תל אביב היא עיר שעוברת ניתוח לב פתוח, כשהחולה לא רק ער, אלא גם חי וממשיך בחייו הרגילים. אפשר להבחין בכך גם בעין בלתי מזוינת; עבודות הרכבת הקלה והמתבוששת הפכו את כיכר רבין, למשל, לבור באדמה, וכמוה גם את גינת לוינסקי. גינות ציבוריות נמחקות, ונדמה לפעמים שבניינים צצים במקומן כמעט בין לילה. רוב הרחובות בלתי ניתנים להליכה או לנהיגה, גם בגלל היעדר מדרכות וגם מחמת סכנת הקורקינטים הטסים מכל עבר ללא פיקוח או שליטה. הטיילת, ביום ובלילה, עולה על גדותיה. עשרות אם לא מאות פרויקטים של בנייה, סלילה וחפירה הדביקו לעיר פסקול בלתי פוסק של הלמות פטישי אוויר בסגנון "תעלת בלאומילך". גם השכונות הישנות משנות את צביונן; הדרום נצבע כמעט כולו בצבעי המהגרים מאפריקה. הוותיקים הלכו בדרך כל בשר, והצעירים, שלא עמדו בלחצים הכלכליים, עברו לערי הלוויין שבהן החיים מעט זולים יותר. גם מוקדי הבילוי השתנו, ומוסדות ותיקים נסגרים בזה אחר זה. הקורבן האחרון לשיני הקדמה היא מסעדת "הלב הרחב" - שהיתה אחד הסמלים האחרונים של כרם התימנים.
השבוע, כשביקרנו שם, נתלה בפתחה שלט בכתב־יד על דף מדפסת רגיל, המאפיין כל כך את פשטותה של המסעדה הזאת, שסירבה תמיד להיכנע לתכתיבי הזמן: "בסוף דצמבר 'הלב הרחב' סוגרת את שעריה! נתגעגע", נכתב שם. הלקוחות שנעמדו רגע לפני השלט, חשבו שהם לא רואים טוב, וביקשו מהצוות לאשר להם את החדשות הרעות.
וכן, זה נכון - בסוף החודש הקרוב יסגור המוסד הקולינרי הוותיק ביותר בכרם התימנים ואחד הוותיקים בתל אביב ובישראל את שעריו לתמיד. "הלב הרחב" - שנמצאת במקומה הנוכחי מאז 1965, ושהיתה בית לעשרות אלפי ישראלים, תיעלם מן המפה. הסיבה? כמו תמיד - עסקת נדל"ן. בעלי הנכס התפזרו לכל קצוות תבל, והנאמן שניהל עבורם את המקום קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה. במקומה יקום בניין מגורים מפונפן, עם דירות מתוקתקות בעלות אופיינית של 70 אלף שקלים למ"ר. דבר לא יישאר מניחוחות השיפודים על הגריל ומכיסאות כתר פלסטיק שעל המדרכה. עיריית תל אביב כבר הבהירה היטב שהיא אינה מעוניינת יותר בגריל הפחם שמוציא את העשן לארובה. בקרוב מאוד הכל יעבור לגז. עולם הולך ונעלם. את האוכל שלהם תל־אביבים מזמינים בעיקר ב"וולט" והוא מגיע במהירות, ארוז וסטרילי - עוד סמל מובהק לתהליכים שעוברים על העיר הלבנה שנבנתה "מקצף גל ועננה".
"הכסף הגדול שוב ניצח, האבולוציה ניצחה, כמו שקורה בכל מקום בתל אביב", מסביר א', העובד במקום כבר 25 שנה. "כשנצא מכאן, אפשר להגיד שזה כבר לא יהיה כרם התימנים. כי תימנים אין כאן. שמשון תל אביב כבר לא קיימת, ואנחנו התימנים האחרונים", הוא מחייך. להצטלם הוא לא רוצה, את שמו הוא מבקש לא לפרסם, וגם ציטוטים הוא נותן במשורה: "כל החיים היינו ככה, צנועים, אני לא אשתנה בגיל 64. צלם את המסעדה ואת הלקוחות, לא אותי, אני מוכן לענות רק על שאלות שקשורות בהיסטוריה, ולא מעבר".
התימני ששמר על הכרם
במובנים רבים, מסעדת "הלב הרחב", מייצגת את סיפורה של שכונת כרם התימנים, השוכנת בין הרחובות אלנבי, גאולה, הכובשים והכרמל בתל אביב. השכונה הוקמה בשנת 1906, לפני ייסוד העיר תל אביב, על אדמתם של אהרון שלוש, יוסף בק מויאל וחיים אמזלג. הקרקע נמכרה בתנאים אטרקטיביים לקונים, רובם יוצאי תימן שהגיעו מירושלים. בתחילה היתה כוונה לקרוא לשכונה על שם עו"ד דוד מויאל, בנו של יוסף בק מויאל, אך מכיוון שהקמתה נמשכה שנים רבות, הוצע לקרוא לה "מחנה ישראל".
בבתיה הראשונים, שנבנו עוד קודם מצפון ליפו בשלהי המאה ה־19, התיישבו יהודים שהגיעו לארץ מתימן בגלי עליית שנת תרמ"ב, "אעלה בתמר" (1882-1881). רק ב־11 במאי 1923 הצטרפה השכונה, יחד עם שכונות יהודיות נוספות, לתחום העיר תל אביב. בהמשך נבנו עוד צריפים ובתים קטנים. רק בשנת 1929 התקבע השם כרם התימנים. האגדה מספרת כי השם הראשון היה "כרם התימני", ומקורה בשומר התימני אשר השגיח על כרמו של יוסף בק מויאל. השכונה התאפיינה בבנייה נמוכה, בחצרות פנימיות, בבתים צמודים ובסמטאות צרות. בשל העוני שאפיין את תושבי השכונה, בתיה נבנו בתחילה מקורות עץ, מלוחות פח ומחומרים זולים אחרים.
כששוק הכרמל החל לפעול, נוצרה בכרם חוויית השיפודים, וסביבה התפתחו החפלות, מסימני ההיכר של הישראליות כולה. מאוחר יותר תגיע שכונת התקווה ולמעשה תבסס את אופייה סביב הרעיון של כרם התימנים. אבל הכרם היה שם קודם, עם הצבע והכישרון התימניים שבלטו מייד בכל תחומי החיים: מהצד המוזיקלי צמחו בשכונה להקות כמו "צלילי שבזי", רמי דנוך ויהודה קיסר ("צלילי העוד") אהובה עוזרי, צמד "הפרברים" (יוסי חורי וניסים מנחם), בועז שרעבי וסולימן הגדול - שלמה כהן, אביהם של יזהר, ורדינה וחופני. בכדורגל ייצגה את השכונה שמשון תל אביב, שהיתה אמנם הקבוצה הקטנה בעיר, אך ידעה לזנב בגדולות. וכן, גם פשע וסמים היו כאן. והרבה.
מהמסעדות הרבות שפעלו בכרם התימנים נותרו רק מעטות. רובן הוחלפו בדוכני אוכל מהיר של שפים מוכרים יותר או פחות בשוק הכרמל, שהפך לשוק בינלאומי תוסס עם היצע מגוון - מדים סאם סיני ועד לבוטיקים של גבינות מיובאות. במילים אחרות, זה כבר לא השוק שמגיעים אליו רק כדי לקנות עוף טרי ותפוחי אדמה. "מגנדה" הוותיקה עדיין מחזיקה מעמד במורד הרחוב, ונחשבת לחלוצה בז'אנר. אבל אכילה תוך כדי ישיבה על הכביש - זה סגנון שהולך ונעלם בתל אביב, ובכלל.
טלנובלה תימנית במעברה
את ההיסטוריה של המסעדה אפשר היה לכתוב מחדש כתסריט של טלנובלה. הסניף הראשון של "הלב הרחב" הוקם בסוף שנות ה־50 בתחתית הכרם על ידי שני שותפים, שלמה חמדי ואהרון ג'רדי, שהיו אז בני 20 פלוס. המעברה הצעירה, שהחלה להתמלא בשיפודים ובמרקיות, הפכה לאחד ממוקדי הבילוי של הבוהמה התל־אביבית, שמאסה בבתי הקפה הבורגניים של דיזנגוף.
שלושה סוגי שיפודים בלבד הוגשו אז ולצידם קעריות טחינה, חמוצים ופיתות. קינוחים היו המצאה השייכת לצד השני, האשכנזי, של העיר. היום זה לא נשמע הרבה, אבל אז, יחסית להיצע הקולינרי המצומצם של תל אביב הקטנה, היה מדובר בעולם ומלואו. אחר כך השניים נפרדו ומסעדה נוספת נפתחה, הפעם במקומה הנוכחי ברחוב רבי עקיבא. הבעלים היה אהרון גריידי, איש עסקים מקומי, שזיהה את הפוטנציאל של המנגל כאחד הסמלים הלא רשמיים של המדינה. שתי המסעדות עבדו כמה שנים במקביל, עד שבסוף נשארה רק אחת, הנוכחית.
אווה גריידי, אשתו של אהרון שהלך בינתיים לעולמו, הרכיבה צוות מהדור השני של העובדים והמייסדים, וקסמו של המקום משך אליו את כל המי ומי של החברה הישראלית הצעירה: ראש העיר המיתולוגי צ'יץ' היה מגיע לכאן לאכול שיפודים, שמשון תל אביב חגגה כאן את כל הניצחונות שלה לפני שנעלמה מן המפה, סרטים וקליפים רבים צולמו פה, טייקונים פתחו שולחנות והסתודדו כאן, וגם אמנים כמו יהודית רביץ, חברי להקמת משינה, כדורגלנים, שפים ופוליטיקאים הורידו פה שיפוד או שניים. כל מי שגדלו בתל אביב בשנות ה־70 וה־80, ידעו שיש מסעדה אחת שבה דבר אינו משתנה לעולם: לא הטקסטורה ובטח לא הטעם.
1,000 שיפודים ביום טוב
בשנות השיא של המסעדה, "הלב הרחב" היתה מעיפה 1,000 שיפודים ביום. המסעדה נפתחה רק עמוק לתוך הצהריים, והפכה למוקד עבור המבלים שיצאו מבתי הקולנוע הסמוכים או לקרחניסטים שנפלטו לפנות בוקר ממועדון "אלנבי 58" המפורסם. גם אלה, אגב, הוחלפו בחפירות של הרכבת הקלה ובפקקי ענק, שהקשו מאוד על הגישה למסעדה. והיום? אולי 100 שיפודים נמכרים ביום חזק. למה? "כי הזמנים היו אחרים, אנשים באו ואכלו בזול, בילו והלכו הביתה מבסוטים. היום צורת הבילוי הזו נעלמה", מסביר א', "אני עדיין הולך כל בוקר לשוק, ובוחר את המצרכים למסעדה בעצמי. היום הבעלים של הנכסים בתל אביב רוצים להיות השותפים שלך. זה בלתי אפשרי להחזיק מקום כזה בתל אביב. מה, אני אעביר את המקום הזה לקניון? אנשים רוצים את המקום הזה כמו שהוא. אני לפעמים אומר להם, 'אל תימתחו על הכיסא, שלא יישבר', או שלא ייגעו בתמונות על הקיר, כי הן יכולות ליפול בכל רגע".
שיפודים ב־100 שקל לאדם?
"בועז שרעבי שטף כאן כלים בתחילת הקריירה שלו. הוא היה מתופף ומנגן כל היום, וזה היה מעצבן את כולם", נזכר ספי חמדי, שעבד במקום במשך כל השנים. "אהובה עוזרי הלשינה עלינו פעם שאנחנו לא משתמשים בכבש, אלא רק בשומן כבש, והשיפוד הוא בכלל הודו. אבל זה היה לפני כל כך הרבה שנים. אז בכלל לא היה כבש במדינה וזה היה יקר, אבל הישראלים אהבו את זה, אז המשכנו".
גם חמדי יעזוב בקרוב את מקום העבודה שהיה עבורו ועבור משפחתו בית. "אני זוכר שהלקוחות עזרו לנו לפתוח במוצאי שבת. היו מחכים שנפתח, ומרוב שהיו רעבים, הם היו מסדרים יחד איתנו את השולחנות והכיסאות. אלה ימים שלא יחזרו. עד לא מזמן, 60 או 70 שקל לאדם היו מאפשרים לכולם להרוויח וליהנות, היום כשאתה בא למסעדת שיפודים, המחיר כבר מגיע ל־100 שקלים לאדם. אם אתה שואל אותי, הסגירה של המסעדה זה תחילת הסוף של הכרם. בעוד 50 שנה לא יזכרו בכלל שהיו פה תימנים ושלמקום הזה קראו כרם התימנים. בטח יקראו לזה נווה חולדאי או כרם חולדאי, כי השינוי בשכונה זה החזון שלו, והשינוי של העיר נעשה בצלמו ובדמותו".
יחזקאל צדוק, תושב השכונה לשעבר, שכבר אינו מתגורר בה, מסביר: "אתה צריך להבין ש'הלב הרחב' היתה המרכז והלב הפועם של כרם התימנים. הבעלים שלה היו המוקד של הכל. הם ידעו מה הולך בעולם העליון ובעולם התחתון, כי הכל התכנס למסעדה הזאת. זו תקופה שהיתה ואיננה. מספיק להסתכל בשוק הכרמל, שגם הוא מסמן בהרבה מובנים את מה שקרה לשכונה. היה פה ערבוב של הכל מהכל, מתוך השכונה צמחה גם 'כנופיית הכרם', עם טוביה אושרי ורחמים אהרוני. ובמרכז של כל זה עמדו המסעדות והאוכל והחפלות עד השעות הקטנות של הלילה, הרוקנרול יחד עם המוזיקה המזרחית, האוכל הזה יחד עם השתייה - זאת היתה התרומה של המקום הזה לתרבות הישראלית".
תיירים עוד מגיעים בהמוניהם
בשעת צהריים באחד מימי השבוע החולף, המסעדה מפוצצת. תיירים הסועדים כאן מספרים שאמרו להם: "קודם כל בתל אביב להגיע ל'הלב הרחב'", הם מסבירים במבטא צרפתי כבד לפני שהם חוזרים לאכול. בשולחן אחר, בחור צעיר ממריא לדרום אמריקה וההורים שלו הביאו אותו לארוחת פרידה על פי בחירתו. לקוח משולחן אחר שואל: "מתי תתפרסם הכתבה? אני אוכל פה כבר יותר מ־40 שנה".
תיירים אמריקנים צעירים, אולי בני 18, מספרים שההורים שלהם אמרו להם לבוא לפה ולוקחים שיפוד בפיתה. חיפוש קצר בגוגל על "הלב הרחב" מגלה שבעשרות מקומות בישראל יש מסעדות שנקראות כך, מאילת ועד הצפון. אבל אין להן כל קשר למקום הראשוני והמיתולוגי, ונראה שאף מסעדה לא תעז להתקרב לאזור תל אביב עם השם הזה.
"אנשים כאן מגיבים כאילו חלילה מישהו מת להם, אני זה שצריך להרגיע אותם". מספר א', "עבורם זה הרבה יותר מאוכל, אלה זיכרונות. הם באו לכאן עם סבא ועם אבא שלהם, ועכשיו הם באים עם הילדים שלהם, והכל נשאר בדיוק אותו דבר. זה הסוד של המקום הזה. אתה יודע שלפעמים באים לקוחות, ואתה רואה שהגבר נפטר או האישה נפטרה, ואני מסתכל על עצמי ואומר לעצמי שאולי הצד הטוב ביותר בסיפור הזה, הוא שזה קרה עכשיו, כשאני בגיל 64, וזה זמן טוב ללכת. שואלים אותי מה אני עומד לעשות, אז יש לי תמיד תשובה שלמדתי בקורונה; אני אומר להם שאני הולך לעבוד מהבית. חלק באמת מאמינים לי, אז אני נותן את התשובה הזאת לכולם".
ואכן, רבים מהלקוחות שעימם דיברנו, סיפרו לנו שהם רוצים לפנות לבעלת הבית אווה, ולשכנע אותה בכל זאת לפתוח מקום אחר בסביבת השוק, אולי כדי למשוך עוד קצת, עד כמה שאפשר, את הטעמים של הילדות.
כשאנחנו יוצאים בפעם האחרונה מהמסעדה העמוסה לעייפה, אנו מביטים בתפריט שלא השתנה עשרות בשנים: שיפודי פרגית, בשר אדום, לבבות, כבש, כבד עוף. עם השנים נוספו גם קינוחים ואפילו סלט ירקות, מי היה מאמין. בעוד עשר שנים נראה שאיש לא יזכור מה היה כאן, ורק התמונות הישנות יזכירו את מה שחוש הריח וחוש הטעם כבר לא יוכלו לספר.
"לאוכל הזה תמיד היה ויהיה ביקוש. זה לא יוצא מהאופנה וכנראה לא ייצא אף פעם. זו תל אביב שמשתנה סביבנו", מסכם עבורנו ספי חמדי. "אולי לתיירים 'הלב הרחב' לא אומר הרבה. אבל עבור תל־אביבים רבים, מדובר בהיסטוריה של העיר הזאת ושל החיים שלהם עצמם. לכן עבורם זה כל כך כואב".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו