במשך שעה ו-30 דקות השבוע ירד שלג בירושלים. טוב, זה לא ישאלו את ההמונים שהיו בסוף השבוע בפסטיבל אינדינגב: "נו, איך היה?", והם ישיבו: "מדהים". נגה ארז נתנה בראש, אביתר בנאי, קרולינה, פול טראנק. מה צריך יותר?
הזיכרון הישראלי הקצר ישכיח איך ביום חמישי בערב, בכניסה למתחם, בקלות יכול היה לקרות אסון. אבל ככה אנחנו, עד שאין "תקלת מירון" - אפשר להוריד ראש ולהתפלל לאלילת ה"יהיה בסדר". זו השיטה שמנחה אותנו משנת 48'. במזל אנחנו כאן כדי לספר.
בגיל 56, זה היה האינדינגב הראשון שלי. בהתחלה התלוננתי שבמצבי אני יותר בכיוון "המיטב של הגבעטרון". אבל אשתי, שנכחה בפסטיבל בשנה שעברה, לחצה, עד שאמרתי סבבה. אני אוהב מוזיקה וחובב הופעות חיות. השקעתי 900 שקלים לזוג, ליומיים. לא מגיע לי קצת ליהנות?
עזבו את הדרך, זה בקטנה. במקום שעה וחצי מתל אביב לדרום לקח לנו שלוש שעות. זחלנו מפקק לפקק, כבשנו שטחים מרמזור לרמזור. לא נורא, עוד רגע נשמע מוזיקה ונשתה חצי ליטר בירה. סוף שבוע מפנק מחכה לנו בנגב המערבי. גם מגרש החניה המאולתר מחוץ לקיבוץ גבולות לא אותת על תקלה אפשרית. בכל זאת - הכשירו אותו לבאי הפסטיבל, נתנו עבודת כפיים ראויה. הזמנו צימר לא רחוק מבאר שבע, אבל היו שם אלפים שהגיעו עם ציוד קמפינג מלא בחברת ילדיהם הקטנים, כדי להעביר את הסופ"ש. קרנבל משפחות - לא פחות.
אז הגיעה העלטה בכניסה למתחם. אם תגיעו יום אחד לגיהינום, זה הלוקיישן שאפשר להסריט בו את הפרומו. חשיכה שלא רואים בה ממטר, ואולי 1,000 איש שנדחסו במעבר שהתחיל רחב ונגמר צר. בלי תור, בלי סימון. בלי סדרנים שיארגנו את הברדק. 1,000 איש, אולי יותר, שרוצים להיכנס לאירוע. יש ילדים בקהל, נערות צעירות שעומדות עם ציוד מחנאות, חנוקות, כאילו איש לא שמע על אסונות שהיו בעבר באצטדיוני כדורגל עם עשרות הרוגים וימי זיכרון מדי שנה.
מפלסים בכוח את הדרך
מזל גדול שזה היה קהל טוב, שחלקו כבר הגיע מתודלק בחומרים מרגיעים. אם היה שם אחד שהיה בוחר להצית את האווירה, ושורה אחת הייתה קורסת מהעומס - ביום שישי היו סופרים את הנפגעים בעשרות. אני מודה שיש משהו יפה בארגון התמים של אינדינגב, שלפעמים נראה כמו טקס מאולתר של הצופים. כל מיני הודעות בכתב יד, אמנות מאולתרת. אבל אנשים שילמו בשטרות אמיתיים, ולא בשטרות של מונופול, כדי לחזור הביתה בשלום.
איך ב-2022 אנשי משטרה בכירים מאשרים אירוע כזה, בסך הכל שנה אחרי אסון מירון? מה עם תאורה בכניסה, תור מסודר, שערים מרווחים? רק השנה הייתי בהופעות ענק בחו"ל, נכנסנו והתפנינו מהמקום עם עשרות אלפים בקלות מרגיזה. ככה זה, זו תרגולת שעובדים עליה במשך ימים, ולא בזמן שמכינים תשובות לוועדת החקירה.
באינדינגב עמדנו בתור כשעה וחצי כדי להיכנס. היינו צריכים לדחוף ולפלס בכוח את דרכנו פנימה. עוד רגע רציתי לעשות פניית פרסה ולחזור הביתה. לא בא לי שיתייחסו אלי כמו לחיה. לא רוצה, לא מגיע לי. אני ואשתי לחוצים בין מאות, בקושי נושמים, רוצים לסיים את הסיוט. רגע לפני שנכנסנו למתחם אמרתי לבחור שקיבל את פנינו שזו שערורייה. אבל הש"ג אמר שלא נדאג - מחר כבר לא יהיה תור, כי כולם יהיו ממוקמים בפנים.
הוא צדק - למחרת הכל תקתק. המופעים, הבירה, הקהל. הזיכרון הקצר עשה את שלו. חזרנו הביתה מרוצים, מזמזמים שירים של הילה רוח ושל טדי נגוסה. גם מארגני האירוע בטח נשמו לרווחה. אין פצועים והרוגים. נשמור את ההספדים והדמעות לפעם הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו