבטיח שזו פעם אחרונה"), ומרוכז בעיקר בהכשרת הקרקע לקראת רגע האימה הבלתי נמנע שבו יהיה עלי לבשר לו/לה שהעסקה, לצערנו, לא תצא לפועל.

במקרים כאלה אני טורח, לפעמים, להחזיר פריטים שמדדתי למקומם על הקולב ואפילו לקפל, כדי להקטין את עוצמת הפגיעה ולרכך את אפקט האכזבה. גם כשזה קורה, אני לעולם לא אומר "שלום" ופשוט הולך, זה תמיד יהיה מלווה בהסבר מנומק ושקרי לחלוטין כמו "אני צריך לבדוק משהו בקשר לזה, אני עוד אחזור", או בדיחת הזקנים שתמיד עובדת "איבדתי את היכולת לקנות משהו בלי אשתי" (כאילו שהוא לא שמע שהרגע דיברתי איתה וראה ששלחתי לה שש תמונות במהלך המדידה המייגעת). אני גם מקפיד שלא ליצור קשר עין עם המוכרים, כי אני לא יכול לחזות באופן ישיר בעוול שאני גורם להם. כזה אני. איש צדיק ומטומטם לגמרי.

וכשאני רואה את הילדה ואת אמה מוציאות ומודדות חצי חנות ומבקשות בכל רגע בקשה אחרת, נעות בחדווה נטולת אשמה מתא למראה, לקולב, ולעוד תא, כשהן מותירות אחריהן הררי טקסטיל פזורים בכל פינה - אני נתקף קנאה אבל גם מבין שחסרה לי איזו הבנה בסיסית במערכת היחסים שבין מוכר לקונה. זה קשור אולי לעובדה שאני בחור מוכר, ובמקומות מסוימים אומרים לי: "היי! אתה... נו", מה שגורם לי להתנחמד בכוח באופן אוטומטי.

אולי זה קשור לעובדה נוספת, והיא שחלק גדול מהמוכרות והמוכרים הצעירים בחנויות גוררים רגליים ותוקעים בי מבט של "אוף איש, למה באת לפה. למה לא הלכת למקום אחר". אבל בעיקר זה קשור לאיזו מערכת נימוסין מיותרת לגמרי שגדלתי עליה (יש במשפחתי מישהי, בלי שמות, שמנקה את החדר בבית המלון לפני שהיא עוזבת אותו, וכולם עומדים בלובי בעצבים ושואלים נו, איפה סבתא). זוהי תשזורת מוסכמות בלתי כתובות אך מורגשות היטב, שלא באמת הופכת אותך ליותר נחמד, אלא רק מייגעת ומקשה על כל העסק.

אז הטור הזה הוא הזדמנות טובה לסגור את החודש בקתרזיס גדול ולהודיע כאן ועכשיו בצורה ברורה וישירה ללושי, נופר, גיתית, מורן, חנאן, שובל, חנית, חנית השנייה, חן, חן הבן, מריה, המה וכל הנחפפים/ות אליהם: תקשיבו, אל תחכו לי. אני לא באמת אחזור.

לא באמת הלכתי לבדוק משהו. סתם שיקרתי. למעשה, כבר קניתי דברים אחרים במקומות אחרים (שהם בדיוק אותו מקום שאני קונה בו כבר שנים). וקניתי לבד. ממש לבד. בלי אשתי ובלי בתי. הן היו עסוקות באותו זמן במילוי ספסלי תאי המדידה שלכם בערימות של בגדים וביטחון עצמי, ועל הדרך נתנו לי רעיון לטור החדש שלי. בהצלחה לי.