הנטייה האנושית היא להסתכל על העבר במשקפיים ורודים, תוך כפיית רומנטיזציה על מה שכבר חלף. נוסטלגיה, אומרים, היא שקרנית מפתה. ועדיין, קשה לדמיין רטרוספקטיבה על 2022 ומציאת נקודות חיוב רבות מדי בה. נקודות שיצבעו את מה שהיו 12 חודשים מורכבים בצבעים של צמיחה.
2022 אמנם לא תיזכר לדיראון עולם כמו 2020 (ובאמת, כמה שנים כאלה אפשר לספור?), אבל השלכותיה הכלכליות, החברתיות והמדיניות של השנה ההיא, שנת המגיפה, הורגשו ביתר שאת בשנה שכעת מסתיימת לה.
במובנים רבים, כשברקע התקדמות טכנולוגית עצומה ותהליכים שמנסים להגדיר מחדש יחסי כוחות אתניים, דוריים, פוליטיים ומגדריים, הורגשו גם כוחות אחרים. כאלה שמתעקשים על השבת הגלגל לאחור, העלאתם מחדש של שדים רדומים וקביעת סדרי עולם חדשים. או ישנים, אם לדייק.
אלה רק חלק מהתחומים שבהם 2022 תיחשב כנקודה שבה הזמן עמד מלכת, הסתובב וחזר לאחור. במובנים רבים זאת היתה, בהיעדר הגדרה רכה יותר, שנת רגרסיה.
שוב אנטישמיות
השנה שבה שנאת היהודים הפכה לדעה פוליטית לגיטימית ומקובלת
אחרי עשורים שבהם נחשבה לטאבו, ב־2022 האנטישמיות הפכה משנאת זרים מסוכנת לדעה פוליטית שכבר לא מורחקת אל מחוץ לגדרות השיח הקונצנזוסי. זה לא מתחיל או נגמר בקניה ווסט. כבר בתקופה הזאת בשנה שעברה חשפה הליגה נגד השמצה, שמושבה בארה"ב, נתונים מדאיגים על עלייה משמעותית בדיווחים מתועדים של הטרדה, ונדליזם ותקיפה אלימה של יהודים ברחבי העולם - יותר מאשר בכל שנה אחרת מאז החל הארגון לעקוב אחר הסטטיסטיקה המדאיגה ב־1979. 2022 לא היתה שונה, ולדברי ראשיו, בשש השנים האחרונות נרשמת עלייה עקבית בכל הנוגע לשנאת יהודים.
אבל השנה שחלפה, והשנאה שנשאה איתה, היו שונות יותר מכל במונחי רטוריקה. כידוע, הדמות הציבורית שהגדילה לעשות יותר מאחרים בתחום המפוקפק למדי היתה הראפר, מעצב האופנה והפרובוקטור באופן כללי קניה ווסט (או "יה", כפי שהוא קורא לעצמו כעת), שרמז בציוצי טוויטר מטרידים על מה שהשתמע כפנטזיות הרג של יהודים, וחשף בעצמו תיעוד משיחות עם הקולגה פי דידי, שבהן האשים את היהודים בשליטה במנגנוני כלכלה עולמיים.
בהמשך, בראיון לתוכניתו של חובב תיאוריות הקשר אלכס ג'ונס (בעצמו דמות שנויה במחלוקת), אף הביע הערכה לאדולף היטלר והסביר שאי אפשר להתעלם גם מ"צדדיו החיוביים ומהטוב שהביא לעולם". בחודש שעבר סעד ווסט בארוחה עם הנשיא הקודם, דונלד טראמפ, שמעוניין לרוץ שוב לנשיאות בעתיד הלא ממש רחוק, באחוזת הנופש שלו במאר־א־לאגו.
קל לבטל את חשיבות דבריו של קניה ווסט נגד יהודים כמלמולים של אדם מעורער בנפשו (ולמען ההגינות, אכן מדובר באישיות שיציבותה הנפשית ידעה עליות ומורדות ואשר נמצאת בשיאו של משבר אישי). אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר במוזיקאי אהוב ומוביל דעה כנראה יותר מכל אינפלואנסרית באינסטגרם, ושהמסר שנשא אפשר לרבים שחשבו כמוהו בסתר לחשוף את שנאתם בגאווה ברשתות החברתיות.
בין השאר, תהו רבים מדוע חסמה רשת טוויטר את הראפר כשצייץ שילוב בין מגן דוד לבין צלב קרס, ושאלו מה לא עמד בסטנדרטים שהציבה הרשת על פרסום מידע כוזב. צמתים בארה"ב "אירחו" ניאו־נאצים גאים, שאחזו בשלטים שבהם נכתב "קניה צדק בנוגע ליהודים" - מסר שאף הוקרן בחודש נובמבר על בניין בפלורידה במהלך משחק פוטבול.
הפובליציסט מייקל בלומברג הגדיר זאת במדויק בטור ב"ניו יורק טיימס" כשכתב: "במשך רוב חיי הבוגרים, לאנטישמיות (פרט למקרים יוצאי דופן כמו אלה של פט ביוקנן ומל גיבסון) לא היה מעמד באמריקה. פעם האנטישמים הארסיים ביותר נטו לשנוא יהודים מלמטה והאשימו אותם בכישלונותיהם ובאכזבותיהם שלהם. כעת, גזענות אנטי־יהודית, או לפחות אישור מרומז שלה, מגיעים מאנשים בעלי כוח משמעותי: מנהיג של מפלגה פוליטית מרכזית, זמר פופ מפורסם והאדם העשיר ביותר בעולם".
בעקבות המצב החדש, אירועים יהודיים המוניים כמו "Shine A Light", שנערך בשבוע שעבר בטיימס סקוור בניו יורק, לא חגגו רק את חנוכה וציינו את חשיבות אורו, אלא ניסו לעורר מודעות לדעה שנמצאת במגמה מטרידה של יציאה מהחשיכה. או לפחות מעוניינת בגרירת יתר העולם אל מחוזותיה האפלים.
אחרי שמונה עשורים
השנה שבה חזרנו לראות התנגשות בין צבאות של שתי מדינות ביבשת
בדברי הימים של הדיפלומטיה העולמית סימן פברואר 2022 את סופו של עידן. ב־24 בחודש עשו כוחות הצבא הרוסי את מה שאיים נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לעשות (ויש מי שבחר שלא להאמין לו עד לרגע האחרון) ופלשו לאוקראינה בשלל חזיתות, במה שייזכר לעד כמלחמת אוקראינה־רוסיה.
המערכה המדממת שעדיין נמשכת מבטלת את תיאוריית השלום הקפיטליסטי, כפי שהגדיר אותה העיתונאי והפובליציסט תומס פרידמן, שקבעה כי מעולם לא נלחמו ביניהן שתי מדינות שבשתיהן סניפים של מקדונלד'ס.
"תיאוריית הקשתות המוזהבות של מניעת הסכסוך", שהוגדרה על ידי פרידמן ב־1996 בטור דעה ב"ניו יורק טיימס", ובהמשך כיכבה בספרו "הלקסוס ועץ הזית", הפכה לא רלוונטית עם הפלישה הרוסית, פלישה שבאופן טרגי (וסליחה מהנשיא האוקראיני, ולודימיר זלנסקי, וניסיונותיו להעלות מודעות למצב בארצו בנאום בקונגרס האמריקני) תופסת באופן משמעותי פחות ופחות כותרות ראשיות מאשר בימיה הראשונים.
אמנם חודש אחרי תחילת המערכה סגרה רשת ההמבורגרים העולמית את סניפיה ברוסיה, אבל גם ללא הקשר הציני הזה, המלחמה הנוראה באוקראינה היא הראשונה מאז סוף מלחמת העולם השנייה שבה נלחמות למעשה שתי מדינות אירופיות זו בזו (המלחמה בבוסניה, במחצית הראשונה של שנות ה־90, לא הייתה בין צבאות ממוסדים של מדינות).
מי פילל ששמונה עשורים אחרי הזוועה הגדולה מכולן, נחזור לראות טנקים שועטים, ערים מבוצרות, הפצצות חסרות אבחנה, פוגרומים, מעשי טבח נוראים ופשעים נגד האנושות – מראות שנדמה שהיו שייכים לנחלת העבר. בעולם של רשתות חברתיות, תקשורת מקוונת ואפילו מערכות לחימה יעילות יותר (שעל הנייר היו אמורות לחסוך בחיי אדם), המערכה הפנים־אירופית הנוכחית מייצגת ברמה הדיפלומטית, המדינית - וחשוב יותר: האנושית - חזרה לזמנים אפלים ועצובים יותר, שכמעט קוראים לבונו לאסוף אמנים ולהקליט אלבום מחווה שכל הכנסותיו ייתרמו לניצולים. איכשהו חשבנו שכבר עברנו גם את השלב הזה.
אינפלציה נושכת
השנה שבה כולנו הרגשנו שוב בכיס את ההשלכות העגומות של משבר כלכלי
המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הביאה לעלייה במחירי סחורות דוגמת נפט וגז, מתכות וחיטה. בתגובה החליטו הבנקים בעולם להעלות ריביות. מחיר האנרגיה, החשמל והדלק קפצו, וכמוהם גם מחירי הדיור. אינפלציה דו־ספרתית הורידה משמעותית את הכנסות משקי הבית, והבורסות יסיימו את השנה בירידות חדות.
"שנת המשבר הכלכלי העולמי", יש מי שהכתיר כך את 2022, וכמעט כל התחזיות הכלכליות ל־2023 מנבאות שנת מיתון נוספת. למעשה, זו היתה השנה הגרועה ביותר לשוק המניות ב־14 השנים האחרונות, למי שלא שוכח את המשבר הכלכלי האיום של 2008.
אז נכון, ישראל נחשבת לאחת המדינות שצולחות את המשבר בהצלחה יחסית. דירוג של ה"אקונומיסט" הבריטי מיקם אותה לאחרונה במקום הרביעי, יחד עם ספרד, מתוך 34 מדינות שהוא מגדיר כ"כלכלות המצליחות בעולם". במדד האינפלציה היא מדורגת במקום השלישי אחרי שווייץ ויפן. אבל את ההשפעה של שנות הקורונה, המלחמה באוקראינה ויתר תמורות השוק הרגיש האזרח הישראלי (והעולמי) בכל בית - בעיקר בתחומי תחזוקת הדיור והמזון.
מנגד, יש מי שיזכיר ששנות ירידה רצופות נחשבות בעשורים האחרונים לעניין נדיר למדי, מה שאומר (אולי) שבשלל תחזיות האימה מסתתרות גם סטטיסטיקות שמעידות על אפשרות לעלייה בבורסה אחרי השנה הקשה של הירידה. אולי בכל זאת יש סיבה לאופטימיות.
פיגועי נפץ
השנה שבה חזרנו אל מראות הטרמפיאדות והאוטובוסים המתפוצצים
לתפיסתם של ישראלים רבים, האינתיפאדה השנייה, בתחילת שנות האלפיים, היתה קו פרשת המים ביחסי ישראל והפלשתינים. אחרי מה שנראה היה בשנות ה־90 כרצון הדדי של שני הצדדים להגיע להסכמות (שהתקיים איכשהו לצד פיגועים רצחניים ואכזריים במיוחד), הגיעה אינתיפאדת אל־אקצא ושינתה את תמונת המצב. שלוש שנות קרב התשה ושלל תמונות מאירועי טרור שנצרבו עמוק בזיכרון הקולקטיבי הלאומי (אולי הזכורה מכולן היא של הידיים המגואלות בדם מהלינץ' ברמאללה באוקטובר 2000) שמו קץ לאשליית סיום הסכסוך.
זו אולי תיאוריה פשטנית ושטחית, אבל קשה להתכחש לנטייתה המתמשכת של מדינת ישראל ימינה בעשורים שחלפו מאז, שיש שרואים בה עדות ברורה לטראומה שהותירו שנות הפיגועים הקשים באוטובוסים, בתחנות המרכזיות ובאזורי בילוי אזרחיים דוגמת הדולפינריום ומייק'ס פלייס בתל אביב, מלון "פארק" בנתניה, מסעדת "סבארו" בירושלים ומסעדת "מקסים" בחיפה.
מאז הארץ כמעט שלא ידעה פיגועים המוניים בדמות מטעני חבלה, והתמודדה בעיקר עם טרור של פיגועי דריסה, תקיפה בנשק קר נוסח אינתיפאדת הסכינים של 2016-2015, וגם פיגועי ירי באקדחים ובנשק קל.
כל זאת עד 2022, וחזרתם הלא מפוארת של הפיגועים באמצעות מטעני חבלה: פיגוע טרור משולב בשכונת גבעת שאול בירושלים בחודש שעבר; פיגוע מטען בקו אוטובוס באזור דרום הארץ, שסוכל בסוף אוקטובר על ידי השב"כ; כמות חומר נפץ שמוגדרת כ"חריגה", ושיועדה לשימוש בסדרת פיגועי תופת נגד אוכלוסייה אזרחית, נתפסת על בסיס שבועי.
פיגועי החבלה בלטו במיוחד על רקע סדרת פיגועים שנרשמה באביב האחרון, שכללה, בין השאר, את פיגוע הדקירה בארמון הנציב, פיגוע הדריסה והדקירה המשולב בבאר שבע, פיגועי הירי בחדרה, בבני ברק, בתל אביב ובאריאל, ולצידם פיגוע הגרזינים באלעד.
מתחילת השנה, אומרים במערכת הביטחון, סוכלו יותר מ־30 פיגועים שהתכוונו להתבסס על הפעלה של מטעני חבלה. שנים של שקט יחסי, לפחות בגזרה האזרחית, תמו. למרבה הצער, בשנה האזרחית שחלפה, במילותיהם של הפרשנים - הטרור המאורגן זקף שוב את ראשו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו