עכשיו אני: ארקדי דוכין מדבר על הכל

לילה אחד לפני חצי שנה, בתום עבודה מאומצת במיוחד באולפן ההקלטות, קם ארקדי דוכין בבהלה והרגיש שתוקף אותו שד. כן, באמת. "זה קרה בערך ב־2 לפנות בוקר. התעוררתי מהשינה שטוף זיעה, הרגשתי שמשהו קופץ עלי. עשיתי לו 'קישטה' אינסטינקטיבי כזה, כמו שעושים לחתול".

ממש שד? עם הקרניים והקלשון?

"לא. זה שד שאני בעצם יצרתי במוח. קראתי לו 'מָנישְטה', זה השם שנדבק לי לראש באותו רגע. מייד קמתי וכתבתי את 'קישטה מנישטה', השיר הפותח את האלבום החדש שלי. זה שד שאחראי לזה שאני לא מתקשר טוב עם העולם, שאני לא מספיק רך עם המשפחה שלי, שאני אגואיסטי ומנותק. מבחינתי, הוא בא להזהיר אותי שאני נעול בעבודה ולא רואה כלום.

"זה היה בעיקר רגע עצוב. הרגשתי שפל. רציתי לתת את הלב לבת שלי, לבלות יותר עם הבן, לקנות לאשתי איזשהו פיצוי על זה שאני בעל לא קל. איזו מתנה, מסאז', משהו".

ובבוקר קמת וחיבקת חזק את כל המשפחה?

"יש שיר אחר שכתבתי באלבום, 'בבוקר אמשיך לברוח'. מה לעשות, זה תהליך של לאט לאט".

אז אשתך עדיין מחכה למסאז'. 

"בסוף אני אעשה לה".

 

"בדרך למלכת הבדידות, חשבתי מה אגיד כשאפגוש בה. אולי שהבדידות היא טעות, ושאין בה עלילה, וגם שום קוץ בה. בדרך למקום לא נודע, אחרי שכבר איבדתי את הדרך, תהיתי למה היא לבדה, ושכולם סובלים מזה שהיא סובלת" (מתוך "קישטה מנישטה")

התמודדות עם שדים פנימיים היא לא משהו שזר לדוכין, המוסיקאי שרשם את הדכדוך על שמו בטאבו. אפילו היום, כשהוא איש משפחה, נשוי לסימה ואב למאי בת העשר וים בן החמש, וגם פרזנטור של בנק גדול, עדיין מתקדרת לו מדי פעם העננה השחורה, שנשתלה בו כילד, בן להורים ניצולי שואה מבלארוס.

במיוחד צילק את נפשו יחסו חשוך הרגשות של אביו, מישה, ש"מעולם לא חיבק אותי, חוץ מפעם אחת, כשנפלתי על גדר ונפתחה לי כל הלחי. מעולם הוא לא ישב לידי במיטה והקריא לי סיפור לפני השינה. לא ראיתי בו אף פעם דמות אבהית של מבוגר אחראי. פעם הלכתי מכות בבית הספר, וברחתי לכמה ימים מהלימודים. לא סיפרתי לו על זה כלום, כי ידעתי שאין לו כלים להתמודד. הוא חסם גם את אמא שלי, וזה היה הכי עצוב. כשהוא הרגיש שהיא הולכת להיות רכה או רגשית, זה איים עליו, אז הוא תמיד הוריד אותה. אמר לה, 'שבי בשקט'".

דוכין, אוטוטו בן 53, נושא איתו משפט נורא שאמר לו אביו לפני 12 שנה, כשגסס מסרטן. "הוא הסתכל עלי ואמר: 'איכזבת אותי'. שאלתי אותו למה, והוא ענה: 'אתה, ארקדי דוכין הגדול, לא הצלחת להציל אותי. הייתי בטוח שתציל".

משפט קשה לסחוב לשארית החיים. 

"אבא שלי ננטש בגיל תשע על ידי הוריו בשואה, וגדל אצל דודה שהתייחסה אליו כאל עבד שלה, כמו בסיפור לכלוכית. הוא נשאר ילד אבוד, בלי אמון בבני אדם, אפילו בבן שלו. אמא שלי, רוזה, איבדה את כל אחיה בשואה, ורק היא שרדה. כל חייה היא הרגישה אשמה, למה היא חיה והם מתו. ככה היא היתה עד שנפטרה, ב־1999. בכלל, גדלתי עם הרבה באגים, שרוט לגמרי. אף פעם לא הבנתי שאני דור שני לשואה. תמיד שמעתי את 'אפר ואבק' של פוליקר, ולא ירד לי האסימון. אבל רק אחרי שנים קלטתי שגם אני בא משם. שגם אני תוצר של היטלר, גם אני נדפקתי ממנו".

עם סימה והילדים, מאי וים. "הייתי רוצה להיות יותר קרוב אליהם, לגשר על הטעויות שעשיתי" // צילום: אילן בשור

היום הוא נלחם בשיניים "לא להעביר הלאה את הגנים הדפוקים", ולא תמיד זה מצליח לו. "אני מנסה לא להיות כמו אבא שלי, ברמה הכי בסיסית. אני מחבק את הילדים שלי פי מיליון מהכלום שקיבלתי ממנו. אם הילדים שלי יבואו אלי עם מצוקה אמיתית, משהו שקרה להם, הם ירגישו שיש להם מקום אצלי. אבל לפעמים אני נופל איתם".

במה?

"אני יכול להיכנס לוויכוח עם מאי, כמו ילד בעצמי. מתחיל לריב איתה ונפגע ממנה, במקום להציב לה גבולות בתור המבוגר האחראי. היא יכולה להגיד לי, 'אבא, אתה שמן' - ואני נעלב כמו לא יודע מה. היא מכירה כבר את נקודות התורפה שלי. לפעמים, כשהיא כועסת ובא לה לעצבן אותי, היא משחקת בדבר הזה.

"המזל שלי הוא שסימה מגדלת יותר את הילדים. בלעדיה הייתי יותר אבוד. היא מחזיקה את הבית, לה אין משחקי כבוד".

איזה מין אבא אתה?

"אבא מאוד עסוק. הרבה פעמים אני מסלק את הילדים שלי מהחדר שבו אני עובד, אומר להם 'אין לי כוח, עיזבו אותי, לכו מפה'. ילדים לא בנויים להבין את זה. הייתי מאוד רוצה להיות יותר קרוב אליהם. אני מפנטז לצאת עם הבת שלי למסע של כמה חודשים. לגשר קצת על הטעויות שעשיתי איתה. אני לא מספיק מפנק אותה. וגם אם כן - אני נותן לה משהו חומרי, קונה לה מתנות, במקום חיבוק. זה מחזיר אותי למקום של אבא שלי.

"יש לי כמה חרדות שנמצאות כבר המון שנים בטיפול. פחד לאבד. פחד להינטש. ביומיום הדבר שהכי מפחיד אותי הוא להיות חי־מת. להיות זומבי. לחיות בלי עניין אמיתי, בלי אתגר בחיים. לא מזמן נסעתי להופעות בארה"ב. יום לפני הטיסה חטפתי כאב בטן נורא. ואז תקף אותי גל מטורף של בכי. בהתחלה לא קלטתי מה זה, אבל אז הבנתי: אני מפחד לעזוב את המשפחה. הרבה פעמים הרגשות שלנו חסומים, אנחנו עטופים בשכבה אטומה. מנותקים".

 

"כאן בעיר האדישה אבדו לדעת, זומבי איש, זומבי אישה, חסרי אונים ללא תחושה, כאן בעיר המתישה חולמים לגעת. ומתחתנים בעיר הזאת, עושים בה ילדים, אבל בועות בתוך בועות, לצאת לא מצליחים" (מתוך "זומבי")

הנתק הרגשי, שמעסיק את דוכין יותר מהשאלה המיתולוגית שלו, "מי אוהב אותך יותר ממני?", דירבן אותו לעבוד בעשר השנים האחרונות על הפרויקט השאפתני שהוא מוציא עכשיו, "האלבום הטוב ביותר שעשיתי בחיי". מדובר באלבום קונספט בשם "לאהוב או למות", שבו לא פחות מ־25 שירים חדשים סביב נושא משותף אחד - אובדן דרך חברתי ואישי בעידן הטכנולוגי המנוכר, האלבום כולל גם ספר טקסטים מצולם בן 48 עמודים, בכריכה קשה. יצירה מאתגרת ונועזת, יש שיגידו יומרנית. מתארחים בה אביתר בנאי, בועז שרעבי, אהוד בנאי, מוניקה סקס, שם טוב לוי, מירי מסיקה ויורם חזן מכנסיית השכל.

"החברים של נטאשה". "המטרה שלנו היתה אגואיסטית ומשותפת - להצליח" // צילום: משה שי

"זה סיפור מסגרת על משפחה מתפרקת. כל מה שמעניין את האבא זה להיות מין סטיב ג'ובס, להמציא מכשירים שיצדיקו את חוסר הקשר בינו לבין אשתו. האישה, מצידה, מרגישה מאוד בודדה, כי הבעל לא רואה אותה ממטר. הבן שלהם לא מוצא חברים ובוחר להסתגר ולהשתתק. הבת הופכת למפלצת שעושה נזק בעיר, כמו הג'וקר של באטמן".

הפקת האלבום עלתה לו מיליון שקלים. "כל דבר בו יקר רצח. רק הקומיקס לספר עלה לי עשרות אלפי שקלים".

למה נדרשו לך עשר שנים כדי להשלים אותו?

"הייתי צריך את הזמן כדי להגיע לרמת הדיוק שרציתי. להסביר את המסר שלי במילים הכי קולעות. בדרך גנזתי עשרות שירים, שלא הרגשתי איתם נוח עד הסוף. 30 מהם יוצעו עכשיו כבונוס להורדה באינטרנט, לכל מי שיקנה את האלבום הפיזי".

כתבת על חוויות אישיות שלך? 

"יש שיר אחד שנקרא 'זומבי'. והוא אומר, בקצרה, שכולנו קצת זומבים. השהייה בתוך האייפון היא להיות זומבי. יש היום הרבה יותר תרופות הרגעה, סמים, גירושים. אנחנו לא בדיוק בעידן משפחתי. לא סתם הילדה באלבום נקראת 'מלכת הבדידות'.

"הילדים שלי כל היום במסכים, באינטרנט, רוצים להשיג שם משהו. להצליח. למאי יש ערוץ ביו־טיוב, עם המלצות של איפור. היא באטרף שהכל בחיים יבוא לה מפרסום. היא באמת מאמינה שכל סלב מפורסם בתקשורת הוא אדם מאושר".

ואביה המפורסם לא מסביר לה את עובדות החיים?

"אני משתדל להיות סבלני איתה. יש לה כישרון טכני אדיר לערוך סרטוני וידאו. אנחנו מרשים לה להעלות סרטונים שלה, אבל לא לחשוף את הפנים. רואים רק את הידיים שלה. אנחנו מפחדים מכל הפדופילים באינטרנט, מהסכנות שאורבות שם לילדים. מאי היא ילדה מאוד יפה, נראית כמו בר רפאלי קטנה".

אתה חושב שאנשים היום יותר בודדים בגלל העידן הטכנולוגי?

"אני חושב שאנשים היום בורחים מחיבור, מאהבה, מקשר. האח הגדול ה'חמוד' וה'נחמד' הזה הוא זירת גלדיאטורים, שכולם בה מחכים כל הזמן שמישהו ינשוך מישהו. השכלול הטכנולוגי לוקח אותנו לסוג של קץ. אותי זה מפחיד יותר מצונאמי ומפצצה אטומית.

"נהיינו יותר חכמים, אבל המוח מתנוון. אנחנו בדרך לנתק טוטאלי. אני זוכר שכילד הייתי בולע ספרים, היום זה נכחד. היום לכל אחד יש שירותים משלו, טלוויזיה משלו, טאבלט משלו. בתוך הבית יש ניתוק. וזה הווירוס המידבק של הבדידות. כל הפיקציה הזאת מובילה צעירים לכדורים פסיכיאטריים".

אתה עצמך בולע כדורים כאלה?

"לא. אני מוצא את התיקון שלי בדרכים אחרות, יותר רוחניות".

 

"אל תביאו לי רעשים, אל תביאו אנשים, טוב לי בבועה שלי, בלי חברים. כפתור לכל המצרכים, כפתור לשאר היצרים, עייפות פנימית, תופעה עולמית" (מתוך "חדר קטן")

הדרכים הרוחניות שבהן פוסע דוכין בשנים האחרונות הביאו אותו למעמקי עולם הקבלה, כתלמידו של הרב השנוי במחלוקת מיכאל לייטמן. דוכין מגדיר את לייטמן "תחליף אב, המורה האישי שלי". הוא עוקב אחר שיעוריו בערוץ הטלוויזיה "קבלה לעם", פוקד מפגשים לימודיים שלו (לצד השחקנים סשה דמידוב והנרי דוד), ואף הופיע בשבוע שעבר בכנס הקבלה העולמי, שנערך בגני התערוכה בתל אביב.

"חוכמת הקבלה הביאה לי חיים. בזכותה אני יכול לכתוב מזווית ראייה מהפכנית. גם אוצר המילים שלי השתכלל בזכותה. כל השירים שלי הם קידוד של מסרים רוחניים. כמו ב'מטריקס'. הקבלה פיתחה והרחיבה אותי בהשוואה לאמנים שמגיעים לגיל 40 ונתקעים עם אותם טקסטים. כמה אפשר לכתוב 'אני אוהב אותך', 'הזמן עובר', 'יש לי קמטים', וכל השטויות האלה? מבחינתי אין לזה יותר תכלית. אני לא אוהב את השירים האלה, כי כבר כתבתי אותם".

דוכין פותח את הספר "שיחות על שלבי הסולם", שכתב הרב לייטמן, ומקריא לי משפטים על אגו והגשמה. על המדף בבית עוד ספרים של לייטמן.

התפרסמו בעבר לא מעט טענות שלייטמן והארגון שלו, "בני ברוך", פועלים בשיטות של כת.

"זה לא יותר כת מאשר עירייה או מוסד ציבורי אחר. על כל גוף אתה יכול להגיד 'כת'. גם בית ספר זה כת. גם הצבא. בכל מקום יש חוקים, וגם לנו. מי ששיכור, למשל, לא נכנס. מי שמרביץ לא נכנס.

"אני לא הרגשתי שם שום כפייה, רוחנית או כספית. בעיניי זה גוף מאוד נדיב וליברלי. באופי שלי אני אדם מאוד חשדן לכפייה דתית, ואני מרגיש שהגעתי למקום הכי חופשי ופתוח בעולם. אני מאוד מסור לארגון ומעריץ את הרב".

מה הקבלה תיקנה בך?

"מיליון דברים. ברמה הכי פשוטה, הבנתי שאני צריך אנשים סביבי. שאני לא יכול להזיז אצבע לבד. אני צריך הפריה. שותף, פידבק, מישהו לדבר איתו. היום אני לא פותח כפתור באולפן בלי שיהיו איתי עוד אנשים. מתייעץ עם אנשי מקצוע, משמיע חומרים לחברים. פעם לא הבנתי את זה לעומק. לא הייתי פתוח מספיק. כל האלבומים הראשונים עם החברים של נטאשה היו סביב 'אני' ו'לי'. באלבום החדש שלי לא תמצא כמעט את המילים האלה. 

"בגלגול הקודם היו לי חברים, אבל רוב הקשרים התבססו על אינטרסים. אי אפשר לשקר בזה. אני הבאתי למיכה (שטרית) אוכל כדי שיוכל לכתוב, והוא נסע בטרמפים עד חיפה כדי לגרד לנו קצת כסף. המטרה שלנו היתה אגואיסטית ומשותפת - להצליח.

"היום אני פחות שואל את מיכה מה חסר לו, כי כבר אין לנו מטרה משותפת. אנחנו עדיין חברים, שלא תבין אחרת, חלילה, אבל גם אנחנו נהיינו קהים".

מי מונע ממך להיות פחות קהה?

"אני חי בסביבה שכולם בה כאלה. הרב המקובל יהודה לייב הלוי אשלג אמר שלאדם אין בחירה חופשית חוץ מדבר אחד - הסביבה שלו. הבעיה היא שהיום הסלולרי הפך להיות 'הסביבה'. תכף נגיע למצב שבו אפילו סקס ייעשה דרך מכשירים. לא נחפש מגע אנושי. נשב בכורסה, נלחץ על כפתור, וזהו".

שקלת לחזור בתשובה?

"לא. אני לא נמשך לדת. לא מניח תפילין, לא הולך לבית כנסת, חוץ מביום כיפור. זה לא בשבילי. מה שכן, אני משתדל מאוד לא לעבוד בשבת. מבחינתי זה יום מנוחה עם המשפחה בבית".

 

"על גשר צר אני עומד היום, בין הכרה להתרסקות. מלב נשבר שכבר הספיק לפעום, מאין ברירה של התפכחות. הזמן שרף את כל החלומות, בלי הסברים, בלי רחמנות" (מתוך "לאהוב או למות")

דוכין חי כבר 23 שנים עם רעייתו סימה לוי, גם היא זמרת, שמנהלת כיום את הכספים בחברת ההפקות שלו, "מוסיקה חופשית בע"מ". הם הכירו כשהופיע ליד ים המלח, ולפני 15 שנה נכנסו מתחת לחופה.

"סימה היא המתנה שלי. ממנה הרגש נשפך. אצלי הוא מעוכב. לא סתם כתבתי עליה את המשפט 'סימה שאותי הקסימה'".

איך הקשר ביניכם?

"יש ויכוחים, כמו לכל בני זוג. הבעיה שלי היא שכשאני עובד, אני לא רואה בעיניים, אני שקוע בזה כל כולי. וזה עלול להיות מעליב לפעמים.

"סימה גם קצת כועסת עלי שאני מעדיף להשקיע כל מה שאני מרוויח באמנות. היא היתה רוצה לראות יותר מזה מנותב לבית".

דוכין. "יש דבר אחד שאני לא אוהב: במיה" // צילום: פיני סילוק

לפני שנים אחדות קנה דוכין, תמורת 400 אלף שקלים, את קטלוג השירים המלא שלו מחברת הליקון, מה שמקנה לו שליטה בלעדית על כל שימוש מסחרי בלהיטיו, בלי לחלוק את הרווחים עם אחרים. "זאת הרפתקה שהכניסה אותי למינוס, אבל נתנה לי שקט נפשי ויכולת לשלוט בגוף היצירה הענקי שלי. יש בזה המון חופש. מעכשיו אני קובע מתי ייצאו אוספים שלי, מה יהיה בהם, מי יכול להשתמש בשירים שלי בפרסומות, ולאילו מטרות אחרות".

היו קודם בעיות עם זה?

"לא, אבל אני מעדיף שמה ששלי יהיה בשליטתי".

הוא מציג בנייד שלו תוכנת מעקב אישית אחרי נתוני ההשמעות של שיריו. ביום שבו אנחנו משוחחים נצברו עד 12 בצהריים לא פחות מ־44 השמעות בתחנות השונות (דוכין: "הממוצע היומי עומד על 100"). מלבד תמלוגי אקו"ם ממשיכות לזרום הזמנות להופעות שלו ("אני כבר סגור לחמש־שש זאפות"), ואי אפשר לשכוח גם את החיבור עם הבנק בשלוש השנים האחרונות.

אתה נהנה לשחק בפרסומות?

"מאוד. זה חדש ומסקרן בשבילי. מול המצלמה אני קצת נפתח, ואני מאוד אוהב לעבוד עם דביר בנדק". 

אתה גם משדר הומור.

"כי זה כיף. אבל יודעים שם שארקדי לא יכול להפוך פתאום לליצן, אז הולכים בכל זאת עם הדמות שלי, עם הדיכאון".

על פי הערכות בתעשייה, אתה מקבל כמה מאות אלפי שקלים בשנה. זה לא עוזר לצאת מהדכדוך?

"אני יודע שזה מצטייר כמו בורגנות, 'איך אתה מפרסם בנק, אין לך יותר זכות לדבר על חלשים'. אבל אני נשבע לך שאת כל השכר המכובד שיש בזה אני משקיע בחזרה באמנות שלי. יש אמנים שקונים וילה עם בריכה. אני משקיע את הכסף באמנות. קונה בו ציוד מתקדם, מממן הקלטות וחזרות באולפן, מביא מוסיקאים ואנשי מקצוע הכי טובים.

"אתה יודע מה? אני מרשה לך להיכנס לחשבון הבנק שלי, לא תמצא שם שום תוכנית חיסכון. כלום. אולי רק קופת גמל, שאני לא מבין בה בשיט. אני משלם משכנתא כמו ילד טוב (דוכין מתגורר 20 שנה בדירה דו־מפלסית לא משופצת בגבעתיים; י"ל). הפרסומות לבנק בסך הכל עוזרות לי להגשים את החלומות שלי".

בחברים של נטאשה בנית מיתוס של יצירה בתנאי דלות.

"בקבלה, כסף בא מהמילה 'כיסוף'. זה רצון לכסות על חוסר. אני באמת מרגיש שלקבר אנחנו לא לוקחים איתנו כלום. ראיתי מה אבא שלי לקח. אם לפני הנשימה האחרונה שלו הוא היה מרגיש, אפילו לרגע קטן אחד, שהוא לא בודד בעולם, זה היה שווה לו יותר מכל הכסף שבעולם".

סימה לא מעדיפה להשתכשך בבריכה בווילה במקום שהכסף ילך על עוד הקלטה באולפן?

"יש לנו גג מעל הראש ויש אוכל על השולחן. בניגוד לאבא שלי, אני לא אדפוק את המשפחה ואת הילדים שלי. אם חס וחלילה יקרה לי משהו, יש להם את התמלוגים שלי באקו"ם ואת הדירה הזאת. אני מרגיש שאני משאיר להם משהו סביר".

 

"קולי השתתק, השירים נעלמו כשהלב שלי ריק. גם אתם תסבלו. אולי אשדר בכל הערוצים, תוכניות שעמום רק למבוגרים. אז מה דעתם ילדים יקרים? תחרות ריקנית לשירים ריקניים" (מתוך "מדוּז") 

הוא עלה לארץ עם הוריו ושלושת אחיו כשהיה בן 14 וחצי. נעוריו עברו עליו כאאוטסיידר בקריית ים, עד שהכיר את חברו המיתולוגי ליצירה, מיכה שטרית, ועלה על הכביש המהיר אל התודעה הציבורית - ואל היכל התהילה של המוסיקה הישראלית: החברים של נטאשה, אלבומי סולו, שיתופי פעולה עם מיטב היוצרים, תקליטים לילדים - ואינספור להיטים, ששום חופה אינה שלמה בלעדיהם.

אף על פי שהקלאסיקות שלו חרכו את גלגלצ, דוכין מעדיף להגדיר את עצמו כ"מבוגר הצעיר האחרון בים של המון צעירים שמתנהגים כמו זקנים. היום עושים בעיקר מוסיקה פחדנית, עם טקסטים בנאליים וחסרי תעוזה. הכל כל כך משעמם".

יש ראפרים שעושים היפ הופ, זה חדש פה.

"ההיפ הופ היום זה קצפת. מחאה מפלסטיק. אני לא רוצה לפגוע בטונה, נצ'י נצ' וכל אלה, הם בסדר, עושים עטיפה יפה ומגניבה, אבל אני לא מרגיש מהם סכין של משהו אמיתי. הם לא מזיקים, לא מציעים פתרון עצבני לבעיות. אין להם שפה של מהפכות, שחייבת להיות בוטה וחדה. הייתי מצפה מראפרים להוציא אנשים לרחוב. תסתכל על היפ הופ רוסי, אני אראה לך קליפים, זה ישר לבטן. כאן אין את זה באוויר. גם הרמה המוסיקלית לא משהו מטורף, הכל נחמד ואופנתי. מצד שני, ברור לי גם שהרדיו לא יאפשר להם להיות 'לא נחמדים'. הרדיו הפך לפחדני, והכל נהיה 'פורמט'".

בעבר הרדיו היה יותר נועז?

"בטח. 'פרדי על הבוקר', שהוא שיר של שמונה דקות, עם טקסט קשה, הושמע מהבוקר עד הלילה. אני זוכר איך מונית של הרדיו חיכתה לחטוף אותו מייד להשמעה. עם 'מלנכולי' הופענו ב'סיבה למסיבה' של רבקה מיכאלי, הכי פריים טיים שיש. ואנחנו שרים שם 'הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם'.

"היום לא היו מקבלים את הדיסק הראשון של 'נטאשה'. לא היו בולעים את הצורה ההזויה שלנו, לא היינו חתיכים, ואת כל השירים המורכבים. יותר מזה: אני אומר לך שאם להקה ישראלית תוציא היום אלבום בסגנון 'החומה' של פינק פלויד - הרדיו והטלוויזיה לא ישתינו לכיוון שלהם".

גם הסינגלים הראשונים ששיחררת מהאלבום החדש לא ממש מושמעים סביב השעון.

"הם מושמעים, אבל לא מספיק, וזה קצת כואב לי. אני לא הולך ברחוב ושומע שמזמזמים את השירים שלי, כמו פעם. מבחינתי זה קוץ בלב, כי השירים האלה מאוד חשובים. אם תשאל אותי, הייתי רוצה להגיע לפארק הירקון עם הדיסק הזה. אני מרגיש כמו דון קישוט".

אולי פשוט הפכת לפחות רלוונטי בתעשיית המוסיקה היום? 

"אני לא חושב, אבל גם אם כן - אני גאה לצאת מהמעגל של הצעירים העייפים שהפכו לזקנים. גאה לא להיות חלק מהמערכת הרקובה, שלא מובילה לכלום. אני אשמח למות בידיעה שהייתי בן 53 שעשה אלבום מהפכני, נועז, כשאחרים עשו 'דרך השלום'. אגב, זה שיר סבבה, אין לי שום דבר נגדו, אני מדבר על הרוח הכללית שהוא מייצג: להיות 'נחמד', בלי להגיד שום דבר".

אתה מרגיש עדיין יצירתי? 

"אחי, הוצאתי באלבום החדש 25 שירים ועוד המון קטעי בונוס. תראה לי עוד אמן שעשה דבר כזה. זה נשמע קצת שחצני, אבל לפעמים צריך להיות שחצן. אני אומר לך שזה אחד התקליטים הכי חשובים שנעשו בארץ. כבר נמכרו מראש עשרת אלפים עותקים, לשני גופים גדולים, כשי לחג ללקוחות ולעובדים".

דוכין שוקל בימים אלה כניסה אפשרית לפאנל השופטים של "דה וויס". "בשבילי זאת פלטפורמה לנצל את הבמה - כמו אביב גפן, שהיה היחיד בתוכנית שניסה להעביר אג'נדה של משהו קצת חריג. אני אנסה לעודד אמירה חברתית, לגרום למתמודדים להביא חומר יותר מקורי, פחות קאברים. אני צריך למצוא לעצמי 'דמות' לגלם בפאנל - השופט הקפדן, הכעסן, לא יודע. משהו. לפעמים אני יודע גם להצחיק".

מה אתה חושב על יתר השופטים בתוכנית הזאת? ובתוכניות האחרות? 

"מה יש לי להגיד עליהם? רובם חברים שלי. אנשים צריכים להתפרנס. תופעת הריאליטי כשלעצמה היא קשה, אבל לא יותר קשה מזה שכולנו נמצאים כל היום בווטסאפ ובאינסטגרם. כולנו קורבנות של קידמה. אני לא יותר טוב מאחרים בעניין הזה".

ועדיין, הריאליטי המוסיקלי הוא כמעט הדרך היחידה לזמרים צעירים להתקדם היום. 

"כל הטלוויזיה הפכה לזירה שזורקים לתוכה חתיכות בשר. אנשים אוהבים לראות דם, אז צריך לספק להם אותו. אפילו בבחירה של שיר לאירוויזיון. אין כבר שום דבר תמים".

מה עם "הישרדות", נראה אותך שם? 

"נראה לך? כבד עלי. גם לא 'האח הגדול'. אמרתי לך, אני לא גלדיאטור".

 

"קיץ, בחורות שוות, רגליים חשופות, רצח בעיניים, ים, תחתונים קטנים, ידיים מחפשות, נשיכות שפתיים. יש תכשיטים, מכוניות, בנים בנות, מוזיקה חופרת. זה לא עניין של אהבה, מתוק, זה קטע של כותרת" (מתוך "בננה") 

המשקל עדיין מעסיק אותו כל הזמן. "אני היום הרבה מעל 100 ק"ג, אבל היו לי תקופות שהייתי יותר שמן. אני כל הזמן במאבק לרזות, זה מסע שאף פעם לא נגמר. לפעמים אני מצליח, לרוב אני נסוג. זאת המחלה שלי. למזלי, האמנות נותנת לי הרבה כוח פיזי לקום בבוקר. אני מתעורר בשבע על השעון. ישן בשתיים בלילה. אבל הבריאות שלי תקינה".

מה אתה אוהב לאכול?

"אוכל מרוקאי חריף, חריימה וכאלה. אני מתחבר גם לאיטלקי, לים־תיכוני ולמזרח־אירופי. תן לי מרקים, כרוב, בורשט. יש רק דבר אחד שאני אני לא אוהב: במיה. זה עושה לי אלרגיה".

לפני כמה שנים קיבלת התקף באמצע הופעה של "נטאשה", וירדת מהבמה.

"חשבתי שאני מקבל התקף לב, אבל בסוף זה התברר סתם כאולקוס. אני סובל מזה עד היום מדי פעם".

אתה הולך לטיפול פסיכולוגי?

"כן, כבר הרבה שנים, פעם בשבוע. הפסיכולוגית שלי החליפה לי קצת את אמא".

בתחילת הדרך, בשיר "יש זמן" של החברים של נטאשה, שרתם: "זמן טוב להתאבד עכשיו". אתה חושב על זה לפעמים?

"להתאבד? מה פתאום. אני אדם מאוד אופטימי, אני אוהב את החיים. כל עוד יש לי משפחה ומטרה להשפיע על העולם - אני נשאר כאן".

שקלת ללכת לפוליטיקה?

"פנו אלי מכל המפלגות, ברור שלא הסכמתי. תראה מה קרה למי שעשו את המחאה החברתית, את כולם השתיקו עם איזה ג'וב. סתמו להם את הפה".

לאיזה צד של המפה היית משייך את עצמך?

"אני מופיע גם בשטחים וגם בפני שמאלנים, הכל כחלק מהרצון לאחד את העם, לא לפלג".

מעולם לא שיתפת פעולה עם זמר ערבי.

"לא יצא לי, אבל זה לא בא מאג'נדה גזענית. הייתי שמח לשתף פעולה עם מוסיקאי מוסלמי, ממש כמו שעשיתי עם שולי רנד. דווקא כתבתי פעם משהו למרים טוקאן מ'כוכב נולד', אבל משום מה לא המשכנו עם זה".

איפה אתה בוויכוח של האמנים עם שרת התרבות מירי רגב?

"אני בעד להפסיק עם כל הפילוג הזה. פוליטיקאים אוכלים אחד את השני, וכלום בתכלס לא משתנה. אז יחליפו את רגב, ויבוא במקומה מישהו חדש. אז מה? הלופ ימשיך. עוד מלחמה, עוד מאבק. המנגינה נשארת אותה המנגינה. כל המאבקים האלה סביב התרבות הם אגואיסטיים בעיניי. אני בטוח שאם מאיה בוסקילה, שהיא זמרת טובה ובחורה חמודה, היתה מושמעת הרבה בגלגלצ, היא לא היתה מנהלת נגדם שום מאבק עקרוני. גם לי יש ביקורת על הרדיו, אבל אני ממשיך לעשות שירים טובים - ושהקהל ישפוט. יש לי היום עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק, יש לי ערוץ יו־טיוב. אם רוצים, אפשר להסתדר".

מה אתה חושב על תופעת ההטרדות המיניות בקרב אמנים, שתפסה כותרות בשנה האחרונה?

"הטרדות מיניות תמיד היו, ואפילו הרבה יותר. פשוט לא דיברו על זה אז. אמנם זה לא קרה בזירה שלי, אבל תמיד היו אמנים שניצלו את המעמד שלהם. מה בדיוק קרה עם משה איבגי אנחנו לא יודעים, אבל זה הזוי שדברים נפתחים אחרי כל כך הרבה שנים. אני לא מאחל את זה לעצמי ולא לאף אחד".

יש לך ממה לחשוש?

"אני לא זוכר שאי פעם פגעתי במישהי, בשום צורה. גם אם הייתי עם בחורה, בימים ההם, זה היה ביוזמתה. בבוקר תמיד הייתי מרגיש נבוך. ואיכשהו זה תמיד נגמר ברצון של הבחורות להתחתן איתי".

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו