מרטין סקורסזה, שחגג השבוע יום הולדת 80, הוא גדול הבמאים האמריקנים החיים - בפער ניכר מהשאר.
את הפיצ'ר הראשון שלו, "מי זה דופק על דלתי?", הוא שחרר כבר ב־1967. 55 שנים אחר כך, הוא עדיין בשיאו היצירתי, ולא מראה שום סימני עייפות. סרטו העלילתי האחרון, אפוס הפשע ההיסטורי "האירי", שיצא ב־2019, הוא יצירת מופת לטעמי ולטעמם של מבקרים רבים אחרים.
סקורסזה חתום על שניים מהסרטים הבולטים והמשפיעים ביותר של שנות ה־70 - "רחובות זועמים" ו"נהג מונית". סרטו השביעי, "השור הזועם", שיצא ב־1980, נבחר פעם אחר פעם לסרט הטוב ביותר של שנות ה־80. "החבר'ה הטובים", שיצא ב־1990, נבחר פעם אחר פעם לאחד הסרטים הגדולים והמשפיעים של הניינטיז.
וגם בתחילת המאה ה־21, בשעה שחבריו הקרובים פרנסיס פורד קופולה, ג'ורג' לוקאס, וויליאם פרידקין ובריאן דה פאלמה החלו לאבד מהרלוונטיות ומהחיוניות שלהם ואולצו לצאת לפנסיה מוקדמת, סקורסזה - יחד עם השותפים היצירתיים הקבועים שלו, שכוללים את העורכת האגדית תלמה סקונמייקר ואת הצלמים המחוננים מייקל באלהאוס, מייקל צ'פמן ורוברט ריצ'רדסון - המשיך לתת בראש מכל הכיוונים עם סרטים סוערים, מבדרים ומלאי חיוניות דוגמת "השתולים", "שאטר איילנד" ו"הזאב מוול־סטריט".
הקריירה של סקורסזה ידעה עליות ומורדות. חלק מסרטיו נכשלו בקופות באופן מחפיר ותויגו בזמן אמת ככישלונות עצומים, והיו תקופות לא קצרות שבהן הוא לא הצליח להשיג מימון עבור הפרויקטים שלו. הוא ידע התמכרויות לסמים ומשברים אישיים קשים שאיימו לשבור את רוחו ולסיים את חייו, והיה נשוי חמש פעמים (בין השאר לשחקנית־דוגמנית האיטלקייה איזבלה רוסליני).
ובכל זאת, ולמרות זאת, אף אחד מ־25 הסרטים העלילתיים באורך מלא שביים אינו סרט רע (כן, אפילו ב"כנופיות ניו יורק" וב"לגעת במוות" יש רגעים עוצרי נשימה). כולם שווים צפייה ובכולם יש עניין, שלא לומר גאונות קולנועית. וכולם - גם אלה שנעשו מתוך צורך (ולא בהכרח מתוך רצון או עניין) - מכילים את טביעת האצבע הייחודית שלו. כולם אישיים. כולם סרטים "של מרטין סקורסזה".
חינוך טוב
לצד כל אלה, כבר עשורים ארוכים סקורסזה הוא גם אחד המחנכים הקולנועיים הגדולים. וכבר עשורים הוא פועל בהתמדה ובנאמנות לשימור ולשחזור של סרטים ישנים משנות ה־30, ה־40 וה־50 באמצעות קרן ייעודית שהקים. הוא מטיף בהתלהבות ובתשוקה בזכות הקלאסיקות הגדולות ובזכות החוויה הקולנועית, והוא גם מקפיד לטפח כישרונות צעירים שמתקשים להוציא לפועל את חזונם באקלים ההוליוודי (בין השאר סייע להזנקת הקריירות של ווס אנדרסון, ארי אסטר והאחים ג'וש ובני ספדי).
כיום, אינספור סצנות מסרטיו של סקורסזה צרובות בזיכרון הקולקטיבי. רוברט דה נירו מדבר עם עצמו מול המראה ב"נהג מונית"; דה נירו, בתור המתאגרף ג'ייק למוטה, רוקד בשחור־לבן ובהילוך איטי בתוך הזירה, על רקע כתוביות הפתיחה של "השור הזועם"; שוט הכניסה הווירטואוזי והבלתי אפשרי אל מועדון הקופקבנה ב"החבר'ה הטובים"; הסצנה עם המלחציים ב"קזינו"; התרסקות המטוס ב"הטייס"; דיקפריו המסטול מכדורים זוחל ומתפתל על הרצפה בניסיון נואש להיכנס ללמבורגיני שלו ב"הזאב מוול־סטריט"; ולא חסרות עוד דוגמאות.
ספייק לי ואוליבר סטון למדו אצלו כשהיה מרצה ב־NYU. קוונטין טרנטינו ציין לא פעם ש"נהג מונית" הוא אחד הסרטים האהובים עליו. פול תומאס אנדרסון סיפר שהוא צפה ב"החבר'ה הטובים" בלופ בזמן שצילם את סרטו השני, "לילות בוגי". גיירמו דל טורו הצהיר ממש לאחרונה שיהיה מוכן לקצר את חייו אם כתוצאה מכך חייו של סקורסזה יהפכו לארוכים יותר. הבמאי הדרום־קוריאני בונג ג'ון־הו הודה לסקורסזה וציטט אותו מעל לבמה רגע אחרי שזכה באוסקר עבור "פרזיטים".
כולם היו בניו, והשפעתו מורגשת בכל מקום. מסדרת המאפיה המופתית "הסופרנוס", שלא היתה קיימת בלעדיו, ועד ל"טד לאסו", שכלל באחד מפרקיו דיון משעשע שבמהלכו הדמויות מנסות להחליט ללא הצלחה מהו סרטו הטוב ביותר.
סטיבן ספילברג מתכבד להיות הבמאי האמריקני הבודד שעלה לגדולה במקביל לסקורסזה - ושעדיין מנפק סרטים שאינם מביישים את נעוריו. הוא אמנם תמיד היה מצליח ופופולרי יותר בקופות מסקורסזה, אבל אפילו הוא הודה בעבר שלא יכול היה לביים סרט קודר, ברוטלי ומעניש דוגמת "השור הזועם".
זה נכון שחלק לא מבוטל מסרטיו של ספילברג טובים מאוד, חלקם אף מעולים, אך בניגוד לסרטים של סקורסזה כמעט אף אחד מהם אינו מתרחש ב"עולם האמיתי", ובודדים מהם הולכים "עד הסוף", באופנים שבהם הסרטים של סקורסזה נוטים לעשות זאת באופן קבוע. בעוד ספילברג יצר במשך שנים ארוכות סרטי פיל גוד סנטימנטליים ומסחריים, שנועדו לגרום לצופים להגיד "וואו!" ולספק להם תחושה טובה לגבי עצמם ולגבי החיים, סקורסזה תמיד עשה סרטים נטולי פשרות שנועדו לקהל בוגר, ושעסקו בנושאים הגדולים וה"כבדים" באמת. בדידות קיומית. אמונה יוקדת. אשמה שאוכלת את הנפש. הרס עצמי. ניכור. שחיתות. אלימות. קנאה. נקמה. טירוף.
סקורסזה סיפר פעם על שיחה שהיתה לו עם חברו, הבמאי ג'ורג' לוקאס, בשלהי הסבנטיז, רגע אחרי שהראה לו גרסה כמעט גמורה של המיוזיקל התקופתי השאפתני שלו "ניו יורק, ניו יורק". לוקאס אמר לו שאם הסרט יסתיים בכך שצמד הנאהבים שעמד במרכז הסיפור (רוברט דה נירו ולייזה מינלי) יישאר יחד, ולא ייפרד (כפי שסקורסזה התכוון שיקרה), הוא יגרוף לפחות 10 מיליון דולר יותר בקופות. סקורסזה ידע שחברו צודק, אולם לא היה מסוגל לשנות את הסוף.
"במקור דווקא חשבתי שמדובר בסרט הכי מסחרי שלי", אמר בראיון ל"פלייבוי" בשנות ה־90. "בכל זאת, מחזמר רומנטי תקופתי עם שני כוכבי קולנוע גדולים. אבל ככל שהתעמקתי בדמויות, הסרט שוב הפך ליותר ויותר ניסיוני וליותר ויותר אישי. לא היה שום סיכוי שהזוג יישאר יחד בסוף, כי זו לא היתה החוויה שלי עם דברים מהסוג הזה".
לבסוף, הכישלון הכלכלי והביקורתי של "ניו יורק, ניו יורק" (ביחד עם הררי הקוקאין שהסניף באותה תקופה) כמעט הרגו את סקורסזה, ומי שהציל אותו ממוות היה חברו הטוב דה נירו, שלקח אותו לבית החולים, שכנע אותו להפסיק עם הסמים וגייס אותו לבימוי "השור הזועם".
סקורסזה אמנם נרגע מאז והפך עם השנים ליותר מיושב ולפחות פרוע, אבל התשוקה והמחויבות שלו לפרויקטים שבהם הוא משקיע את מרצו וכישרונו לא דעכו במאום. הוא עדיין הרפתקן שלא חושש להתנסות בדברים חדשים (ב־2012 הוא ביים את "הוגו", סרט ילדים נפלא בתלת־ממד; את "האירי" הוא עשה תחת המטרייה של ענקית הסטרימינג נטפליקס ותוך שימוש באפקטים ממוחשבים חדישים שאפשרו לו "להצעיר" את שחקניו הקשישים).
הוא עדיין הבמאי הכי אובססיבי, הכי אנרגטי והכי מגוון בסביבה. וגם בגילו המופלג הוא שוב ושוב מזכיר לנו שהוא רחוק מלומר את המילה האחרונה. לראיה, נכון להיום יש לסקורסזה חצי תריסר פרויקטים בפיתוח (כבמאי וכמפיק, בקולנוע ובטלוויזיה), והסרט שאותו הוא משלים בימים אלה, "Killers of the Flower Moon", מופק בתקציב של יותר מ־200 מיליון דולר - ויהיה המערבון הראשון שלו.
כישלונות והפסד לאולפנים
האובססיה של סקורסזה לקולנוע החלה בגיל צעיר מאוד. האסתמה שסבל ממנה כילד מנעה ממנו לצאת ולשחק עם הילדים ברחובות שכונת "איטליה הקטנה" (Little Italy) בניו יורק, שבה נולד וגדל, וכדי לעזור לו להעביר את הזמן החלו הוריו לקחת אותו לראות סרטים.
ניאו־ריאליזם איטלקי. מחזות זמר של וינסנט מינלי. דרמות חברתיות של איליה קאזאן. מערבונים של ג'ון פורד. מותחנים של היצ'קוק. עד מהרה סקורסזה נסחף אל תוך עולם הקולנוע באופן מוחלט וצפה בכל סרט שנקרה בדרכו (כמה פעמים אפילו, אם הדבר היה מתאפשר לו).
במקביל, צפה מהצד בהתרחשויות (הלעיתים אלימות) בשכונה שלו, שימש נער מזבח בכנסייה המקומית, ואף פלירטט עם הרעיון להפוך לכומר. הוריו אמנם לא היו דתיים, אך הכנסייה הקתולית נראתה לו כמו פתח מילוט מהרחובות הזועמים של ילדותו, אל החיים ואל העולם שמעבר לשכונה.
"סמכתי על הכנסייה, כי הדברים שהיא הטיפה ולימדה היו הגיוניים", סיפר לימים. "הבנתי שיש דרך אחרת לחשוב, שיש עולם אחר מחוץ לעולם הקשוח והמפוחד שבו גדלתי".
בסופו של דבר, הקולנוע - שהציע לסקורסזה מסלול הימלטות חלופי ומפתה יותר מהשכונה אל תוך העולם - הוא זה שניצח בענק. אבל השכונה, הכנסייה והמשפחה מעולם לא הפסיקו להיות נוכחים ביצירתו. החיבור הראשוני שלו עם דה נירו, למשל, נבע מכך ששניהם גדלו באותו אזור של ניו יורק, ובאותה תקופה.
פריצת הדרך הכי משמעותית של סקורסזה כקולנוען הגיעה כשהבין שהוא צריך לעשות סרטים על הדברים שהוא מכיר ועל הדברים שמעסיקים אותו. זה קרה מייד אחרי שסיים לעבוד על סרטו השני, "כנופיית ברטה", שהיה מעין חיקוי זול וחסר השראה של "בוני וקלייד". הסרט הופק בידי מלך סרטי האקספלויטיישן הזולים רוג'ר קורמן, והוא הגיע אחרי בצורת של חמש שנים שבמהלכן סקורסזה לא ממש מצא את עצמו.
"הראיתי את 'כנופיית ברטה' לבמאי ג'ון קסאבטס, שאותו הערצתי", סיפר סקורסזה. "הוא אמר לי: 'מרטי, בזבזת עכשיו שנה מהחיים שלך בלעשות חתיכת חרא. זה סרט טוב, אבל אל תעשה משהו כזה שוב. אתה טוב יותר מזה. תעשה את הדבר שלך. תעשה משהו אישי'".
סקורסזה שמע בעצת המנטור שלו והחליט לעשות את "רחובות זועמים", הסרט שסייע לו למצוא את הקול שלו ושם אותו על המפה. הדמויות, הכנסייה, האלימות, ההווי השכונתי, תחושת הסכנה המתמדת - את כולם שאב סקורסזה מחייו.
"ב'רחובות זועמים' ניסיתי לשים את עצמי ואת החברים שלי על המסך", אמר. "להראות את החיים שלנו ב'ליטל איטלי'. היה בזה ממד אנתרופולוגי וסוציולוגי מאוד חזק".
ב"רחובות זועמים" סקורסזה גם החליט להתמקד בדמויות, בסיפור ובאווירה (ולא בעלילה); הוא החליט להשתמש בשירי רוק קלאסיים שעליהם גדל כפסקול; והוא צילם את ההתרחשויות במצלמה דינמית, בסגנון כמו־דוקומנטרי - כולם אלמנטים שימשיכו לככב בסרטיו ושיהפכו לכמה מסימני ההכר הבולטים ביצירתו.
החלק הראשון בקריירה של סקורסזה התרחש במקביל לפריחתה של "הוליווד החדשה" בשנות ה־70, ולהפקתם של סרטי מופת דוגמת "הסנדק", "השיחה", "מלתעות", "רסיסי חיים", "מלחמת הכוכבים", ועוד. במהלך העשור ההוא סקורסזה חבר לרוברט דה נירו כדי ליצור שורה של יצירות מופת שאפתניות, מגוונות ומאוד אישיות - "רחובות זועמים" (1973), "נהג מונית" (1976), "ניו יורק, ניו יורק" (1977), "השור הזועם" (1980) ו"מלך הקומדיה" (1982) - וכדי להטביע חותם נצחי על הקולנוע האמריקני.
המבקרים והמעריצים סגדו לו, אך הקהל הרחב והאולפנים ההוליוודיים לא גילו נאמנות דומה, ובאופן מדהים, מכל סרטיו בתקופה הזאת רק "נהג מונית" היה להיט קופתי. כתוצאה מכך, בתחילת שנות ה־80, לאחר שלושה "כישלונות" רצופים שהפסידו כסף לאולפנים, סקורסזה מצא עצמו בישימון, ללא אפשרות להשיג מימון לפרויקט החלומות השערורייתי והשאפתני שהוא רצה לעשות, "הפיתוי האחרון של ישו" (דרמה דתית איטית ומורכבת על משבר אמונה וקונפליקטים רוחניים).
במקום להרים ידיים ולפרוש, סקורסזה בחר לבצע פנייה חדה ולעשות קומדיה עצמאית קטנה, קלילה וזולה יחסית להפקה בשם "שיגעון של לילה" (1985). משם המשיך ל"צבע הכסף" (1986), סרט המשך ללהיט עבר והפרויקט המסחרי המובהק הראשון שלו - שנעשה בהזמנתו של כוכב הסרט, פול ניומן. בעקבות ההצלחה הביקורתית והכלכלית של שני הסרטים סקורסזה סוף־סוף קיבל את הכסף שהיה דרוש להפקת "הפיתוי האחרון של ישו" (ולא משנה שהסרט התרסק אחר כך בקופות וגרר מחאה אלימה ואיומים ברצח מצד ארגונים נוצריים בארה"ב).
דינמיקת ה"תן וקח" הזאת חזרה על עצמה גם בתחילת שנות ה־90, כשסקורסזה הסכים לביים רימייק של "פסגת הפחד" בתנאי שייתנו לו לביים את "החבר'ה הטובים". בשני המקרים, יש לציין, גם הסרטים ה"מסחריים" שביים כללו את כל סימני ההכר הצורניים והאיכותיים שלו.
החצי השני של הקריירה של סקורסזה התחיל למעשה ב־2002, כאשר החליט להחליף את רוברט דה נירו (שעימו שיתף פעולה תשע פעמים עד היום) בליאונרדו דיקפריו (שעימו עשה עד עתה חמישה סרטים).
החיבור לדיקפריו פתר באחת את הקושי התמידי של סקורסזה להשיג מימון לסרטיו (דיקפריו היה אז כוכב הקולנוע הגדול בעולם, בזכות ההצלחה ההיסטרית של "טיטאניק"), ואפשר לו להתמקד בדבר האחד שעדיין לא הצליח להשיג עד אז: אוסקר בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר (הוא היה מועמד לפרס חמש פעמים ולא זכה).
ב־2007, בזכות המותחן המשטרתי "השתולים" - עוד פרויקט מסחרי למהדרין שסקורסזה הצליח להפוך ל"שלו" - גם האוסקר הגיע. מאז הספיק לצבור שלוש מועמדויות נוספות בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.
המעמד של סקורסזה כאוצר לאומי לא הוטל עוד בספק. חייו האישיים הפכו ליציבים יותר (הוא נשוי למפיקה הלן מוריס מאז 1999). הוא השתחרר סוף־סוף מ"קללת האוסקרים" שרבצה עליו, והיה חופשי להתרכז אך ורק במה שחשוב - כלומר, סרטים.
מי רואה בו "זקן טרחן"?
למרות הפילמוגרפיה המרהיבה ומעמדו הרם והבלתי מעורער, עבור צעירים רבים בימינו מרטין סקורסזה הוא בעיקר הזקן הטרחן והנודניק שמרבה להתלונן על כך שהסרטים של מארוול הם "פחות קולנוע" ויותר "מתקנים בלונה פארק".
בהקשר הזה חשוב לציין שאפילו הבמאי ג'יימס גאן ("שומרי הגלקסיה", "יחידת המתאבדים"), שעשה סרטי גיבורי־על גם עבור מארוול וגם עבור המתחרים די.סי (ושמונה ממש לאחרונה לעמוד בראש היקום הקולנועי של די.סי), מסכים עם רוב דבריו (גאן גם הוסיף: "אני מעריץ את הסרטים של סקורסזה ולומד מהם, וכך אמשיך לעשות. הוא אחד הבמאים הכי גדולים אי־פעם").
בתוך כך, באופן אירוני, אחד מסרטי הקומיקס היותר מעניינים שהופקו בשנים האחרונות, "ג'וקר", בכיכובו של חואקין פיניקס, שאב 99 אחוזים מהשראתו משתי קלאסיקות של סקורסזה: "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה".
מקטרגיו הצעירים של סקורסזה נוטים לטעון שהוא חי בעבר, שהוא מנותק ממה שקורה היום ושהוא יודע לעשות "רק סרטי מאפיה". לך תספר להם ש"סרטי מאפיה" מרכיבים רק 20 אחוזים מכלל גוף העבודות שלו.
לך תספר להם גם שהבנאדם אחראי, בין השאר, גם לאחד מסרטי ההופעות הטובים ביותר בכל הזמנים ("הוואלס האחרון" מ־1978, שמתעד את ההופעה האחרונה של הלהקה האגדית The Band), לאחד מהסרטים התיעודיים המוזיקליים הטובים ביותר בכל הזמנים ("בוב דילן: אין כיוון הביתה"), לדרמת תלבושות מאופקת, יפהפייה ומרסקת לב ("עידן התמימות"), לסרט מסע רומנטי שבמרכזו אלמנה צעירה ("אליס לא גרה כאן יותר"), לסרט ביוגרפי על המנהיג הרוחני של טיבט, הדלאי לאמה ("קונדון") ולאפוס דתי מרהיב ומרחיב דעת על שני כמרים ישועיים שיוצאים למסע מסוכן ביפן של המאה ה־17 ("שתיקה").
איך כתב גיירמו דל טורו בטוויטר, בתגובה לכתבה מהזמן האחרון שביקשה להטיל דופי בהישגיו הבלתי ניתנים לערעור של סקורסזה? "האיש מבין קולנוע, מגן על הקולנוע ומייצג את הקולנוע במלוא רמ"ח איבריו. הוא תמיד נלחם למען האמנות שבדבר ונגד הצד המסחרי. אף אחד לא הצליח לאלף אותו, ומקומו בהיסטוריה מובטח".
כל מילה בסלע. מזל טוב, מלך. אל תפסיק לעולם.
