שריל קרואו מועצמת: "לא אמתח פנים ולא אכניס שתלים לגוף כדי להצליח"

ממרום 60 שנותיה שריל קרואו מודה היום שהיא חייבת את פריצת הדרך בקריירה שלה, הרחק בסוף שנות ה־80, לצעד יוצא דופן שעשתה מול מלך הפופ המנוח מייקל ג'קסון.

"אני לא יודעת אם להגדיר את זה כאומץ, כנאיביות או פשוט כחוצפה, אבל גיליתי במקרה שמייקל עורך אודישנים למלווים לקראת סיבוב ההופעות שלו ב־1989. הגעתי למקום בלי הודעה מוקדמת, ניגשתי עד אליו ואמרתי לו: 'היי מייקל, אני שריל, מורה למוזיקה ממיזורי, ואשמח מאוד לצאת איתך לטור הזה'", משחזרת הרוקרית המתולתלת.

"סיפור החיים שלי שזור בכל מיני חוויות כאלה. הייתי חדשה אז בלוס אנג'לס, הסתובבתי איפה שרק יכולתי עם קלטות הדמו שלי ופיזרתי עותקים בכל האולפנים וחברות התקליטים ברחבי העיר. התפללתי שמישהו יאזין וייתן לי הזדמנות. אמנם יצאה לי מזה קצת עבודה, חלטורות לפרסומות פה ושם, אבל עדיין זה לא היה מספיק, והבנתי שאני צריכה להעז יותר.

"אז הלכתי לאותו אודישן של מייקל, כי מה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות? שיגידו לי, 'גברת, לא תודה, לכי הביתה'? לבסוף קרה ההפך - וזה עבד לי מצוין. מבחורה אמריקנית שבכלל לא היה לה דרכון הפכתי לאחת שמופיעה לצד הכוכב הכי גדול באצטדיוני ענק בכל העולם".

קרואו היתה בת 27 כשנבחרה להשתתף בסיבוב ההופעות לקידום האלבום "Bad" של ג'קסון, שהיה למעשה הפעם הראשונה שבה יצא לסיבוב סולו בינלאומי ענק. הסיבוב כלל 123 הופעות לעיני כ־4.5 מיליון מעריצים באמריקה, באסיה ובאירופה, והוא הניב הכנסות של 125 מיליון דולר (שווה ערך ל־300 מיליון של היום).

בכל הופעה קיבלה קרואו הזדמנות לעמוד בקדמת הבמה לצד ג'קסון, כשביצעו יחד את הדואט "I Just Can’t Stop Loving You", מה שהתניע בצהובונים סיפור פיקטיבי על רומן לכאורה שמתרחש ביניהם. בדיעבד נדמה שהסיפור נועד להסיח את דעת הציבור מהתעסקות בדברים בעייתיים שכן התרחשו מאחורי הקלעים בחייו של מלך הפופ.

"נהגנו לפעמים לבלות זמן יחד ולצפות בסרטים ישנים, אבל גם ראיתי שמייקל הזמין לחדר כל מיני ילדים", קרואו משחזרת. "הנחתי שמדובר במעריצים שהגיעו עד לסף דלתו ביעדים השונים שבהם ביקרנו. רק עכשיו, כשאני מודעת לכל החשדות וההאשמות נגדו, אני חשה עצב על צורת חייו, וכמובן עצב עבור כל אותם ילדים".

13 שנים חלפו מאז מותו. את חשה כיום חמלה כלפיו?

"מייקל היה אדיב מאוד, אבל הרגשתי שהוא מצולק נפשית. בכל זאת, מדובר באדם שהתפרסם בגיל צעיר מאוד. אני חושבת, למשל, על בני הצעיר, לוי. הוא בן 12 כיום, ועדיין התינוק הקטן שלי. מייקל זכה לתהילת עולם כבר בגיל 5, ולא היה יכול לעבור ברחוב בלי שמעריצים ירמסו אותו. בשום שלב לא היתה אפשרות שהוא יגדל להיות אדם נורמלי.

"ואכן, רוב הזמן הוא היה די מרוחק במהלך העבודה המשותפת עם כולנו. היו סיטואציות והתנהגויות שלא יכולנו להבין, והיתה פמליה מאוד מסוימת שסבבה אותו. בתום סיבוב ההופעות ההוא חזרתי הביתה בתחושה שחוויתי משהו חריג, גם מעצם הקרבה לאישיות כל כך גדולה, גם מקצב העבודה והרזולוציות המטורפות שבהן פעלנו, וכמובן גם מבית הספר המקצועי שעברתי.

"כל זה היה פנטסטי ומאיים בו בזמן. אבל בכל הקשור לשהות עם מייקל, על הבמה ומחוצה לה, בצפייה ביכולות האלוהיות שהיו לו כאמן, לצד הדברים האחרים שקרו ושגרמו לי להרים גבה - כל אלה היו עדות לכמה החיים יכולים להיות מורכבים ומוזרים".

"עוברים מייד לדבר הבא"

הזיכרונות הרעים של קרואו מהתקופה עם ג'קסון היו קשורים דווקא למנהלו האישי באותן שנים, פרנק דיליאו (שפוטר ב־1989 עקב חשדות להעלמת כספים). לדבריה, דיליאו הטריד אותה מינית וטען שיעזור לה בקריירה עצמאית בתמורה ליחסים אינטימיים. קרואו טוענת שסירבה נחרצות, ובתגובה "הבטיח" לה דיליאו שיסכל את עתידה המקצועי.

"הובהר לי שעלי להיזהר מאוד ממה שבכוונתי לטעון נגד דיליאו, וכי מוטב שאשתוק כדי לא לסכן קריירה שרבים היו חולמים עליה במקומי", היא משחזרת. "אז פשוט המשכתי הלאה ושקעתי בדיכאון עמוק ובאכזבה מאיך שהעולם הזה מתנהל.

"רק בשנים האחרונות התחלתי להיפתח ולהביא את הסיפור שלי, כשברקע גל ה־MeToo, שממחיש כמה התקדמנו מאז. באותה נשימה אני עדיין לא מרגישה שחל השינוי המשמעותי במידה שלה ציפינו, אולי, בתחילת הגל.

"אבל הרגשתי מועצמת סוף־סוף לקום ולדבר, למרות שהתייחסתי לפרשייה בשירים באלבומים הראשונים שלי, והיו מי שידעו במה בדיוק מדובר. בסופו של דבר עברתי כברת דרך, הגעתי ללוס אנג'לס עם חלום ענק שעבדתי לקראתו כל חיי, ואז האמת הוטחה לי בפנים, איך העסק הזה באמת פועל. האשליה מתנפצת ואת צריכה לחשב מסלול מחדש בדרך להגשמה של אותו חלום".

כלומר, מניסיונך, התהילה היא לא באמת מה שאנחנו חושבים?

"אחרי כל השנים אני יכולה להעיד שחוויתי אפליה מינית בכל המובנים. תוסיף לכך את העובדה שאני אישה בתעשייה, ובשלב הנוכחי של חיי יש גם את עניין הגילנות. אני מביטה ורואה מהצד איך אמנים אחרים בני גילי מנסים להתאים עצמם לטרנדים חמים בניסיון להיות רלוונטיים בקרב קהל צעיר.

"אמנות תמיד היתה תלויה בהיבט מסחרי, אבל לא כפי שזה כיום. יש כמה אנשים בודדים שמתעשרים מאוד על גבם של אמנים רבים, שברוב המקרים טובעים בניסיונות בלתי פוסקים להיתפס כמאוד מלוטשים, מיניים ומושלמים. אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי הוא שהשגתי חוזה הקלטות כאישה בז'אנר הרוק, כזמרת מבצעת וככותבת שירים. הייתי עיקשת מספיק כדי להגיע למעמד חתימה עם חברה גדולה בתקופה שבה נשים נשללו על הסף. ולחשוב שגם החזקתי מעמד כל השנים ושרדתי עד עכשיו".

זו תובנה שהגיעה השנה, כשמלאו לך 60?

"עוד כשחגגתי יום הולדת 40 עצרתי לחשוב על השעון הביולוגי, על העובדה שאין לי ילדים. באותה תקופה זמרות צעירות כמו כריסטינה אגילרה ובריטני ספירס היו בדרכן להיות אימהות, ואני התחריתי מולן על השמעות ברדיו כשאני עדיין לבדי.

"הגיל הוא מספר שעושה בלאגן בראש, אין מנוס מזה. אני מרגישה שבשני העשורים האחרונים אני מייצרת את השירים שאני הכי גאה בהם, שאלו שנות שיא יצירתיות עבורי אישית, ושהם לא זוכים להצלחה. זה מה שמתסכל. עם הניסיון והוותק שלי אני יודעת שיש לי יותר על מה לכתוב, ואני משוחררת אמנותית, לא מתעסקת בתחרות עם אמנים צעירים.

"אני מחבקת את הגיל, ואני רוצה להעביר מסר הירואי לנשים שאין שום סיבה שיבעטו בנו הצידה רק כי התבגרנו. אנחנו לא צריכות להתאמץ, למתוח את הפנים או להכניס שתלים לישבן. קבלו אותנו בתור מי שאנחנו. אני בת מזל שהתחלתי בתקופה שבה בניתי את עצמי לאט בחריש של הופעות, גדלתי בהדרגה מקהל של עשרות למאות ואז לאלפים.

"כיום אם אתה מפרסם שיר ולא מפיק את המקסימום מהחשיפה הוויזואלית, על כל המסכים באשר הם, מייד עוברים אחריך לדבר הבא. אבל היצירה שלי מעולם לא נשענה על המראה או על התדמית שלי. עשיתי כברת דרך מוזיקלית לפני שהפכתי להיות מפורסמת".

"הדברים האלה ירדפו אותך"

29 שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלה, "Tuesday Night Music Club", ב־1993, ובו להיט הענק ששם אותה על המפה, "All I Wanna Do", קרואו מגוללת לראשונה באופן מלא את כל התלאות, ההישגים והרגעים המעצבים בחייה - בסרט תיעודי חדש שנושא את שמה, "שריל" (yes VOD, yes דוקו, החל מיום ראשון).

בסרט פורשת קרואו את סיפור ההצלחה שלה לצד מחיר התהילה, ומדברת ישירות למצלמה על הקשיים שחוותה לפני פרסומה ובעקבותיו. "שריל" כולל ראיונות ארכיון שמעולם לא נחשפו, וחברים שמדברים עליה, ובהם קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונז והשחקנית זוכת האוסקר לורה דרן. קרואו מתראיינת בסרט כשהיא יושבת באולפן, הסביבה הטבעית שלה, מוקפת גיטרות, מחויכת ועם תלתליה מונחים על כתפיה. כך בדיוק היא גם מגיעה למפגש העיתונאים בזום לקידום הסרט.

"הרבה פעמים הציעו לי לעשות סרט תיעודי, כמו שמציעים לי ללא הפסקה שאכתוב ספר על חיי, ותמיד חשבתי לעצמי שזה מסוג הדברים שעושים עלייך אחרי שנהרגת בהתרסקות מטוס נוראית. במילים אחרות, ממש לא חשבתי שהבשילה השעה להביא את סיפורי", היא מגלה בתחילת השיחה.

"ואז המנהל האישי שלי, סקוטר ויינטראוב, שהולך איתי מתחילת הדרך, אמר לי: 'יש לך סיפור כה עוצמתי. ראית את תעשיית המוזיקה משתנה, רוב חייך שזורים במוזיקה ובפרסום ויש לך הרבה מה לשתף'. בהתחלה היה לי קשה, ישבתי במשך שעות להיזכר בכל מיני נקודות בחיי שהיו טעונות רגשית. ומובן שיש חוויות שעברתי ושהן משותפות לאמנים אחרים.

"יש הרבה דברים שהשתנו וכאלה שלא. הדרך שבה אמן נדרש לנתב את המסלול המקצועי שלו, להחזיק עסק פועל - עדיין לא הומצא המדריך למשתמש לדבר הזה. ונוסף על כך, להיות אישה בעולם שנשלט על ידי גברים. אף אחד לא מלמד אותך איך ברגע אחד את הופכת מבחורה פשוטה ופרטית מעיירה קטנה לסלבריטי שאנשים מכירים בכל העולם. כל זה היה מסע מתיש - אבל מאוד מספק".

כמה שליטה היתה לך על המוצר המוגמר בסרט התיעודי עלייך?

"בחרתי את הבמאית איימי סקוט כי אהבתי את מה שהיא עשתה בסרט הקודם שלה על הקולנוען האל אשבי. הרגשתי בהיכרות איתה שיש לה הבנה ורגישות לרוקנרול. היתה הרבה סימפתיה בחזון שהיא ראתה לנכון להביא.

"השלב הבא היה להבהיר שהסיפור שלי לא מתחיל כשהוחתמתי על חוזה הקלטות, אלא כילדה שגדלה בבית עם הורים מוזיקליים, שגדלה להיות מורה למוזיקה בעצמה ושיצאה לדרך עם מייקל ג'קסון. כל מיני תחנות בדרך שהן מכלול חיים, ושאותן מסרתי לידי הבמאית - שתחבר הכל לסיפור אחד.

"זה לא שהיו לנו שמונה שעות למלא, או סדרה בת 12 פרקים כמו במקרה של מייקל ג'ורדן. היינו צריכות ללקט את הפרטים החשובים לסרט אחד ולהחליט על מה לוותר, למשל על המעורבות הפוליטית שלי או על היבטים אחרים בחיי. כשהרגשתי שמשהו חסר - באתי אל איימי, והיא דאגה שהוא ייכנס.

"אני מאוד מרוצה מהסרט המוגמר. הוא מאוד אותנטי, כן וייחודי. לעיתים יש רגעים שכואב לי לחזור אליהם, אבל בסופו של דבר אני מאמינה שהסרט מרומם רוח ומלא בתקווה. אני בטוחה שיש אדם צעיר אי־שם שיצפה ויבין שגם החלום שלו אפשרי.

"אחת הגאוות שמסיבות לי הכי הרבה אושר היא שיש לי ברזומה קריירה ארוכה לצד אנשים שעדיין פועלים ונמצאים איתי חזק בתמונה. התחלנו כולנו כילדים שמשתוקקים לחיות בגדול, בלי הבנה אמיתית איך החיים עובדים בפועל, ועברנו יחד זמנים קשים ורגעי שפל, לצד שיאים והישגים - שהם מאתגרים לא פחות. היום אני זאת שמתיישבת לרווחה על כיסא הנדנדה במרפסת הקדמית של הבית שלי, מתרפקת בנוסטלגיה ומדברת אל הדור הצעיר".

מה החזיק אותך לאורך כל השנים?

"אני שומעת מהרבה אמנים כי הם מסתובבים עם תחושה שהם 'מתחזים', שהם עולים לבמה או מופיעים מול מצלמה - וזה לא מי שהם באמת. עבורי, בכל פעם שאני נכנסת לאולפן אני תוהה אם אצליח לכתוב שיר טוב, אם אצליח בכלל לכתוב. בסופו של דבר המוזיקה הצילה אותי. הייתי ילדה מלנכולית עם הרבה היסטוריה משפחתית של בריאות נפשית מעורערת. וכשאני יושבת ליד הפסנתר או מחזיקה גיטרה, מתחברת לאקורדים ולצלילים ומביעה את הרגש שלי - שם נמצא המפלט שלי. במוזיקה אני מוצאת את עצמי ומרגישה את המולקולות בגוף שלי זזות".

החשיפה כבר באה לך כיום בטבעיות?

"זה מצחיק, כי בצפייה בסרט אני רואה את עצמי מדברת בגיל צעיר ולא יודעת מה חשבתי לעצמי (צוחקת). הלוואי שיכלו להעביר אותי קורס הכנה לפני ששמו מולי מצלמה. כשלתי בלשוני בתחילת הדרך, התרגשתי מהזרקורים, ניסיתי להתחכם בתשובות בראיונות, ובמבט לאחור אין לי אלא לצחוק על עצמי.

"בשלבים ההתחלתיים הללו אין לך מושג שדברים כאלה ירדפו אותך, יעצבו את התדמית הפומבית שלך ויוצאו מהקשרם. עם הזמן אתה גם מבין שאתה תגיד את מה שאתה רוצה, שלא אכפת לך עוד ושאתה דבק באמת שלך. לאנשים אחרים תמיד יהיה מה לומר עליך. אחרי האלבום השני שלי, שיצא ב־1996, הסתפרתי, ואני זוכרת שהכריזו בשער של איזה מגזין בידור שהקריירה שלי גמורה ושאני נראית עכשיו כמו עקרת בית מהפרברים. כל מיני השמצות על המראה שלי. אז החלטתי שלא אקרא עוד מה כותבים עלי, ולמעשה מאז אני כבר לא עוקבת אחר פרסומים שעוסקים בי. הבחירה שלי לחיות עם הראש טמון בחול בעצם העניקה לי את היכולת לחיות את האמת שלי בלי לנתח כל דבר. אני מרגישה ככה הכי נוח".

"לא היה לי זמן לחגוג"

קרואו נולדה ב־1962 במיזורי, השלישית מארבעת ילדיהם של וונדל, עורך דין ונגן חצוצרה, וברניס, מורה לפסנתר. בתיכון היא התבלטה באתלטיקה ובקבוצת המעודדות של בית הספר. אחרי שסיימה לימודי תואר להוראת מוזיקה החלה ללמד בבית ספר יסודי, ובסופי שבוע שרה וניגנה עם הרכבים מקומיים. בגיל 25 שמה פעמיה ללוס אנג'לס, וכעבור שמונה חודשים הגיעה הזדמנות חייה עם מייקל ג'קסון. על הדרך גם הספיקה להקליט קולות רקע לאלבומים של סטיבי וונדר, דון הנלי (סולן האיגלס) ואחרים.

אחרי אלבום אחד שאותו בחרה לגנוז יצא אלבומה הראשון בקיץ 1993. הוא החל לצבור תאוצה הודות לסינגל השלישי ששוחרר ממנו, "All I Wanna Do", שגם זיכה אותה בשלושה פרסי גראמי, כולל עבור האמן החדש הטוב ביותר ועבור הקלטת השנה. ב־1996 הוציאה את אלבומה השני, "שריל", שנחשב כיום למוצלח ביותר בקריירה שלה. היא זכתה בפרסי גראמי עבור אלבום הרוק הטוב ביותר והשיר "If It Makes You Happy". אלבומה השלישי, "The Globe Sessions", זכה אף הוא בגראמי לאלבום הרוק הטוב והיה מועמד בקטגוריית אלבום השנה ב־1999.

בסך הכל מכרה קרואו 35 מיליון עותקים מ־11 אלבומי אולפן וזכתה בתשעה פרסי גראמי. בעשור הראשון של הקריירה שלה הופיעה ללא הרף בכל העולם, כולל בישראל.

"הפעם הראשונה שלי בטקס הגראמי היתה סוריאליסטית לחלוטין, עד כדי כך שכבר למחרת ישבתי באוטובוס עם הלהקה בדרכנו להופעה בבר בסן פרנסיסקו", היא משחזרת. "לא היה לי זמן לחגוג את העובדה שהתחדשתי בשלושה פסלונים. בדיעבד זאת היתה מטאפורה לקריירה שלי - דבקתי בעבודה במסירות ודהרתי תמיד קדימה. עבורי לשיר ולשמח אנשים, ולמעשה לרצות אותם, היתה דרך להוכיח לעצמי שאני ראויה שיאהבו אותי. מי שלמד אפילו שיעור אחד בפסיכולוגיה יודע שזה ממש לא מה שקורה במציאות, וזה נכון לגבי הרבה אמנים שהיו צריכים לעבור שיעור בחיים כדי להבין זאת. אני הייתי צריכה משברים פרטיים בחיי כדי לעצור ולהעריך כראוי את ההערכה והאהבה שהורעפו עלי".

בשנות ה־2000 החל עיסוק גובר בחייה האישיים של קרואו בעקבות זוגיות מתוקשרת עם רוכב האופניים המפורסם לאנס ארמסטרונג, שהיה אז בשיא הפופולריות שלו - הרבה בזכות ההחלמה שלו מסרטן האשכים והקמפיין הגלובלי שלו לעורר מודעות למחלה. בעבר ניהלה הרוקרית מערכות יחסים עם אריק קלפטון ועם שחקן הקולנוע אוון ווילסון, שלשניהם היתה מאורסת, אולם עם ארמסטרונג כיכבה דרך קבע בצהובונים, לרבות אחרי שהתארסו.

למרבה האירוניה הודיעו קרואו וארמסטרונג על פרידה בפברואר 2006, אחרי שנתיים וחצי ביחד, כאשר היא גילתה שאובחנה עם סרטן שד, עברה ניתוח מוצלח והבריאה מהמחלה. ב־2011 חשפה שנמצא במוחה גידול שפיר ושהיא מטופלת באופן קבוע כדי לוודא שבריאותה נשמרת. מאז פרידתה מארמסטרונג היא שומרת על פרטיות בחייה הרומנטיים ומגדלת שני בנים מאומצים.

"בהופעות, לפני שאני מבצעת את השיר 'Strong Enough' שכולל את המשפט 'האם אתה חזק מספיק כדי להיות הגבר שלי', אני נוהגת להזכיר לקהל בקריצה שהייתי מאורסת שלוש פעמים בחיי, ושאף פעם זה לא החזיק מעמד", היא משתפת בהומור. "אבל אני מניחה שעדיפים שלושה אירוסים כושלים מאשר שלושה גירושים. על הבמה יוצאת ממני החוכמולוגית, אבל כל אחד מפרש את השירים שלי איך שהוא רוצה. מה שבטוח, לא חסרים לי סיפורים מהחוויה הנשית, אפילו מהמחזור החודשי וכל השיגעונות וההורמונים שמציפים את הגוף. וכן, כל אלה נותנים השראה לחלק מהשירים, וכך גם הרגעים בחיים שבהם יש לצידך גבר שמחויב אלייך בצורה ממוסדת כלשהי, לטוב ולרע".

במילים אחרות, החיים הרומנטיים שלך סיפקו לך חומר ליצירה.

"כן, אבל גם המסעות שעשיתי בעולם והחוויה שלי כאישה ששרדה את הסרטן. אני חיה באסירות תודה ובשמחה על כל פעם ששיר שלי מתנגן ברדיו, או על כל מקרה שאלבומים שלי היו פסקול לאנשים רבים בתקופות שונות בחייהם.

"לפעמים אני הולכת לקניות בסופרמרקט או ב'הום דיפו', לא רחוק מביתי בנשוויל, וברקע מתנגן שיר שלי - וזה נחמד. מעין מוזיקת רקע לאנשים בקניות. אני לא בטוחה שילדים כיום יזהו שירים שלי, אולי רק אם אעשה דואט עם אריאנה גרנדה או עם פוסט מלון. אבל זה בסדר גמור. כשכן מזהים אני מוחמאת, ומודה לאנשים בצניעות. זאת הסיבה שאני ממשיכה לעשות מה שאני אוהבת גם בגיל 60".

dcaspi@goldenglobes.org