הכניסה למיון בבית החולים שערי צדק בירושלים כמעט תמיד עמוסה. אם מודאגת דוחפת עגלה שהתינוק בה בוכה, מבוגר הנעזר במקל הליכה מנסה למהר ולהיכנס לתור, אמבולנס מגיע עם פצוע מתאונת דרכים, בני משפחתו ברכב שאחריהם. אוכלוסיית ירושלים והסביבה, על כל גווניה, עומדת כאן בשער, נכנסת ויוצאת.
אבל בחודש וחצי האחרונים עברו בשערי צדק גם יותר מ־50 פצועים מפיגועי טרור שונים. מ־24 באוקטובר, אז פונה פצוע דקירה משכונת גבעת המבתר בעיר, טופלו כאן פצועים מהירי בקריית ארבע, ומפיגועי דריסה ודקירה. רק בשבוע שעבר הגיעו לבית החולים 23 פצועים מהפיגוע בכניסה לירושלים ומהפיצוץ בשכונת רמות, שבו נלחמו על חייהם של אריה שצ'ופק ז"ל בן ה־16 וטדסה טשומה ז"ל בן ה־50, שלבסוף נפטרו מפצעיהם. ביום שלישי השבוע הגיעה לבית החולים גם הלוחמת שנפצעה בפיגוע דריסה ביישוב כוכב יעקב שבבנימין.
"כל הזמן מגיעים לכאן פצועים מפיגועים, זו כבר השגרה שלנו", אומרת שרה גולדברג, סגנית אחות ראשית ואחראית שעת חירום בבית החולים. "הרי יש כאן כבר תקופה ארוכה טרור של סכינים ודריסות. אבל כשיש פיצוץ זה יותר משמעותי, כי יש יותר פצועים. המידע מהשטח פחות ברור, ויש בלאגן, ואנחנו חייבים להמשיך לתפקד".
חלק לא קטן מאנשי הצוות היו כאן גם בשנות ה־90, וטיפלו בפצועי האינתיפאדה הראשונה. בשנת 2000, עם תחילת האינתיפאדה השנייה, שרה היתה אחות אחראית בטיפול נמרץ בשערי צדק.
"בתקופת האינתיפאדות גרתי פה כמעט בבית החולים", היא נזכרת. "אירוע רדף אירוע. בהתחלה נבהלים, אבל אחרי כמה אירועים כבר מתרגלים. היינו שומעים שהיה פיצוץ ויורדים בנחת במדרגות. לא מתוך זלזול, חלילה, פשוט כבר היינו רגילים לתחושה".
בכניסה למלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה - המיון) תלויה תמונה של ד"ר דוד אפלבאום ז"ל, לשעבר מנהל המחלקה. ב־2003 נרצח ד"ר אפלבאום בפיגוע התופת בקפה הלל במושבה הגרמנית בירושלים, ביחד עם חמישה אנשים נוספים, ובהם בתו נאווה ז"ל. בשרה, שעבדה איתו באופן שוטף, הפיגוע שבו נהרג הותיר צלקת עמוקה.
"ד"ר אפלבאום תמיד היה מגיע לבית החולים כשהיו פיגועים. לפעמים אפילו בפיג'מה. הוא היה מאוד כריזמטי ומאוד משמעותי כאן בבית החולים. באותו יום חיכינו לו וחיכינו, והוא לא הגיע. הקטע הזה, שמישהו שעבדתי איתו והייתי מתנהלת איתו בשעת חירום ובהרבה אירועים, נפגע בעצמו - שרט אותי עד היום".
היא בת 54, אם יחידנית לתאומים בני 4 ולילד בן 11. בבוקר רביעי שעבר היא שהתה עדיין בביתה, לפני משמרת. "התקשרו אלי להודיע שיש אירוע רב־נפגעים (אר"ן). אמרתי לבן שלי שהוא לא הולך לבית הספר, ושבמקום זאת יישאר בבית, ויצאתי לבית החולים. הצוות שלנו מאוד מיומן, ויש לנו רשימות מאוד ברורות שמשמשות את מי שלרגע לא זוכר מה עושים, אבל עם כל המוכנות, ראינו השבוע אנשי צוות שנשברים. שמבקשים עזרה. כאילו ידענו לאן אנחנו נכנסים, אבל לא באמת ידענו.
"מבחינתנו זה לא היה כזה אר"ן. כי מה שמבדיל בין אירוע רב־נפגעים לאירוע טראומה זה לא רק מספר המטופלים, אלא רמת הפציעות. וכאן היו שניים במצב אנוש ושניים במצב בינוני. יש משהו בעבודה שלצערנו גורם להתרגל לרמות פציעה מסוימות. כדי לזעזע אותנו בשנות ה־90 היו צריכים אירוע של 50 נפגעים. והיו כאלה, לצערנו. הפעם לא ידענו בהתחלה אם מדובר באר"ן או לא, ידענו שהיה פיצוץ, ואפילו הגיעו כמה מטופלים לא בהכרה, שלא ידעו מי הם.
"מבחינתנו, כל אחד שלא מזוהה באירוע כזה יכול להיות המחבל. זה לא ישנה את אופן הטיפול, אבל חייבים לזהות את הפצועים, לדעת מי הם, ולתת מענה לבני המשפחה שמתחילים להגיע. וכשיש שני פצועים באורח אנוש, הם מקבלים טיפול של חדר טראומה וכירורגיה וליווי סוציאלי למשפחות, ומקבלים הרבה משאבים מהמערכת.
"אני מכירה את העבודה ויודעת איך לתפקד, אבל אירועים כאלה מחדדים את החושים. הבן הגדול שלי מתמודד עם העובדה שאני אם יחידנית. הוא צריך לחשוב מה הוא עושה אם משהו קורה לי. אלו מחשבות של פחד".
הטיפול, היא מדגישה, לא מסתיים כשהאירוע מסתיים בזירה. "אחרי פיצוץ יש יותר נפגעי חרדה. אלינו הגיעו כ־15 נפגעי חרדה בשעות שונות, ועוד פצועים מהאירוע. מישהו שמגלה שיש לו רסיס ביד, מישהו עם רעש באוזניים, מישהו שמבין שהוא בהתקף חרדה. זה שונה מטרור סכינאות".
שרה עדיין שומרת על קשר עם פצועה שנדקרה בפיגוע בגוש עציון לפני כמה שנים. היא עוצמת את עיניה, נזכרת איך ישבה מחוץ לחדר הניתוח כשהבחורה נותחה, התפללה שהסכין לא תזוז עד שיוציאו אותה, כדי שהפצועה לא תישאר משותקת. "כשהגיע בשבועות האחרונים פצוע עם דקירה במקום דומה, כבר הבנו שהוא יהיה משותק. את רואה כל הזמן כמה כל פיגוע כזה הוא מאוד משמעותי.
"ולא משנה כמה את עסוקה, או כמה שאת מתורגלת לעבוד באירועים כאלה, את לא יכולה להתרגל לאירוע שבו קוראים לאבא של ילד לבית החולים, ומספרים לו שהבן שלו נהרג בפיגוע. או לספר למשפחה שהאב נהרג. הרבה אנשי צוות ביקשו התערבות של תמיכה נפשית. גם אחיות ותיקות. אנשי צוות סיעוד בחדר ניתוח, למשל, רגילים לראות מראות קשים, אבל אירוע טרור עושה משהו אחר. זה איום על החיים הרגילים שלנו. וזה טוב שאחות יכולה להגיד שהיא צריכה עזרה, ולקבל אותה".
"בכל פיגוע הלב מתכווץ"
בבוקר יום רביעי שעבר הגיעו לבית החולים 23 פצועים מפיצוץ מטען החבלה בשער הכניסה לירושלים. אריה שצ'ופק הגיע במצב אנוש, ונפטר באותו היום. בשבת שלאחר מכן נפטר גם טדסה טשומה. הפצועים האחרים מהפיגוע שוחררו בינתיים מבית החולים. חברו של אריה, אלחנן ביטון, שנפצע איתו, שוחרר בתחילת השבוע. שבוע אחרי הפיגוע, ביום שלישי, שוחרר פצוע נוסף, בשנות ה־60 לחייו. באותו יום הגיעה לבית החולים לוחמת צה"ל שנפצעה בפיגוע הדריסה בבנימין. הצוות, שעדיין סופג את הלם הפיגועים, נאלץ להמשיך בשגרת הטיפולים. נעמה בגריש, אחות ראשית במלר"ד, כבר חשבה שהתרגלה לפיגועים, אבל לדבריה, "בכל פיגוע הלב שוב מתכווץ".
למודות ניסיון, נעמה ושרה משוות מספרי פצועים וסוגי פציעה מפיגועים קודמים שהוגדרו כאירועים רבי־נפגעים. פיגוע הירי בישיבת מרכז הרב ב־2008, שבו נרצחו שמונה תלמידי ישיבה ונפצעו עשרות, קריסת הטריבונה בגבעת זאב במאי 2021, שם נהרגו ילד וגבר, ונפצעו כ־180, ועוד. ככה זה מתנהל בבית חולים בעיר נפיצה, יאמרו שתיהן בשמץ ציניות. השגרה בנויה ממטופלים שסובלים מכאבי בטן, מקשיי נשימה - וגם מפצועי פיגועים שמגיעים בקריסת מערכות.
"התרגלנו", מדגישה נעמה. "זה מטורף שאנחנו מבטאות פיגוע של סכינים כ'רגיל'. כל אחד הוא פצוע, והיו אנשים שהגיעו עם פציעות מאוד קשות. אבל בפיגוע כזה יש פצוע אחד, שניים, מקסימום שלושה, עד שהמחבל מנוטרל. כשיש פיצוץ - זה מטורף.
"אני חושבת שפיגוע הפיצוץ ביום רביעי, בניגוד לכל הסכינאות, תפס אותנו לא מוכנים ברמה המנטלית. בהתחלה אף אחד לא ידע להגיד אם זה אר"ן או לא, וכשחשבו בהתחלה שהיה פיצוץ נוסף, חששנו מאוד מהמקום שאליו זה יכול להתפתח. לא היינו במקום הזה הרבה שנים, וזה משפיע על הצוות. אחת האחיות הגיעה וסיפרה שהיא היתה ברכב שלפני האוטובוס, ושמעה הכל. היא אחות ותיקה, מכירה את העבודה, אבל ידעה להגיד שהיא ב־PTSD (פוסט טראומה), והיא קיבלה עזרה".
נעמה, בת 50, נשואה ואם לחמישה, התחילה את עבודתה כאחות בהדסה ב־1995. שלושה חודשים אחרי שנכנסה לתפקיד, בפברואר 1996, התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס קו 18 בירושלים. כעבור שבוע בדיוק, מחבל אחר ביצע פיגוע באותו קו אוטובוס. 45 בני אדם נהרגו בשני הפיגועים, ועשרות רבות נפצעו. נעמה, אז אחות צעירה, מצאה את עצמה מטפלת בעשרות נפגעי פיגוע.
"אז לא היו לי שום גורמי תמיכה", היא משחזרת. "הייתי מתפרקת, מנותקת. ישבתי ובכיתי, עד שחברים מהצוות זיהו שאני במשבר. בפיגועים הפעם הרגשתי שיש לי שליחות לדאוג שאף אחת לא תהיה במקם שבו הייתי אז, כאחות צעירה".
היא בכלל היתה ביום חופש ברביעי שעבר, אבל הבינה שהעזרה שלה נחוצה בבית החולים. "תפסתי את החפצים שלי ונסעתי לירושלים. זאת לא היתה נסיעה קלה, מהבית בגוש עציון עד ירושלים. היו המון פקקים. אבל סיפרו לי על אחות שהיה לה מאוד קשה, ושמעתי שחשבו שהיה עוד פיצוץ, והבנתי שצריכים אותי.
"זיהיתי באחיות האלה את נעמה של 1995. הן ישבו ובכו, כמו שאני בכיתי אז. אמרתי לעצמי שהיום זה התפקיד שלי לשלוף אותן מהמשבר. כשהטיפול בפצועים נגמר, הצעתי לכל אחד מאנשי הצוות לדבר עם פסיכולוג טראומה. לעכל את מה שחווה. זה לא אירוע קל. אפילו המנקה שבאה לנקות את חדר הטראומה התחילה לבכות. היא בכלל לא היתה בטיפול, אלא ראתה מה נשאר בחדר אחרי - ונשברה. גם היא קיבלה עזרה. אלו דברים שלא חושבים עליהם, עד שהם קורים.
"טיפלתי בכל כך הרבה פצועים מכל כך הרבה אירועים, והגוף פיתח הרגל מקצועי וגם נפשי. אבל כשיש טרגדיה כזו, כשאת רואה נער שאת יודעת שהוא הולך למות, זה מחזיר אותך לתקופות אחרות. לי זה בעיקר הזכיר את הפיגוע במרכז הרב, שבו נפצעו הרבה נערים, וטיפלנו בהם שעות.
"ויש גם את הפן המשפחתי. בשנות ה־90 הייתי רווקה, ואמרתי לעצמי שאשמור על עצמי מפיגועים, וזהו. עכשיו יש לי הרבה 'זרועות' שצריך לשמור עליהן, וזה מעצים את הפחד ואת החרדה. את מתחילה לחשוב אם צריך לוותר על דבר זה או אחר, כדי לשמור על עצמי או על הילדות שלי".
"היינו בשיא הטירוף"
ד"ר שירה דורות, שמסיימת בימים אלה את ההתמחות בכירורגיה, נקלעה במקרה לטפל בפצועי הפיגוע ביום רביעי. היא בת 38, נשואה ואם לשלושה, עובדת כבר שש שנים בשערי צדק. עד שנכנסה עם אריה לחדר הניתוח, היא כלל לא ידעה שמדובר בפצוע מפיגוע. כשגילתה - התכווצה.
"הכל קרה תוך כדי תנועה", תנועות ידיה חפוזות. "היינו בישיבת בוקר והייתה הודעה על פיצוץ ופצוע אחד. לא היה ברור אם מדובר באר"ן או לא, היה קצת בלאגן, וביקשו ממני לרדת לעזור במיון.
"בכלל לא הייתי עם בגדים לחדר ניתוח, סתם שמתי על עצמי חלוק כזה, כדי לא להתלכלך, כי לפעמים אנחנו מכניסים עירוי במיון. עד כדי כך חשבתי שזה לא רציני, ולא הבנו באמת את גודל האירוע, כשלמעשה היינו בשיא הטירוף. ראיתי שלא כולם מצליחים להסתדר עם הסיטואציה, ורציתי לעזור להם.
"ד"ר אלון שורץ, מנהל יחידת הטראומה, ביקש ממני להגיע לטפל באחד הפצועים. עצרתי ליד המיטה של הפצוע האנוש, והתחלתי לטפל בו עם רופאה נוספת. מהר מאוד הבנו שהוא מאבד סימני חיים, ממש מול עינינו, ועברנו למוד קטסטרופה. התחלנו החייאה מתקדמת, עד כדי עיסויי לב. ראינו שהוא נער צעיר, עדיין בלי שיער על הפנים, עדיין ילד. התאבדנו עליו, אני לא יכולה להגדיר אחרת את מה שקרה שם.
"לטפל בטראומה זה כמו רכבת הרים. יש משהו שעובד טוב, וזה משמח, ואז המצב מידרדר שוב - ואתה נופל. ברגע שהנער החזיר סימני חיים החלטנו שטסים איתו לחדר ניתוח. הוא קיבל המון מנות דם, עבר החייאה מתקדמת, אבל לא הצליח להתאושש.
"רק אחרי שהוצאתי לו בורג מהבטן, הבנתי שזה פיגוע. את מטפלת וחייבת לעבוד כמו מכונה, אחרת אי אפשר להמשיך. אבל לטפל בצעירים במצב כזה זה תמיד קשה, וכשהודענו להוריו על מותו, חתיכה ממני יצאה אליהם. אחר כך שלחו לי כתבה על הפיגוע, וכשראיתי את הפנים שלו זה התחבר לי לילד שמת לי בידיים, וזה כואב מאוד".
מאז שהתחילה התמחות בכירורגיה, ד"ר שירה הפסיקה לצפות בחדשות. "אני לא רוצה לחבר את הפנים והאירועים למי שניסיתי להציל את חייו. זה כואב מדי. אנחנו כאן כדי לעשות הכי הרבה שאנחנו יכולים, להציל את העולם עד כמה שאנחנו יכולים. החיבור אחר כך לאנשים, למשפחות, לסיפורים, הוא קשה מאוד".
למרות הניסיונות לא להיקשר, כדי לשמור על עצמה בעבודה, היא שמעה את אלחנן ביטון, חברו של אריה ז"ל, שנפצע בעצמו באורח קשה בפיגוע ושוחרר השבוע לביתו. אלחנן סיפר שנפל לקרקע ביחד עם אריה בשעת הפיצוץ, וניסה להציל אותו. "הוא סיפר איך ניסה לגרור את שניהם מחוץ לעשן ולמהומה, והלב שלי נשבר. לא ייאמן איך הוא הצליח לתפקד בסיטואציה ההזויה שהוא נקלע אליה.
"אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי עובדת בקור רוח. אני שרוטה לחלוטין. כשאני יושבת בבית קפה או מבלה בהופעה, אני חושבת מה אעשה אם משהו יקרה ויהיה צריך לטפל בעשרות אנשים. את כל הזמן במוד עבודה. הייתי רופאה מלווה במרתון ניו יורק, לפני שבועיים, וגם שם מישהו קרס. מצאתי את עצמי עושה החייאה באמצע המרתון.
"אז אנחנו שם בכל רגע בחיים, והדרך שלי להתמודד עם כל הקושי היא לסדר הכל בראש, ולהיות מוכנה לכל. אני לא אסתובב בלי עט עלי, כדי שבמידת הצורך אוכל לאלתר ולהשתמש בו כצינורית לדחוף נקז חזה. אבל אחרי אירוע גדול, אני והאנשים במחלקה עוצרים רגע, שותים קפה, מדברים על מה שהיה, וחוזרים לעבוד.
"הרי אנחנו נצא מהטראומה, אבל מדינת ישראל מחכה לנו. המיון מפוצץ, המחלקה מפוצצת, ואנחנו צריכים לחזור לתפקיד למען מי שבא עם כאב בטן או כאב ראש. אז אני צריכה את העשר דקות האלה, לקחת אוויר, לדבר על מה שקרה - ולהמשיך. אין לנו ברירה אחרת".
ד"ר טוד זלוט, מנהל המלר"ד, מסכים שאירוע דוגמת הפיגוע מיום רביעי מחזיר אותו ואת צוותו לזיכרונות האינתיפאדה השנייה. העובדה שראה לא מעט פצועים לאורך שנות עבודתו, עוזרת לו, לדבריו, לשמור על קור רוח יחסי בטיפול באירוע.
בדרך כלל הוא מגיע מוקדם לבית החולים. אבל ברביעי שעבר עוד היה בביתו בתלפיות, כשפרמדיק מד"א התקשר לטלפון האישי שלו. "זה היה עוד לפני שקיבלתי את הדיווח מבית החולים. עם כל הפקקים הגעתי בתוך 10 דקות, והתחלתי לקבל בעצמי מטופלים. אין לך ברירה, אלא לטפל. אתה חושב בעיקר על העבודה, וכשהלחץ נגמר, אתה ממשיך ומנסה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר.
"אנחנו רואים את הנפגעים, ונזכרים במה שהיה לפני 20 שנה. היום אני רגיש יותר לאנשי הצוות הצעירים, שזו הפעם הראשונה שהם מטפלים בדבר כזה. אני יודע שאני צריך לדאוג להם, לראות שהם בסדר גם שבוע אחרי האירוע, לדבר איתם. יש כאלה שלא מצליחים לישון בלילות וסוחבים איתם קושי מאוד גדול, ואז נותנים להם עזרה פסיכולוגית".
"אין זמן לעצור ולחשוב"
בחזרה למלר"ד, שמתנהל כרגע בשגרה. האחות נעמי אמסלם עוברת על בדיקות דם של אחד המטופלים. היא ניגשת מאחורי אחד הווילונות, נותנת למטופל תרופה להרגעה ומבטיחה שתכף יגיע הרופא לבדוק אותו שוב.
היא בת 39, כבר 19 שנה במלר"ד. עד לפני שבועיים היתה סגנית אחות אחראית, עכשיו החליטה להוריד אחוזי משרה כדי לטפל יותר בבנה בן ה־3. היא עוברת ממטופל אחד למשנהו בנחת, מקרינה רוך וביטחון. אבל עיניה טרוטות. בפנים בפנים, תספר מאוחר יותר בלחש, היא דרוכה, מחשש לשמוע שהגיע הבום הבא. מאז הפיגוע בכניסה לעיר היא מתחילה כל משמרת עם רענון של רשימת הציוד, מוודאת שהיא יודעת איפה מונח כל דבר, כך שתוכל לתפקד אם יגיע מקרה דומה, חלילה.
היא היתה במשמרת ביום הפיגוע. היא זו שענתה לטלפון בשעה 07:10, כשמוקדן מד"א התקשר לבשר שהיה פיצוץ, ושפצועים יפונו לביה"ח. "לקח לי שנייה להבין למה בדיוק הוא מתכוון. שאלתי אותו 'מה זאת אומרת פיצוץ, בלון גז?' אבל הוא אמר שלא יודעים. אחרי דקה הוא התקשר שוב ואמר שזה כנראה היה פיגוע.
"באותה שנייה את לא חושבת אחורה, על מה שהיה לפני 20 שנה. אבל אחרי שהאירוע נגמר, את מבינה מה קרה פה. אני חווה את העצב שקורה סביבי, ובדרך כלל מאוד חסינה. אבל מהשבוע שעבר אני מרגישה אחרת. אנחנו מטפלים כאן בלא מעט פצועים מפיגועי דקירה, זה כבר נהיה סוג של שגרה. אבל הסכינאות היא לא כמו פיצוץ תופת. כשאת עובדת במיון או בטראומה, קשה לך להיות במעקב אחרי מטופלים. את מטפלת באחד, בשני, וממשיכה הלאה, כי יש עוד הרבה מטופלים ואין זמן לעצור, לחשוב ולעכל.
"ביום רביעי היה שלב שבו כולנו עבדנו בלחץ, ומגיעים עוד ועוד מטופלים. יצאתי לרגע החוצה, ואז ניגשת אלי אישה שהיתה מטופלת במיון, בלי קשר לפיגוע, ושואלת אם אני יכולה לבדוק מה קורה עם בדיקות הדם שלה. היא ניגשה אלי כמה פעמים, ואני ידעתי שאני לא פנויה לזה כרגע. לא הבנתי איך היא לא רואה מה קורה מסביב ולא מבינה שצריך לחכות".
עם השנים, נעמי מספרת, היא למדה שהיא חייבת להקהות את החושים כדי להמשיך לתפקד. "אני יודעת שמה שעושה לי טוב זה לחזור הביתה, לחבק את הבן שלי, לדבר עם אמא שלי או עם חברה טובה, ולהמשיך. לצערי, למדתי עם השנים שהכאב חודר באותו רגע, ואם אני רוצה להמשיך לתפקד - אני חייבת להוציא אותו מהר. אחרת לא אוכל להתמודד עם העבודה.
"כאם יחידנית אני חושבת יותר על הבן שלי. ברביעי שעבר הייתי אמורה לקחת אותו לסיבוב בפעם הראשונה ברכבת הקלה. אבל הרגשתי שזה מאוד לא נכון להיכנס למרכז העיר ביום של פיגוע. נשארנו בבית ושיחקנו, המשכנו את השגרה שלנו, אבל לא הייתי שקטה".
את השלכות הטיפול הרציף בפצועי פיגועים אפשר לראות אצל רבים מעובדי בית החולים. דריכות שבאה לביטוי בתנועות ידיים חפוזות ובעיניים שרצות לכל עבר, בשאלה מאיפה יגיע האירוע הבא.
"האירוע בשטח מסתיים די מהר", אומרת העו"ס ענת מלר, "אבל בבית החולים זה אירוע מתגלגל, שנמשך הרבה אחרי כן". ענת עובדת כאן כבר 11 שנים. ביומיום היא מרכזת את עבודת העובדות הסוציאליות באגף ילדים, אבל ביום הפיגוע ממטען החבלה עברה לחזית המיון.
היא בת 42, נשואה ואם לשלוש בנות, והיתה בבית כשהפיצוץ אירע. כששמעה על הפיגוע, מיהרה לבית החולים. "תמיד יש לנו מה לעשות באירועים כאלה", היא מספרת, "פותחים מרכז מידע, וצריך לקבל את המשפחות שמגיעות וחרדות, צריך ללוות את הפצועים. לא חסר מה לעשות. כשיש אירוע גדול, יש גם בלאגן מאוד גדול. את לא יודעת כמה פצועים עומדים להגיע, מה קורה באמת. לעומת אירוע נקודתי, בפיגועים גדולים לוקח זמן להבין עם מה מתמודדים, ואיך אפשר לעשות סדר ולהוריד את הלחץ".
בתחילה, בשל מצבם הקשה, בבית החולים לא ידעו מהי זהותם של שני הפצועים במצב אנוש. לפי הנוהל, ענת התלוותה לרכז הביטחון בבית החולים, כדי לחפש בחפציהם האישיים וליידע את בני משפחותיהם שהם נמצאים בבית החולים.
"אני יודעת שאני שם, ברגעים שנצרבים למשפחות, ושכל מה שאגיד או לא, ייחרת להם בזיכרון. והרגע הזה, שאת מרימה טלפון לאמא ואומרת לה 'בואי לשערי צדק כי הבן שלך פה', יישאר כל החיים חלק מהסיפור של המשפחות האלה. את לא יכולה לפרט כלום בטלפון, אבל את יודעת שאת מחכה להם עם בשורה משנת חיים.
"אנחנו עומדים בדלת ומחכים לבני המשפחות, והיינו שם כשהודיעו להוריו של אריה ז"ל שהוא נהרג, וגם כשהודיעו לבני המשפחה של טדסה ז"ל, שנפטר בתחילת השבוע. אני עדיין בקשר עם הקהילה באזור מגוריו, כדי לעזור לבני המשפחה. כשמגיע פיגוע זה עושה את הכל עוד יותר קשה".
את מנהל מחלקת הביטחון, יוני שמעון, קשה לרגש. בחור אנרגטי בן 38, נשוי ואב לשתי בנות, בעל ותק של שבע שנים בשערי צדק. ביוני 2016, ביום השני לעבודתו בבית החולים, הגיעה לשם הילדה הלל יפה אריאל ז"ל, אחרי שמחבל חדר לביתה בקריית ארבע ופצע אותה אנושות. למרות מאמצי ההחייאה, היא נפטרה בבית החולים, בגיל 13 וחצי בלבד.
"זה היה הבום הראשון שלי, והבנתי לאן נכנסתי", יוני מניח ידיו על ברכיו. "אני זוכר שבסוף אותו יום הגעתי הביתה ולא הפסקתי לחבק את הבת שלי. זה היה האירוע הראשון שלי, ואחר כך היו עוד המון אירועי ירי ופיגועים, שבמהלכם אתה פשוט מתמקד במה שצריך לעשות. זה אומר להכניס את הפצועים, להרחיק סקרנים ולאבטח את כל רחבת החירום, שהופכת להיות טרפת".
הוא זוכר איך אחרי פיגוע הדריסה בארמון הנציב ב־2017, חיילים הגיעו לשאול לשלום חברם, ובביטחון זיהו שאחד מהם נשא נשק דרוך. "אם היתה נפלטת ירייה ברחבה, זה היה כמו עוד פיגוע. התפקיד שלנו הוא לאבטח את הרחבה הזאת. הרי גם אם מחבל נפצע, יביאו אותו לטיפול בבית החולים. המשטרה אמורה לוודא בשטח שהוא לא נושא עליו שום רימון או חגורת נפץ, אבל אנחנו אלה שמכניסים אותו בשער - וצריכים לבדוק את זה".
כשהוא נזכר באירועי יום רביעי שעבר, שטף דיבורו נעצר. מראה פניו של הנער אריה, שהגיע לבית החולים אחרי הפציעה, ושל אביו שבכה חרישית אחרי שקיבל את ההודעה על מותו, לא מרפה ממנו.
"הייתי בדרך לבית החולים כשקיבלתי את ההודעה על הפיצוץ. היה פקק נצחי ממעלה אדומים, שם אני גר. בדרך פגשה אותי ניידת, וכשהסברתי שאני מנהל ביטחון בשערי צדק פילסו לי את הדרך.
"כשהגיעו הפצועים הראשונים כבר הייתי כאן. קיבלנו הודעה על פיצוץ נוסף ברמות, והגיעו כמה פגועי חרדה. ואז הגיעה אלי ענת העובדת הסוציאלית, ואמרה שצריך לזהות אלמוני שנמצא בחדר הניתוח, ושיש שקית עם ארנק ובגדים שלו".
הוא עוצם את עיניו בחוזקה, עוצר לעוד נשימה עמוקה. "הגעתי לחדר הניתוח, והתלבשתי בבגדי חדר ניתוח. כשנכנסתי ראיתי נער שוכב על המיטה. זה היה אריה, שהשם שלו לא יוצא לי מהראש. ילד כל כך יפה. ראיתי איך הצוות נלחם עליו. לקחתי את השקית עם הציוד שלו, כשהטלפון שלו צלצל. על הצג היה כתוב 'אמא'. זה שבר אותי.
"נכנסתי למשרד עם השקית, וכולם מסתכלים עלי ושואלים אותי 'למה אתה עם עיניים אדומות?' הבנתי שאני צריך להתאפס, כי יש לי תפקיד. פתחנו את התיק, וראינו כרטיסים מזהים עם השם שלו.
"פתאום הטלפון שלו צלצל שוב, ועל הצג שוב כתוב 'אמא'. ענת ענתה לה ומסרה שתגיע לשערי צדק, ואז נעדכן במצבו. מאותו רגע לא יכולתי לעזוב אותו. התלוויתי אליו עד חדר הנפטרים. ליוויתי גם את אביו, שיזהה אותו, וזה היה רגע קשה. אתה רואה אבא בוכה כמו תינוק. בכי כזה רגוע, שקט, כשהוא מבין מה הוא הולך לראות אבל עדיין רוצה למשוך את הזמן שהוא עוד לא יודע בוודאות שזה הבן שלו. היו לי עוד אלף דברים לעשות, אבל ביקשתי מאחרים במחלקה שיעשו את זה במקומי, ונשארתי עם האבא.
"בדרך כלל אני לא צופה במהדורות חדשות בערב. אבל הפעם היה לי חשוב לראות את הדיווח מההלוויה. ידעתי מה אני הולך לראות, והיה לי הצורך להזדהות עם משפחתו של אריה. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל את האירוע הזה לקחתי איתי גם הלאה".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו