לא מתכופף

אני מערבב את כוס הקפה שהגישה לי המלצרית, ומבטו של אורי גלר נעצר על הכפית. "תכף אני אכופף לך אותה", הוא מבטיח. גם בגיל 70, גלר עדיין משחק את המשחק שלו, משוויץ בטריק שהרים לו קריירה וגרף לחשבון הבנק שלו הון אישי שנאמד ב־10 מיליון דולרים.

הוא מזמין לעצמו בקבוק מים מינרליים ומנסה להסביר לי איך, בכניסה לעשור השמיני לחייו, הוא נראה כמו גירסת פוטושופ של עצמו. פניו המגולחות למשעי חושפות עור חלק כמעט לגמרי, שיערו המאפיר מסופר בקפידה, העיניים מסתתרות מאחורי משקפי שמש שחורים, והשיניים הלבנות נוצצות כשהוא מחייך.

"עוד לא עשיתי בוטוקס, אז אולי זה גֶנים. ואולי זה בגלל שאני טבעוני כבר 43 שנה. אני מתעמל כל יום, חושב חיובי. אי אפשר לעצור את הזיקנה, אפשר רק להאט את הקצב שלה. בגיל צעיר החלטתי לנסות לחיות בריא, ומאז אני קורא ומלמד את עצמי".

הוא מצביע על כתמי עור בגב כף ידו. "את זה השמש עשתה לי כשרכבתי על הווספה שלי. אנשים שורפים את עצמם בשמש, למדתי על בשרי.

"גם לעשן זה מזקין מהר. אנשים שמעשנים מלאים קמטים, ואני לא עישנתי סיגריה כל חיי. אני גם לוקח ויטמינים. פעם היתה לי הופעה בטלוויזיה, נדמה לי אצל דודו טופז, ופתחתי בשידור את קופסת הוויטמינים שלי. אחר כך קיבלתי מאות הודעות מאנשים שרצו לדעת מה אני לוקח".

אנחנו יושבים בבית קפה ביפו העתיקה, פחות ממאה מטרים מביתו. "לפעמים אני מתהלך פה בשכונה וחולף מתחת לגשר המשאלות, שם אמא שלי נכנסה להריון איתי אחרי שמונה הפלות, כי אבא שלי לא רצה ילדים והכריח אותה להפיל שוב ושוב. 30 מטר מפה הופעתי ב'מערה' עם יפה ירקוני.

"כשאני עובר באחד העם, ליד בית הספר שבו למדתי, או כשאני צועד במזא"ה, שם היה בית החולים שבו נולדתי, אני מבין שאולי אין דבר כזה 'זמן'. יכול להיות שאתה כרגע מדמיין אותי. או שאני בונה אותך. זה נקרא קונטינום־מכניקס, זה נקרא טלפורטיישן. אנחנו יודעים מעט מאוד על המוח, ואנחנו לא באמת יודעים את סוד היקום. כשאני מסתכל 60 שנה אחורה, אני שואל: לאן הלך הזמן? זה נעלם. כך אני מסתכל על זה".

מעבר למילים המסובכות, לפעמים קשה להבין מה בדיוק גלר אומר. הוא אוהב לזרוק לאוויר תהיות ורמזים מעורפלים, ומייד עוטה על פניו פרצוף תמים, מחכה לראות איך תתקדם מכאן השיחה. כך בנה את חילוקי הדעות סביבו לאורך השנים: קוסם עם כוחות על־טבעיים או שרלטן מתוחכם? לכל אחד יש דעה ברורה עליו, וגלר מבסוט לחלוטין מהעניין.

כשאני מעדכן אותו שנתקלתי השבוע בידיעה על מותו, כביכול, באתר המתמחה בפייק ניוז, הוא זורח מעונג ומבקש שאשלח לו את הקישור. "זו לא פעם ראשונה שהרגו אותי. האינטרנט מאפשר לכל בן אדם להגיד מה שהוא רוצה, והרי כל חיי הייתי אפוף בחילוקי דעות. חוץ מזה שאני לא מפחד גם מהמוות.

"מבחינת פילוסופיה ודת, תמיד האמנתי באלוהים ותמיד האמנתי בחיים שאחרי המוות. לכן יש לי פחות פחדים - כי אני יודע שאין מוות. וההסבר מאוד פשוט". הוא שולף מהכיס טוש שחור ומשרבט נוסחאות על דף נייר. "בוא ניכנס למדע, 1924, אלברט איינשטיין עלה על הנוסחה הזאת. הוא הוכיח שכל דבר ביקום עשוי אנרגיה. את האנרגיה הזאת אתה לא יכול להרוג, לסגור או להעלים. כל דבר שעשוי אנרגיה חי לנצח. אני מאמין שאנחנו ממשיכים לחיות, הנפש שלנו ממשיכה".

מה יגידו עליך אחרי מותך?

"עוד מאה שנה כלב לא ישתין על הקבר שלי, ועוד מאתיים שנה הזמן ימחק אפילו את השם שיהיה חרוט על המצבה. אז לא אכפת לי".

גוגל אולי יהיה קיים בעוד מאה שנה. המורשת שלך תישאר.

"המילה legacy לא מזיזה לי, כי היא מחזיקה לתקופת זמן קצרה. כשאליזבת טיילור נפטרה, הייתי בשבדיה והלכתי להסתפר באותו יום. כשסיפרתי לספרית הצעירה שטיילור מתה, היא שאלה: מי זאת?

"אנשים נשכחים בסוף. לכן לא אכפת לי מה יאמרו עלי. אז יקראו לי מכופף הכפיות. לא אכפת לי. אני חי בהווה". 

*    *    *

ביום שני הקרוב, בשמונה וחצי בערב, הוא יעלה לבמת היכל התיאטרון בקריית מוצקין למופע משותף, שיתחיל לרוץ ברחבי הארץ, עם הזמרת טילדה רג'ואן. את המופע יזמה מנכ"לית ההיכל, דפנה צורי, וגלר מודה ש"זו פעם ראשונה בחיי שאני עושה מופע על אותה במה עם זמרת, כשלמעשה זו ההופעה.

"אני שמח שמופע כזה עולה לראשונה דווקא בפריפריה. אני מעריך שתיאטרון מוצקין הוא התחנה הראשונה שלנו, ומשם נמשיך לרוץ בכל הארץ".

רג'ואן, ילידת איסטנבול שעלתה ארצה לפני כמה שנים, היא זמרת בינלאומית שהתפרסמה כשהקליטה פסקולים לסרטים ("כלוב העליזים", למשל) והופיעה מול מלכים, נשיאים וראשי ממשלות. על הבמה היא מספרת את סיפור חייה, עם שירים בביצועה. "הכרנו לפני שנים, ואז התגלגל הדיבור שנעשה הופעה ביחד", אומר גלר. "אני אתן את הקטע שלי, והיא את שלה".

תשיר?

"היא כל הזמן לוחצת עלי לשיר, ואני אומר no way. היא שמעה אותי שר בתוכנית צדקה באנגליה מול 12 מיליון צופים - הכריחו אותי לשיר, לקח לי חמישה שבועות ללמוד את המילים. ב־1974 הייתי סוּפר־מפורסם ואמרגן שוויצרי אמר לי, 'למה שלא תעשה תקליט?'. נכנסנו לסטודיו, אבל גם שם לא שרתי. רק הקראתי שירה. הוצאנו תקליט ביפנית, צרפתית, איטלקית ואנגלית, שנמכר ב־11 מיליון עותקים רק כי הייתי אורי גלר".

"יש לנו חברוּת, וחברות עוברת בכל מצב", מסבירה רג'ואן. "כל מה שטבעי זה הכי טוב. כשאנחנו עושים חזרות ביחד, יורד ממני כל המתח, ומהקול שלו יוצאות אנרגיות טובות. אני רוצה לעשות איתו דואט. הוא באמת שר נפלא".

עם הזמרת טילדה רג'ואן, שותפתו למופע החדש // צילום: עופר חן

מלבד המופע הזה, גלר מתארח בעונות החדשות של "בלתי נראה" (עם אמן החושים נמרוד הראל) ו"החברים של נאור", ובמקביל מריץ הופעות יחיד בתיאטרון הסימטה ביפו.

"אני לא ליאור סושרד ולא נמרוד הראל, ואני נותן רספקט ענק לכל המנטליסטים הישראלים. אבל אני, לפני עשרים שנה בערך, עשיתי סוויץ' ענק בהופעה שלי. במקום רק בידור וכיפוף, אני נותן הרצאה עם דוגמאות של דברים שעשו אותי מפורסם. אני חותר ללמד אנשים איך לחשוב חיובי ואיך להצליח בחיים. אני יודע לעשות את זה טוב, ואני יודע שאני קצת משוויץ עכשיו".

סיפור חייו עמוס באינספור פרטים, מפגשים ואירועים מוּטרפים, חלקם נתמכים ומתועדים בתמונות, במסמכים או בעדי ראייה. לשאר פשוט תצטרכו להאמין.

הוא גדל בתל אביב של ימי קום המדינה, ולדבריו, כבר בגיל 5 גילה שביכולתו לכופף כפיות בכוח המחשבה.

כשהוריו התגרשו, נשלח למשפחת אומנה בקיבוץ, ובגיל 10, כשאמו התחתנה בשנית עם פסנתרן יהודי־הונגרי שניהל מלון בניקוסיה, נדד איתה לקפריסין. 

בתום שירות צבאי בצנחנים ופציעה ביד במלחמת ששת הימים, החל בקריירת דוגמנות. "רציתי לצאת מהעוני של אמא שלי. היא היתה תופרת ומלצרית, ולא היה לנו גרוש.

"היה צלם שצילם אותי לפרסומת של מגבת אתא, עיקמתי לו מפתח, והוא התלהב והזמין אותי לחוגי בית. ככה עברתי מחוגי בית של צלמים לחוגי בית של עורכי דין, ומעורכי דין לשופטים, משופטים לגנרלים, ואז גולדה מאיר (שהזכירה אותו בראיון רדיו; נ"ו) השיקה את הקריירה שלי.

"דחפתי את עצמי בכוח. ואז הגעתי לשירותי הביטחון, עם מאיר עמית, משה דיין, אריק שרון וראש המוסד. נוצרה ערבוביה מעניינת, שמאוד אהבתי. טוב, אל תשכח שהייתי מרגל שעבד עבור המוסד כבר בגיל 12 בקפריסין.

"אני משתגע איך הצלחתי להחדיר דבר טריוויאלי כמו כיפוף כפית לתודעה התרבותית בכל העולם. ג'ורג' קלוני משחק אותי (בסרט "גברים שבוהים בעיזים"), רוברט דה נירו שיחק אותי (ב"אורות אדומים"), וודי אלן מזכיר אותי בסרטים ("הרומן שלי עם אנני"), ג'וני קאש שר על כפיות, REM שרים על כפיות.

"כל הזמן אני מוצא משהו. שלשום קראתי שהיה כיסא באיקאה שנקרא 'אורי', כי הרגליים שלו עקומות. אפילו ב'פוקימון גו' יש אורי גלר עם כפית".

אפשר לומר שאתה הישראלי הכי מוכר בעולם?

"בלי בושה, אני חושב שאתה צודק. היתה לי מדיניות להציג את עצמי כמעט בכל תוכנית ובכל הזדמנות כישראלי. אני ציוני. במלחמת לבנון השנייה נכנסתי עם הטנקים ללבנון כדי לעשות הופעה לחיילים, ונפל לידנו פגז. אז לקחתי אותו לאנגליה, כדי להראות ל־BBC. העברתי את זה במזוודה. כשנחתתי בהית'רו תקף אותי פחד, כי הרי יש לי טיל מפוּצץ במזוודה.

"ואז, כשהורדנו את המזוודות מהקרוסלה, ראיתי פתאום שני שוטרים עם כלב זאב גדול מסתכלים עלי. חשבתי שזה הסוף שלי, שאולי עשיתי משהו פלילי. הם התקרבו עם הכלב ומכונות הירייה, וכשכבר הייתי מוכן להרים טלפון לעורך הדין שלי, הם אמרו לי: 'מיסטר גלר, אפשר לקבל ממך חתימה?'. בסוף שמתי את הטיל בפייסבוק והראיתי להם מה ממטירים עלינו".

מה המפגשים הכי מוזרים שזכורים לך בקריירה?

"אלביס פרסלי הזמין אותי אליו, לדבר איתי על צלחות מעופפות. גם ג'ון לנון דיבר איתי הרבה על עב"מים. זאת תכונה מעניינת, שאתה רואה אצל אנשים כל כך מפורסמים שכבר יש להם הכל. פתאום הם מחפשים משהו נוסף, מיסטי, מסתורי, שקשור ליקום או למוח. הם רוצים ללמוד על זה".

היו דברים שרצית לעשות או להשיג ולא הצלחת?

"בטח. הייתי מעריץ ענק של אלביס, והבית שלו בממפיס, שבו הוא התגורר עם הוריו, הועמד למכירה פומבית ב־ebay. שמתי את המחיר הגבוה ביותר, מיליון דולר. בום! הפטיש ירד, הייתי בטוח שקניתי את הבית. ואז מישהו בא מאחורי הגב שלי, שילם עוד קצת כסף וקנה, רק כי לא קראתי את האותיות הקטנות".

אחרי מה אתה רודף בחיים? כסף? הערכה? תשומת לב? סיפוק?

"כל התשובות נכונות, חוץ מכסף. כי כמה יכול להיות לי? אני לא מיליארדר, אני לא בברנז'ה של רקנאטי ושל אריסון וכל אלה, אבל יש לי מספיק. ואגב, שתדע, את כספי לא עשיתי מכיפוף כפיות ומקריאת מחשבות, אלא ממציאת נפט.

"אל תשאל אותי איך, אבל מצאתי. אם זה היה מזל, אז נהדר. אם זה היה כוחות על־טבעיים, אז נהדר. עשיתי איקס על מפה - יצא נפט. ובנפט, כשאתה מרוויח אפילו באחוזים קטנים, זה די גדול. הפסקתי את כל העבודה הזאת עם הנפט כבר לפני 25 שנה. הגעתי לסכומים עצומים, וזהו. אני לא צריך יותר. הכסף הוא לא מניע עבורי יותר.

"שלא תבין אותי לא נכון, טוב שיש כסף, אבל אז עומדת פרארי בחצר, אתה מתלהב יום־יומיים, ואחר כך זה מת. היו לי רולקסים ולימוזינות ומנחתים של הליקופטרים בחצר באנגליה. בשלב מסוים ההילה של 'תהילה וכסף' מאבדת את המשמעות".

אני חוקר אותו עוד קצת על אירועים הזויים בעברו, וגלר נזכר: "הבדיקות שעברתי במעבדות (למציאת הוכחות לכוחותיו; נ"ו). היו שם דברים שראיתי במו עיניי ולא ידעתי אם אני חולם או מהופנט".

1973, בבדיקות המעבדה עבור ה־CIA. "זה היה הזוי. חשבתי שאני חולם, מהופנט" // צילום באדיבות האתר הרשמי של גלר

בינואר האחרון הותרו לפרסום מסמכים מסווגים של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, ה־CIA, שמתעדים את תוצאות שבוע הניסויים שעבר גלר ב־1973. בין השאר, הוא ננעל בחדר אטום והצליח לצייר בדיוק מרשים מבחר איורים שהוחזקו בכספת מרוחקת. הוא כופף מתכות והצליח לקרוא מחשבות.

לטענת גלר, באותן שנים הוא עבר מבדקים גם בסוכנות הביון הבריטית, ה־5MI, ובמוסד. מבחינתו, מדובר בהוכחה הניצחת לכך שהוא הדבר האמיתי, אבל גם בסכנה ממשית לחייו.

"חוסר הוודאות שימש עבורי קאבר מצוין לעבוד בשביל שירותי הביטחון. עבדתי עבור כמה סוכנויות, לא רק ה־CIA. זה היה inbuilt safety בשבילי, כי עד שלא יודעים אם אני אמיתי או לא, חיי למעשה לא בסכנה. עכשיו, כשה־CIA אמר חד־משמעית 'אורי גלר אמיתי', זה קצת יותר מסוכן לי".

למה שירצו לפגוע בך?

"תחשוב קצת. אתה אדם נבון. באים ה־CIA ואומרים, אורי גלר יכול למחוק קומפיוטרים, אורי גלר שיכנע את יולי וורונצוב (סגן שר החוץ הסובייטי בסוף שנות השמונים; נ"ו) לחתום על פירוק הנשק הגרעיני. תסתכל על הסרטים שעשו עלי, ותגיע למסקנות בעצמך.

"אל תשכח שאני מופיע בכל העולם, באפריל יש לי שתי הרצאות בפינלנד. אני יודע מי בא? צריכים להיזהר. כל ישראלי צריך להיזהר, לא רק אורי גלר".

כמה משמעות אתה מייחס בחיים לאמת ושקר?

"זאת שאלה מאוד טובה, בטח היום, כשיש פייק ניוז. במקצוע שלי זה דבר טריוויאלי. אני בעולם של חילוקי דעות, כן אמיתי, לא אמיתי. לא יודעים. בגדול אני אנטרטיינר. לא גרמתי לאף אחד משהו רע". 

כולם נחושים להוציא ממך הודאה שאין לך כוחות על־טבעיים.

"אם יש סוד, הוא ילך איתי לקבר. כשהייתי צעיר הייתי אומר שיש לי 'כוחות על־טבעיים', מאז שיניתי את התדמית. שאלו את דניאל, הבן שלי, והוא ענה: 'אם זה אמיתי אז הוא גדול, ואם זה לא אמיתי הוא עוד יותר גדול, כי הוא הצליח לשגע את כל העולם'.

"שלא תטעה, אני לא אומר שאני לא אמיתי, אבל בזמנו קראתי לעצמי סייקיק או פראנורמליסט. אחר כך נהפכתי ל־mystifier, וזה שם טוב בשבילי, כי זה לא פה ולא שם. כבר לא משנה לי אם מישהו מאמין או לא. להיות מעורר מחלוקת זו מתנה על מגש כסף. הנה, תראה את דונלד טראמפ".

חלק מהסיפורים שלך משתנים עם השנים, כמה מהם אפילו סותרים. 

"אל תשכח שהרבה משקרים עלי, הרבה כותבים זיופים. תן לי דוגמאות".

למשל, איך קיבלת את הכוחות העל־טבעיים, ואני לא מתייחס לחוסר הדיוק בגיל.

"גם אני לא יודע בדיוק לגבי הגיל. זה קרה לי בגיל 5 או 6 או 7. לא זוכר. גם אני מת לדעת. התחלתי לפקפק בעצמי אם האירוע אכן קרה, עד שקיבלתי פתאום אי־מייל מיעקב אברהמי, קצין בחיל האוויר, שסיפר בעצמו את הסיפור עם האור".

מה הסיפור עם האור?

"אני עד היום לא יודע מה בדיוק קרה שם. אני יודע דבר אחד - שזה קרה. לא דמיינתי, לא חלמתי את זה ולא שיקרתי. ראיתי כדור אור ענק זוהר, ופתאום איזו קרן פגעה לי במצח. לא אשכח איך היא דחפה אותי לתוך הדשא. אני לא יודע כמה זמן שכבתי שם.

"רצתי הביתה לספר לאמא שלי, והיא לא האמינה לי. הסקפטים ניסו לסובב את הסיפור כך שאני קיבלתי את הכוחות שלי מחייזרים. זה לא נכון".

יש הסבר אחר?

"כן. יכול להיות שזה היה כתוצאה מתופעה גיאולוגית. יש גזים שנפלטים. גם יכול להיות שזה היה דבר מיסטי, על־טבעי. קראת עכשיו מה המדענים באנגליה דיווחו ל־CIA ול־NSA, על מה שקרה כשהם עבדו איתי. בדקו אותי בצורה שאי אפשר לרמות ולשקר, הם גם הביאו קוסמים כדי שיבדקו אותי".

ב־1984 טענת בראיון שקיבלת את הכוחות כשהתחשמלת ממכונת תפירה.

"זה נכון. התחשמלתי. כל הכבוד שהזכרת לי דבר מאוד חשוב, שאני לא מספר הרבה. התחשמלתי ממכונת תפירה 'זינגר' ישנה של אמא שלי, והיתה תקופה שבאמת חשבתי שאולי זה מה שהביא לי את הכוחות. לא ידעתי איך לקשר את שני הדברים - המקרה בגן עם האור, או ההתחשמלות מהמכונה.

"קורה לפעמים שאני שוכח, או שמסלפים דברים שאמרתי. אני אוהב להצית אש. אני חי על זה. פעם הייתי מסתובב עם סרט מדידה קטן ומודד באינצ'ים את גודל הכתבות שלי. אבל כבר המון שנים אני לא קורא כתבות עלי".

הצורך להוכיח יום אחר יום את האמינות שלך לא מתסכל?

"אני מסתכל על זה כפרסום חינם. יש אמנים שמפסיקים בגיל מסוים, נוסעים להם לחופשות. אבל אני לא פורש, כי הכל עוד זורם אצלי. מזמינים ממני הופעות והרצאות, רוצים ממני דברים. אם הייתי רוצה לטפח את הפרסונה הציבורית שלי, הייתי הולך לרני רהב. אבל אני לא צריך יחצן ואני לא צריך מנג'ר. שום דבר. חוסר הוודאות הזה הוא שמחזיק אותי ומייצר את יחסי הציבור. אני אוהב את חילוקי הדעות האלה".

ואז, ברגע אחד, גלר מאבד את הסבלנות. "אוקיי, אני צריך ללכת. שמחתי להכיר אותך. זה לא אישי, אבל אנחנו נצטרך להפסיק את הראיון הזה כאן". הוא קם, נפרד לשלום בידידות ועובר לצד המרוחק של בית הקפה, לשולחן שבו ממתינים לו כל העת אשתו חנה וחברו הקרוב ביותר, אחיה שיפי. את הכפית שנשארה מונחת ליד ספל הקפה שלי הוא שכח לכופף.

*    *    *

כעבור כמה ימים, אחרי חילופי אי־מיילים ושיחת טלפון, מזמין אותי גלר לדירתו בסמטאות יפו העתיקה. הדלת נפתחת עוד לפני שדפקתי עליה. אולי טלפתיה, ואולי הוא פשוט הבחין בי דרך מצלמות האבטחה שמותקנות בחוץ.

הבית משתרע על פני 100 מ"ר, בשלושה מפלסים. שינוי דרסטי מאחוזת הענק המפורסמת באנגליה, הכוללת עשרה חדרי שינה, בריכה ומרחבי דשא על גדות התמזה, ושעדיין עומדת למכירה בתג מחיר של 35 מיליון פאונד.

כבר יותר משנתיים הוא מתגורר כאן עם אשתו, "זאת דירה מאוד צנועה וקטנה, אבל אנחנו מאושרים". שולחן האוכל צמוד לחלון קשתי גדול, שמשקיף לעיר העתיקה ולחוף הים. מאחורי הספה של איקאה תלויים ארבעה מסכי וידאו, שמחוברים למחשב ומקרינים כל העת צורות נעות. "זה תחליף לתמונות", הוא מסביר ומצביע על התמונה היחידה שכן תלויה בסלון - כרזת המופע הראשון שלו, שעליה הודבקו שני כרטיסים בשווי 4 לירות מ־1970.

על המזנון ממול ניצבים שלושה מסכי מחשב, ועליהם פתוחים עשרות חלונות של מצלמות אבטחה - אלו שמחוץ לדירה ובתוכה, ועוד 38 מצלמות שעוקבות אחרי האחוזה שלו באנגליה, שמאובטחת מסביב לשעון גם בידי שומרים. "אני לא חוזר לשם יותר", הוא מבהיר ומפנה את תשומת ליבי לכך שכיסה בנייר דבק את העדשות של מצלמות הרשת בכל המחשבים שלו. "אבל זה לא עוזר להסתיר, כי הם מקשיבים לנו כל הזמן".

אתה מוקף במצלמות מעקב משלך, כולל אחת מעלינו, שמצלמת את הסלון. אם מישהו רוצה, הוא יכול לפרוץ דרך זה.

"בטח שאפשר לפרוץ, אבל אתה לא יודע לאן זה הולך", הוא מצביע על המצלמה שמעלינו. "יש לנו מצלמות מיוחדות, ואתה לא יודע מה הן עושות בדיוק... שתדע שאני בעד פריצות למחשבים, אפילו שזה נחשב חדירה לפרטיות, כי הפריצות האלו עוזרות למנוע פיגועי טרור".

במשך 42 שנה התגורר גלר בחו"ל. קודם בארה"ב - שם נולדו שני ילדיו, דניאל (35, תובע בכיר בלונדון) ונטלי (34, מלהקת קולנוע בלוס אנג'לס), ומ־1983 - בלונדון ובסביבתה.

עם אשתו, חנה, וילדיו דניאל ונטלי. "בתחילת שנות השמונים הייתי בולמי, מקיא אחרי כל ארוחה. הם עברו את זה איתי" // צילום: GettyImages

"החזרה לישראל עשתה אותי מאושר", הוא אומר. "אני שוב עם העם שלי, זה שבנה אותי. הנוסטלגיה נותנת לי אנרגיה מטריפה. אנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים לי סיפורי אורי גלר, איך נהגתי להם בג'יפ עם עיניים קשורות, או איך שיחקו איתי כדורסל. זאת פשוט הרגשה מהממת".

עד כמה אתה מחובר למה שקורה בארץ? אתה צופה בריאליטי, למשל?

"לא. 'האח הגדול' זה שטויות, זה לא מעניין אותי".

היית הולך להשתתף בריאליטי?

"לא. אבל עשיתי אחד באנגליה, ממש מזמן" ("אני סלבריטי, תוציאו אותי מכאן", ב־2002; נ"ו). 

"אני כן צופה בנאור ציון וחושב שהוא גאון, ואני חושב שנמרוד הראל ענק. 'ארץ נהדרת' מצחיקה אותי. יש גם תוכנית בחינוכית בלילה, שמראיינים פסנתרנים, וזה מאוד מעניין אותי.

"אני בעיקר רואה חדשות, אולפן שישי, חדשות 10, פוקס, CNN, סקיי, ומזרים את זה לתוך הראש שלי. ככה אני יודע בדיוק מה קורה מסביב לעולם. אני לא אגיד לך למה אני צריך את זה, תחשוב אתה".

את הבוקר הוא פותח במתיחות ("נפצעתי במלחמה ויש לי כאבי גב מהצניחות, אז ההתעמלות והמדיטציה מאוד עוזרות לי"). גם במהלך הספורט, הטלפון הסלולרי שלו ביד כל הזמן ("זה לא שאני מכור, אני צריך לתת רספקט לאנשים ששולחים לי אי־מיילים").

אחר כך הוא יורד לסיבוב בעיר ועושה אירובי. "בסך הכל אני לא פריק של התעמלות, אבל אני עושה את זה כדי שיהיו לי חיים בריאים, עם משמעת מסוימת. אין אצלי דבר כזה, 'שעות פנאי'".

אתה נוסע לפעמים לחופשה בחו"ל?

"אף פעם. אין אצלנו מיורקה או מונקו. זה בזבוז זמן. כבר ראיתי הכל, כי אני בחופש תמידי, כל החיים. כשעליתי ב־1972 על המטוס לאמריקה נדרתי להסתכל על הכל כמין חופשה אחת גדולה".

בשאר הזמן הוא פועל להקמת "מוזיאון אורי גלר", שאותו הוא מתכוון לפתוח ביפו אחרי שיסיים לשפץ את המתחם העתיק שרכש למטרה זו. בכניסה למוזיאון הוא מתכוון להעמיד את הכפית הגדולה בעולם, שנמצאת כעת בבנייה, ואמורה להתנשא לגובה 18.5 מטרים ולשקול שבע טונות. "אנסה ליצור קשר עם האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית, כי יש לי קשרים, ואבקש מהם לצלם את הכפית מהחלל, כשהחללית עוברת מעל ישראל".

במוזיאון הוא מתכוון להציג חפצים רבים, שקיבל במתנה בחמשת העשורים האחרונים. "יש לי כל מיני דברים חריגים, מוזרים ומעניינים, שלא ידעתי מה לעשות איתם. למשל, הקדילאק עם הכפיות, שכבר עמדה שנה במוזיאון ישראל. 

"עבדתי שנתיים עם סלבדור דאלי, והוא נתן לי פסלים במתנה. יש לי כיסא של איב סן־לורן ובגדים של קפטן אדגר מיטשל, האסטרונאוט השישי על הירח, שגם היה מנטור שלי. יש לי כמה חפצים של דיוויד בואי, כמו צלחת שפיקאסו הכין לו במיוחד, ואפילו את הנייד האישי שלו, שהיה טלפון מעוצב שהוא נתן לי.

עם ג'ון לנון. "הוא נתן לי ביצה ואמר לי שהיא ביצת חייזר" // צילום באדיבות האתר הרשמי

"ג'ון לנון נתן לי ביצה ואמר לי שהיא ביצת חייזר. שואלים אותי למה אני לא נותן אותה לבדיקה, ואני עונה: אני לא רוצה שפתאום מישהו יגיד לי שזה 'מייד אין טייוואן'. אני רוצה להאמין במילים של לנון.

"יש לי גם את הספה שמייקל ג'קסון ישב עליה בחתונה שלי ושל חנה. הוא היה השושבין שלנו, והוא ישב על הספה הזאת כשנתן לי את הטבעת. יש לי תמונה שלו יושב. ויש לי את כפפות האיגרוף של מוחמד עלי. הוא רצה להכיר אותי, אז נסעתי לפגוש אותו בניו ג'רזי, והוא חתם לי עליהן. גם לזה יש לי תמונה".

את החפצים והתמונות הוא מתכוון לקטלג לפי שנים. "אני אמסגר ואתלה שם את כל שערי העיתונים שהופעתי עליהם, יש לפחות 300 כאלה, וככה אַראה את פס החיים שלי".

*    *    *

כבר 50 שנה שהוא צמוד לחנה. הכיר אותה דרך אחיה, שיפי שטרנג - חבר ילדות, שהפך למנהלו וצמוד אליו בכל רגע נתון. "זה מראה לך איזה אדם אני, אחד עם רגליים על הקרקע.

"אני וחנה פשוט זורמים עם הזמן, אני מאוהב בה, והיא מאוהבת בי. אני חושב שאני בעל נהדר. אנחנו מסתדרים, כמעט לא רבים. ואם רבים - אז על שטויות. היא מסכימה עם מה שאני עושה ונותנת לי חופש יצירתי. אני מקשיב לה ולומד ממנה הרבה. בצעירותנו שיקרו גם עליה, טענו שהיא עוזרת לי בהופעות, מאוד נפגעתי מזה.

"היא נשארה איתי גם כשהשתגעתי עם האקדחים בניו יורק. אני ופרנק סינטרה היינו היחידים בעיר עם אישור להסתובב עם שמונה אקדחים. הייתי הולך ברחוב עם שמונה אקדחים, לכל אחד היה נרתיק מיוחד".

מה אתם אוהבים לעשות ביחד?

"ללכת בתל אביב, להסתכל על ארכיטקטורה, לשתות קפוצ'ינו".

מה התכונה שאתה הכי אוהב בה?

"יש המון. היא מבשלת נהדר. היא אישה פנטסטית, היא מבינה אותי. היא עמוד השדרה שלי. תראה, היו לנו עליות ומורדות. אל תשכח שבתחילת שנות השמונים הייתי בולמי. הייתי דוחף אצבע ומקיא אחרי כל ארוחה, והיא עברה את זה איתי. היה לי קשה לעצור, עד שג'ון לנון שלח אותי ליפן, ויצאתי מזה".

עד כמה השפיעה על הילדים שלך העובדה שאבא שלהם זה אורי גלר?

"בסוף הם יצאו לגמרי נורמליים. חששתי מאוד שהילדים יושפעו מהשפע שלי. לכן לקחתי אותם לברזיל, לפאבלות, איפה שלילדים אין כסף לקנות נעליים, ואמרתי להם: תראו. מאותו רגע, נטלי ודניאל לא רצו ממני שום דבר. מדהים. זו דוגמה מצוינת לאבות שגרים בעושר: תַראו לילדים עוני".

קשה לו עם הריחוק מילדיו. "דניאל מגיע לארץ מלונדון כל חודשיים, נטלי גרה בלוס אנג'לס ומנסה לבוא כמה שיותר. היא נשואה למוסיקאי מאוד מצליח, אהוד קלדס. לפני שנה ושלושה חודשים נולדה להם בת בכורה, רומי, והפכנו לסבא וסבתא.

"היום יש טכנולוגיה, אז אנחנו כל יום עם רומי בפייס־טיים. בפורים הלכתי בשדרות רוטשילד והעליתי אותה בנייד. עצרתי אנשים ברחוב והראיתי לה איך הם מחופשים. זו היתה חוויה, שיגעון. אושר מדהים. אבל זה גם מאוד כואב, כי לפעמים היא רוצה לגעת, לקחת או לתת לי משהו, וזה לא אפשרי. אתה מבין? עם כל הטכנולוגיה הזאת, עדיין חסר משהו".

לפני שאנחנו נפרדים הוא מבקש ממני לחכות לו רגע ליד הדלת, וחוזר עם נרתיק שבו אוסף של אבנים. "לאלברט איינשטיין היה אגרטל על שולחן העבודה שלו בציריך ובתוכו הוא אסף קריסטלים קטנים. זה הגיע אלי. יש פה קריסטלים בני מיליון שנה, קח אחד".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו