רותם אלישע מסיטה את שיערה הארוך לאחור, עוטפת בשתי ידיה את ספל המשקה הטבעוני (קוקוס, פקאן וחלב סויה) ומתכווצת בכיסאה. במשפטים קצרים, כמעט מבלי לחשוב, היא מתחילה לגולל את סיפור הפגיעה שלה. היא היתה רק בת 12 כשנתקלה בשכן בן ה־17, כשירדה למטה לטיול עם הכלב.
"הוא ביקש ממני עזרה לחפש משהו, ועמדנו ליד הריסות של מבנה מכולת. הייתי בכיתה ו', מה הבנתי מהחיים. הוא תפס אותי בכוח. התחיל לנשק אותי, הוריד לי את המכנסיים והתחתונים, התחיל לגעת בי. סימנתי כל הזמן לא ולא, אבל הוא לא עצר. הזיכרונות שלי מקוטעים, אבל אני זוכרת שהוא היה מעליי, שהוא אנס אותי. ואז הוא אמר שאני לא אספר לאף אחד.
"הבנתי שעדיף לי לשתוק. הרי הוא אמר לי לשתוק. נכנסתי לדיכאון, לא יצאתי מהבית. תמיד הייתי ילדה ביישנית, שקטה, לא מהמקובלות. ביסודי אפילו היה עלי חרם. וזה העצים את זה. אם גם ככה יש ריבים עם ההורים בגיל ההתבגרות, אצלי זה היה יותר קיצוני. כעסתי על הכל, וההורים שלי הבינו שמשהו קורה אבל לא סיפרתי, הרי הוא אמר לי לשתוק.
"ביום הראשון של החופש הגדול כתבתי מכתב התאבדות. לא עשיתי איתו כלום, רציתי לזרוק אותו לפח אבל השארתי אותו בחדר ויצאתי מהבית. אמא שלי מצאה אותו ונבהלה. היא ואבא שלי שאלו שאלות, שלא עניתי עליהן, והם שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי. הייתי אובדנית. אפילו ניסיתי לקחת כדורים, כי כבר לא יכולתי יותר. הלכתי לחדר, וכשהרגשתי לא טוב סיפרתי להורים שלקחתי כדורים. הם ישר טיפלו בי, דאגו לי, התייעצו עם הפסיכולוגית".
רק אחרי שנה של טיפול רותם סיפרה על מה שעברה. הוריה ניגשו למשטרה כדי להגיש תלונה על אונס.
"חצי שנה לקח למשטרה לחשוב איך להתחיל את תהליך הטיפול בתלונה. חצי שנה מהרגע שבו התלוננתי ועד שהתחילו בחקירה, וזה כאשר אמא שלי מתקשרת למשטרה כל שבועיים כדי לבדוק מה קורה. ככה עובדים עם ילדים?" היא לא מחכה לתשובה.
"למזלי לא הייתי צריכה להעיד בבית משפט כי הייתי קטינה, ונתתי עדות מצולמת. כשעצרו אותו, החברים שלו התחילו להציק לי. איימו עלי. הסתגרתי בבית, וכשכבר הייתי צריכה לצאת, הוריי שלי ליוו אותי לכל מקום. אבי לקח המון ימי חופש כי הוא היה צריך לשמור על הבת הבכורה שלו, להסיע אותה לבית הספר ולהחזיר אותה הביתה ולשמור שהיא לא תתמוטט. אמי שמרה עלי בבית. הוא ואמא שלי לא עזבו אותי. האמת שבלעדיהם לא הייתי מחזיקה מעמד".
השכן הפוגע הודה במעשיו. הוא הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח, ובית המשפט המחוזי גזר עליו שישה חודשי עבודות שירות.
"עירערנו לעליון, ובתקופה הזו הרגשתי נורא. ניסו להגיד שהוא עבר ילדות לא פשוטה, שהוא מסכן. ואני מה? כאילו לא הייתי קיימת. זה שיגע אותי. מחקו אותי ואת החוויה שלי, את ההשלכות שיש לפגיעה הזו. הליך של משפט תקיפה מינית זה דבר נורא. בסוף הוא קיבל תשעה חודשי מאסר בפועל. שזה גם הפחיד אותי, כי זה רק תשעה חודשים. אבל לפחות ידעתי שהוא בכלא".
רותם התחזקה. הצטיינה בלימודים. החלה להבין שהיא לא אשמה, שהיא לא צריכה להסתגר, אלא שהפוגע הוא זה שנענש. היא החלה להיות פעילה למען זכויות נשים, השתתפה בהפגנות ובכנסים בנושא, הצטרפה לקבוצות פייסבוק פמיניסטיות שבהן היתה כותבת ולומדת דרכן. התמקדה בשינוי הגישה לנשים ובהעברת המסר שהקורבן בתקיפה מינית הוא לא הפוגע, אלא הנפגע.
ההבנה הזו היתה אחד הדברים שהובילו אותה לנהל מאבק בתוך בתי הספר, למען שוויון מגדרי. "מחאת המכנסונים" קראו למחאה שהחלה בספטמבר 2014, שם שעד היום מרגיז אותה. "הרעיון הוא לפעול למען שוויון מגדרי ולשינוי תפיסות חברתיות. המחאה עסקה בנושאים מגדריים והתחילה בזה שבבית הספר לא הרשו לבנות לבוא במכנסיים קצרים ולבנים הרשו, אבל העיסוק לא היה בבגדים.
"כשאומרים לתלמידות אל תבואו בלבוש מסוים כי זה לא צנוע או מעורר הטרדות מיניות, זה מעודד את החשיבה הזו שהלבוש משפיע על האופן שבו יתייחסו לאישה. המטרה שלנו היתה שמשרד החינוך ישקיע כסף ויבנה תוכנית לימודים על מגדר וחינוך מיני.
"היום יש שעה בשבוע, רק בכיתה י', שבה לומדים כישורי חיים, ובהם מניעת אלימות, הסכנות שבשימוש בסמים וחינוך מיני ממש בקטנה, דברים שהם לא מספיקים כדי לחנך לשוויון מגדרי. קל יותר לכסות לבנות את הרגליים מללמד את הילדים מה זו הטרדה מינית.
"פתחתי דף פייסבוק למחאה, 'מפסיקות לשתוק, נלחמות למען החופש והשוויון', ומהר מאוד היו 15 אלף לייקים. עשינו הפגנה בכיכר רבין, ומורה למגדר העבירה סדנה לעשרות תלמידות בכל רחבי הארץ איך להעביר שיעורי מגדר. תלמידים בכל הארץ החלו מחאות בתוך בתי הספר שלהם והעלו את השיח על מגדר".
• •
בבית הספר שלה, היא אומרת, נעשה שינוי. היועצת, וגם רותם, החלו להעביר שיעורי מגדר בכל השכבות, וביום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, המצוין ב־25 בנובמבר, או יום האישה הבינלאומי, יש התייחסות לנושא. גם קוד הלבוש הפך לשוויוני, ולפיו בנים ובנות לובשים מכנסיים באורך שווה.
"זה התפרץ בכל מיני מקומות, ובחלק מבתי הספר גם נעשו שינויים. לי יצא להרצות מול מורות על המסרים החברתיים שצריך להעביר בנושא אפליה מגדרית והאשמת הקורבן. זה לא משהו שצריך לבוא ממחאה, משרד החינוך צריך לעשות תוכנית מובנית לכל זה".
כשלושה חודשים אחרי שהתחילה המחאה, בנובמבר 2014, רותם יצאה מביתה לכיוון בית הספר, ונתקלה בשכן שפגע בה. עונשו קוצר מבלי שהיא ידעה על כך. והנה הוא עומד באמצע הרחוב ומחזיר אותה ברגע להיות הילדה הפגועה בת ה־12.
רותם התמוטטה על המדרכה באמצע הרחוב, אנשים טובים שנתקלו בה החזירו אותה הביתה. "נכנסתי למיטה וכמעט לא יצאתי ממנה. במשך שבוע לא הפסקתי לבכות. הוא היה אמור להיות בכלא, אני הייתי אמורה להיות מוגנת, וכלום מזה לא קרה.
"עשיתי בדיקה במשטרה, ומסתבר שלא כתבו אותי כנפגעת עבירה. ואם אני לא רשומה כנפגעת, אני רק עדה למקרה, ולא צריך לעדכן אותי אם יש שינוי או הקלות בעונש. אבל אני הרי נפגעת.
"אני וההורים שלי לא ידענו מה הזכויות שלנו, לא ידענו מה לבדוק. לא ידענו שיש לנו יכולת להגיד משהו על הקלות בעונש, לא ידענו שצריכים ליידע אותנו כשהוא משתחרר. הייתי יכולה לבקש צו הרחקה מאזור המגורים שלי, שזה גם אזור המגורים שלו. אבל עד שהבנתי את זה עבר זמן ולא היה אפשר לעשות שינוי. וזו התנהלות מאוד בעייתית מבחינתי.
"כשאת עוברת פגיעה מינית, נלקחת לך השליטה. אני כבר הייתי בשלב טוב בטיפול, שבו הבנתי את זה, שאני יכולה להחזיר את השליטה לידיים שלי. ואז ראיתי אותו פתאום, והרגשתי כאילו שוב לקחו לי את השליטה על החיים שלי. הרגשתי שהמדינה פגעה בי, עשתה משהו בניגוד לרצוני, לא עידכנה אותי אפילו. וזה מאוד הכעיס אותי, והחלטתי לצאת עם זה החוצה. לבקר את ההתנהלות הזאת".
כחודש לאחר שהפוגע השתחרר, בדצמבר 2014, רותם כתבה פוסט בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" שבו גוללה את סיפור חייה. "אני לא כל כך מאמינה שאני כותבת את השורות האלה עכשיו בצורה פומבית, אבל ממש נמאס לי לשתוק וממש נמאס לי ממה שעברתי, והתחושה הזו מייצגת לא רק אותי אלא עוד רבות כמוני", פתחה את הפוסט שבו שפכה את ליבה.
"כמעט לא נשאר לי זמן פנוי". רותם אלישע //צילום: אריק סולטן
באצבעות רועדות על גבי המקלדת היא שיתפה את עם ישראל בכל מה שעברה. באכזבה מהרשויות, שלטענתה לא טיפלו נכון במקרה שלה, ובכאב על קיצור העונש שהיה לתחושתה מלכתחילה בלתי מספיק. "אם היה להם אכפת, היו מטפלים באנסים ולא מאשימים נאנסות ולא פוגעים ולא היו מאפשרים להן להיות חשופות כל הזמן לאלימות הזו", כתבה אז.
הפוסט שכתבה זכה לכ־7,000 שיתופים, פורסם באתרים נוספים, ורותם קיבלה פניות ממאות נשים ונערים שחוו דברים דומים, והם שיתפו אותה בהתמודדויות מול רשויות החוק. "זה היה גדול. הופיע בכל מקום. אמא שלי היתה בהלם בהתחלה, כי כתבתי את זה בשמי ועם תמונתי, לא הסתתרתי. אבל מהר מאוד היא הבינה את העניין, והיא מאוד גאה במה שאני עושה ומאוד תומכת. בזכות הפוסט הזה הנושא של זכויות הנפגעות עלה לדיון. גם החברים שידעו מהסיפור היו גאים בי, אחרים שלא ידעו - מאוד חיבקו ותמכו.
"בתחילת השנה הזמינו אותי לוועדת חוקה בכנסת, כדי להסביר את מה שמבחינתי היה בעייתי בכל ההתנהלות הזו. זו היתה ועדה בתחום של נפגעי עבירה, היינו עם נציגים מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, מהמשטרה, מהשב"ס, מהפרקליטות ועוד, ודובר שם על חוסר התקשורת בין הגופים המטפלים במקרים כאלו. ניסו למצוא דרכים לשיפור הטיפול בנפגעי עבירה. ואני מאמינה שיהיה שינוי, ואני פועלת למען השינוי הזה".
היא היתה לבד בביתו של בן זוגה זה כמה חודשים, אורון, כשהטלפון צילצל בערב יום שלישי לפני שלושה שבועות וחצי. על הקו היה מושיק אביב, יו"ר הוועדה הציבורית לבחירת משיאי המשואות, שבישר לה שהיא נבחרה להיות אחת מ־14 מדליקי המשואות ביום העצמאות הקרוב.
"הוא הציג את עצמו, אמר שעוקבים אחרי מה שאני עושה וחושבים שאני גיבורה, ומאוד שיבח אותי. אמרתי אחלה, ואז הוא אמר שנבחרתי להדליק משואה ביום העצמאות. הייתי בהלם, אמרתי וואו, לא בדיוק ידעתי מה להגיד. לא ידעתי בכלל שאני מועמדת. זה לא דבר שתיארתי לעצמי שאקח בו חלק.
"באותה שיחת טלפון הוא התחיל לשאול מה אני חושבת על זה, איך זה מרגיש שנבחרתי להדליק משואה, אם אני מבינה את האחריות והמשמעות של זה. שאלות כבדות כאלו, כשבכלל עוד לא ידעתי איך לעכל את כל זה. אמרתי לו שאין לי מילים, שאני עדיין לא ממש מעכלת ולא מסוגלת לענות על דברים כאלו. האמת שאני עדיין לא באמת מעכלת את זה.
"ישר סימסתי לחבר שלי ולאמא שלי, ושניהם חשבו שעובדים עלי. לא האמינו בהתחלה, כמו שאני לא כל כך האמנתי. אמא שלי אמרה שאני צריכה לבדוק טוב־טוב שלא עובדים עלי, עד שבעשר וחצי בלילה מושיק התקשר גם אליה והיא הבינה שזה אמיתי".
מאוחר יותר תודה שהיא עדיין לא מאמינה שזה אמיתי. "רק עכשיו אני מתחילה לעכל מה שקורה, אבל לא בטוח שאני ממש קולטת את המשמעות", היא נבוכה. "לא היה לי הרבה זמן לעכל. יום אחרי שהודיעו לי זה יצא לתקשורת, וישר התחילו טלפונים, ומשפחה וחברים וגננות שלי, אלו שטיפלו בי כשהייתי בגן לפני 15 שנה, התקשרו לאמא שלי. זה מרגש. כל המשפחה עדיין בהלם, וממש גאים. אומרים שנותנים להדליק משואה לאנשים מבוגרים, שעשו ועברו הרבה דברים, אני כולה נערה שרק בתחילת הדרך".
כבוד אדיר, במיוחד לנערה.
"לגמרי", היא מחייכת חיוך רחב, ביישנית וגאה כאחת. "אבל זה לא רק מעצם זה שאהיה שם. אני מרגישה שבטקס הזה לא אהיה רותם אלישע בת ה־18 וחצי. אני מרגישה שאני מייצגת אוכלוסייה שלמה של נפגעי אלימות מינית, כאלו שנסגרו להם תיקים, כאלו שהמערכת פגעה בהם, אלו שאני תמיד מדברת עליהם כשאני נלחמת למען זכויות נשים ונפגעי תקיפה מינית. ואני מרגישה את האחריות הגדולה שכרוכה בכל המאבק הזה, בייצוג הזה של כל כך הרבה אנשים".
יש שיאמרו שאת צעירה מדי למעמד כזה.
"יש קטע כזה של להקטין ולהשתיק נוער", היא מזדקפת. "אני אישית חוויתי את זה על בסיס קבוע הרבה פעמים. אנשים שאמרו, מה היא מבינה, היא עוד צעירה, הדעות שלה יכולות להשתנות, היא לא מספיק בשלה לעשות דברים מסוימים. גם על המחאה לשוויון המגדרי הרימו גבה, אמרו שזה מה שמעניין את הנוער, מכנסונים או לא מכנסונים, מבלי להבין את הרבדים העמוקים יותר של המחאה הזו.
"אנשים שעברו דברים כמו שאני עברתי מתבגרים מוקדם. אני איבדתי את הילדות בגיל 12 ונכנסתי לעולם של המבוגרים. החיים הובילו אותי לזה שלמרות הגיל, כבר למדתי דבר או שניים על העולם. אני יכולה לדבר עם מישהו בן 30 שלא עשה דברים כמוני. הגיל הוא לא פונקציה בעיניי, אלא זה האדם נטו ומה שהוא עושה. הגיל זה רק מספר".
• •
טקס הדלקת המשואות המסורתי מתקיים השנה בסימן "גבורה אזרחית". הנושא הוא פרי יוזמתה של שרת התרבות והספורט מירי רגב, העומדת בראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. "ייחודה של הגבורה האזרחית הוא שאינה מבדילה בין דת, גזע ומין, ומבחנה היחיד הוא נפשו של האדם, ערכיו, אומץ ליבו והסיוע לזולת", אומרת שרת התרבות.
רותם היא אחת מ־14 מדליקי משואות, כולם גיבורים בעל כורחם, אנשים שהחלו בעשייה מתוך כאב, או שברגע אחד קיבלו החלטה אמיצה שהשפיעה על רבים. בין הנבחרים נמצאת רונה רמון, אלמנתו של אילן רמון ז"ל ואמו של סרן אסף רמון ז"ל, פעילה ציבורית לקידום ולחינוך בני נוער.
בחירתה של רותם נומקה בהיותה "פעילה חברתית בתחום המאבק בהטרדות מיניות ולמען זכויות נשים בישראל", ובשל מעורבותה "במאבקים שמהווים השראה לנשים ולנערות רבות".
היא הבת הבכורה למשפחה בת חמישה ילדים מרמלה. אביה ויקטור (42) הוא נהג הובלות ואמה סיגלית (40) מנהלת משפחתון. תלמידת כיתה י"ב בתיכון הרב־תחומי אלון ברמלה, לומדת תשע יחידות תעשייה וניהול. אחרי הלימודים היא מתכננת להתחיל שירות לאומי, עדיין לא הוחלט באיזה תחום.
כשהיא לא פועלת למען החברה וזכויות נשים, היא לומדת לבגרויות, עובדת כמטפלת בילד בשעות אחר הצהריים ומשתתפת בפרויקט של קרן רמון לאיכות, מצוינות ומנהיגות, המיועד לתלמידים אקטיביסטים עם הישגים טובים בלימודים מכל הארץ.
היא הגיעה לפעילות לפני כשנה, אחרי שמנהלי בית הספר שלה המליצו עליה לקרן. רותם היא אחת מ־12 תלמידים מכל רחבי הארץ שזכו באות רמון על שם אסף ואילן רמון ז"ל. מעבר למענק כספי של הוקרה, משתתפים הזוכים בפעילות דו־שנתית של סדנאות להעצמת תכונות המנהיגות. מנהלי הקרן הם שהמליצו עליה כמדליקת משואה ובירכו רבות על ההחלטה.
ורותם יודעת שזה כבוד גדול. "פגשתי את רונה רמון לפני כשנה, לפני שזכיתי באות רמון, בוועדה של המתמודדים. היא אישה מרשימה ומדהימה בעיניי, מודל לחיקוי ומעוררת השראה. מאוד מרגש וכיף לעבוד איתה, אפשר ללמוד ממנה הרבה, בעיקר מזה שהיא לקחה את הדבר הכי כואב שקרה לה למקום של עשייה ושינוי בילדים, בדרכם של בעלה והבן שלה".
בזמנה הפנוי ("כמעט לא נשאר לי זמן פנוי, למרות שאני ממש צריכה אותו עכשיו") היא אוהבת לטייל (בעיקר בצפון), לבשל (בעיקר איטלקי וקינוחים) ולכתוב שירים ומאמרים, שאותם היא מעלה לפייסבוק.
היא נחשפה לפעילות חברתית בגיל 14, כשהחלה לפעול למען זכויות בעלי חיים. מאז שהיתה ילדה היא קשורה מאוד לשון, כלב פינצ'ר שובב בן 9 שהמשפחה מגדלת באהבה רבה. היא אימצה אורח חיים טבעוני ושומרת עליו עד היום. התחילה להיות חברה בפורומים של צעירים הפועלים למען זכויות בעלי חיים, למען נשים, ובקבוצות פמיניסטיות אלו או אחרות.
בהפגנה. "הדברים שאני עושה מפארים את המדינה, לא המדינה מפארת את עצמה"
בגיל 15 אירגנה הפגנה מול בית משפט השלום בתל אביב למען זכויות בעלי חיים. כמה חודשים לאחר מכן העמידה דוכן הסברה על זכויות בעלי חיים בפארק ליד השוק ברמלה. "זה היה בתקופה שבה היו הרבה פרסומים על ילדים שהתעללו בבעלי חיים ורצחו אותם, וקיבלו עונש מגוחך של קנס כספי. וזה מאוד הכעיס אותי. רציתי לעשות שינוי".
החיים, היא אומרת, הובילו אותה להתבגרות המוקדמת ולהבנה שצריך לעשות פעולות כדי ליצור שינוי במדינה. "זה לא נתפס אצלי גם היום, השינוי הקיצוני שעברתי מהילדה הסגורה עד שהפכתי להיות זו שלא מתביישת ופועלת למען נושאים שהיא מאמינה בהם. אבל עברתי דבר או שניים בחיי, וזה שינה אותי מאוד".
כפעילה חברתית, התלוננה לא פעם על התנהלות לא נכונה של הרשויות. בטיפול בנפגעי תקיפה מינית, בחוסר שוויון מגדרי, בענישה של מתעללים בבעלי חיים. לא דברים שניתן להגדיר כתפארת המדינה. אבל רותם יודעת היטב שכשתעלה לבמה בהר הרצל, היא תייצג משהו אחר, חזק, המוביל לשינוי במדינה.
"אני רואה את זה כאילו הדברים שאני עושה מפארים את המדינה, לא המדינה מפארת את עצמה", היא בוררת את מילותיה. "זו הכרה בפעולות שאני עושה, הכרה של המדינה בעובדה שצריך לשנות משהו. כשהייתי בוועדת החוקה דיברתי על מה שעברתי ועל השינויים שצריכים לעשות בטיפול בנפגעות עבירה. התחושה היא שמנסים לעשות שינוי, וזה תהליך ארוך, אבל לפחות מכירים בעובדה שצריך לעשות שינוי.
"זה עדיין מפחיד, המעמד הזה, עדיין מעלה חששות. כולם בוחנים אותי עכשיו, כאילו אם אגיד משהו לא בסדר יהיה על מה ליפול עלי. אבל חשוב לי להעביר פה מסר. חשוב לי שנשים וגם גברים שנפגעו מינית יידעו שאין להם במה להתבייש. שהאשמה בפגיעה מינית היא לא באדם שנפגע. ואני אומרת את זה מניסיון".
ואת מלמדת אחרים מהניסיון שלך?
"אני מכירה את המחשבות האלו של איך לא התנגדתי, איך נשארתי בקשר, איך לא הלכתי. אבל חשוב להבין שהאחריות היא לא עלינו. ואם אני יכולה לעשות את השינוי הקטן הזה בחשיבה, את השינוי הקטן הזה בהבנה, אז כבר הצלחתי לעשות משהו חשוב".
• • •
מהמשטרה נמסר בתגובה: "מייד עם קבלת התלונה, פרטי אם הקורבן הוזנו במערכת ונופק לה טופס בקשה לקבלת מידע על ידי נפגע עבירה. העיכוב בחקירת הילדה נבע מאי הסכמת האם לביצוע חקירת ילדים, אלא רק כעבור ארבעה חודשים וחצי. מרגע מתן ההסכמה על ידי האם לחקירת בתה, הואצה החקירה, החשוד נעצר ונחקר והוגש נגדו כתב אישום".
ממשרד החינוך נמסר: "משרד החינוך מפעיל תוכניות מגדר שונות, בשני ערוצים: לימודי מגדר, ופתיחת הזדמנויות עבור בנות וקידום חשיבה מגדרית. היחידה לשוויון בין המינים במשרד מפעילה תוכניות שונות בנושא מגדר לכל בית ספר שמעוניין בכך. לפי חוזר מנכ"ל, יש להגיע לבית הספר בתלבושת אחידה ובהופעה הולמת, כפי שהוגדרה בתקנון הבית־ספרי. על התקנון להיבנות תוך קיום שיח ושותפות עם הצוות, ההורים והתלמידים. אין בהנחיות המשרד כל הבחנה בין בנים ובנות".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו