"פעם עסקתי בבידור אנשים משועממים, עכשיו מדובר בהצלחת חיים"

"האם אכלת אי־פעם את החתיכה האחרונה של עוגת השוקולד הקָשָה והיבשה, למרות שטעמה היה כטעם קרטון עם ריח שוקולד? האם גמרת אי־פעם את תכולתה של שקית טוגנים, למרות שהיו קרים, רכים ורטובים? בבית הגישו מזונות עתירי קלוריות רק על הצלחת, וירקות בתפזורת, מהם אפשר לאכול כמה שרוצים (והכוונה לא לתפוחי אדמה מטוגנים). אף פעם אל תאכלו ישר מהאריזה, אתם מאבדים קנה מידה! אוכלים במזנון? שימו רק שני מזונות על הצלחת בו־זמנית, אחרת תאבדו שליטה וגם את קנה המידה".

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, באחד הבניינים נמוכי הקומות בשכונה הירושלמית הוותיקה שערי חסד, יושב הרב מרדכי ארנון ומסיים לאכול מרק ירקות וקינואה לארוחת ערב. ההכנות לפסח בעיצומן, וארנון מזדרז לחזור לספר המוּסר החסידי שמונח לידו. חדר עבודתו עמוס ספרים: מדף אחד מוקצה לספרי "מסילת ישרים" ו"משנה ברורה", ומדף אחר מלא בספרי תזונה נכונה ובריאות. למשל, סיפורה של חולת סרטן שנרפאה ללא תרופות, לאחר שאימצה אורח חיים בריא. משני המדפים תלויים בקבוקי זכוכית עם טפטפות המכילים תמציות צמחים.

ארנון, שבצעירותו נודע בכינוי החיבה "פופיק", היה אחד מכוכבי הבידור של ישראל בשנות השישים ובתחילת השבעים. הוא השתתף בסרטי הפולחן "מציצים" ו"שבלול", שר בשלישיית "התאומים" (לצד חנן גולדבלט ואושיק לוי) ובילה בחברת מיטב אנשי הבוהמה התל־אביבית, ובעיקר מי שנודעו כ"חבורת לול" - אורי זוהר, אריק איינשטיין וחבריהם.

לפני ארבעים שנה חזר בתשובה, מראשוני הסלבס שעברו את המהפך הקיצוני באורח חייהם, והפך לחרדי ליטאי. מאוחר יותר עבר "חזרה בתשובה שנייה", במילותיו שלו, והפך למטיף נלהב לאורח חיים בריא: כבר שני עשורים, הוא מצהיר, לא הכניס לפיו סטייק, ובשנים האחרונות עבר מהפכה בריאותית של ממש. הוא מקפיד לשתות רק "מים מסוננים בפילטר מיוחד", מוטרד מהנזק האפשרי של "כבלי החשמל שבתוך הקירות" ושל נורות שפולטות קרינה, ומזועזע מנשים שיוצאות עם תינוקן לרחובות המלאים בפיח אוטובוסים. 

ארנון, שהחודש מלאו לו 76, נולד במושב נחלת יהודה שמצפון לראשון לציון ולמד בבית הספר החקלאי כדורי, שם הודבק לו הכינוי "פופיק", בשל קומתו הנמוכה. בהמשך שירת בלהקת הנח"ל, וכשהשתחרר שיחק בתיאטרון חיפה והשתתף בסרטי הקולנוע "סאלח שבתי", "אלדורדו" ו"שני קוני למל". עם שלישיית התאומים זכה להצלחה גדולה, וגם קריירת הסולו האירה לו פנים, בייחוד עם להיטו הזכור ביותר, "בלדה בין כוכבים" ("הנוגה שלחה אל הצדק חיוך, הי, יופיטר בוא ונצאה"), שכתב יענקלה רוטבליט והלחין שלום חנוך.

על הימים ההם הוא כמעט לא מוכן לדבר, בעיקר בשל שתי מילים שמזוהות לדבריו עם התקופה ומבחינתו הס מלהזכיר היום: "זנות" ו"סמים" ("יש לי משפחה, ילדים, נכדים"). אבל אל תטעו, גם אחרי ארבעים שנה, עם זקן, כובע ותפקיד גבאי בבית הכנסת השכונתי, הרב מרדכי זוכר היטב את התקופה של "פופיק". "אני רוצה להפיק תועלת, אני לא סתם רכלן. הראיון הזה לא בא כדי להפיג שעמום", הוא מסביר - גם לי, גם לעצמו - מדוע הסכים להתראיין לעיתון חילוני. "פעם עסקתי בבידור של אנשים משועממים, הפעם מדובר בהצלת חיים". 

מראהו של הרב ארנון חרדי קלאסי: מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, כיפה שחורה, זקן ופאות. הוא עדיין נמוך, מדבר מהר וגם נראה מלא חיים ואנרגיה. הוא תזזיתי, כל רגע קופץ לאיזה ספר אחר כדי לתת גושפנקא לדברים שהוא אומר, דיבורו שוטף. הוא אב לשישה. שניים (חילונים) מנישואיו הקודמים לנילי וארבעה (חרדים) מנישואיו השניים לתרצה, ו"בלי עין הרע" יש לו "יותר מ־15 נכדים". הוא בקשר עם כולם, דתיים וחילונים, והם חוגגים שמחות משפחתיות יחד. אחד הילדים, שלומק'ה (28), נולד עם תסמונת דאון. 

"כל הבית סובב סביב הילד הזה, כולם אוהבים אותו אהבת נפש", מתגאה ארנון. "יש בהם, בילדי תסמונת דאון, אמיתיות, כנות ותמימות. כששלומק'ה נולד, צילצלתי לחבר שלי, שיש לו בן עם התסמונת, והוא אמר לי, 'שלחו לך מתנה, אם תנצל אותה נכון - הבית יהיה מלא שמחה'. נסעתי לבית החולים לאשתי ואמרתי לה שמכאן אנחנו רק בשמחה. קיבלנו על עצמנו שאנחנו בשמחה, והוא אכן מתנה. מלא אור".

הרב מתגורר בבית ירושלמי כמו בציורים ובתמונות של פעם. עולים בגרם מדרגות צדדי לקומה השנייה ונכנסים לדירה ישנה, שדלתה פתוחה תמיד, "כדי שייכנס אוויר צח". חלל צנוע, ישן מאוד, תקרה גבוהה, חדרים קטנים שבהם גדלו הילדים במיטות קומתיים. אל מול תנור הנפט העתיק לחימום בולטים גאדג'טים חשמליים רוטטים לטיפול בכאבי מפרקים ובשרירים תפוסים. 

עד לאחרונה ניהל ארנון עם הצייר והסופר החוזר בתשובה איקא ישראלי את עמותת "תואר", שעוסקת בתורה ובאמונות. בינואר עזב את ההנהלה והפך לעובד מן המניין בעמותה, "במשכורת זעומה". 

במגזר החרדי רואים בו גורו של ממש. הוא כותב טור פופולרי בעיתון "משפחה", קורא "כל ספר בריאות שיוצא" ומייעץ טלפונית לאנשים שמתקשרים בעקבות טוריו. בהרצאותיו ("למי שמזמין") הוא מדבר על שתי החזרות בתשובה שעבר ומרחיב בעניין "התשובה השנייה", הבריאותית. 

"שתי החזרות בתשובה שלי הן שני קווים מקבילים. בראשונה, חזרתי לתורה ולמצוות כמו שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. בשנייה חזרתי לחיות בריא, גם זה מצב שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה שנחיה. שנישן בחושך, שנאכל ירקות, שנשמור על הגוף שלנו. את שתי החזרות אני אוהב מאוד. שתיהן הן מהפך משמעותי בחיים".

לדבריו, מאז החל להקפיד על תזונה בריאה, השתנתה כל שיגרת חייו. "אני הולך לישון בעשר בערב ומתעורר בחמש בבוקר, וכבר בחמש וחצי אני בהליכה של שעה ורבע בגן הוורדים, לשם אני נוסע ברכב, כדי לא לשאוף את כל הזבל שבדרך. אני רואה אנשים שעושים ג'וגינג לצד הכביש בבוקר, והם בטוחים שהם בריאים, כשלמעשה הם שואפים את כל הגזים והפיח מהמכוניות. אנשים לא חושבים, נסגרה להם המחשבה. 

"אני רואה נשים הולכות עם עגלת הילדים בבוקר, מגיעות לשפת המדרכה, עומדות ברמזור ליד אוטובוס שמוציא את כל הרעל על התינוק שרק שלשום נולד. זה טמטום, לא צריך לצאת עם תינוק לרחוב סואן. שתלך בשעות שאפשר ללכת, או שלא תיקח איתה את התינוק". 

אי אפשר להתחפר כל היום בבית, רק כי האוויר בחוץ מזוהם. 

"מתי ביקרת לאחרונה בחדר מיון? ראית מה נעשה שם? זה כמו מלחמה. אחות ראשית אמרה לי פעם שכל יום הוא כמו פיגוע המוני. בשנה עוברים במיון יותר מ־3 מיליון איש. יותר משליש האוכלוסייה חולה", טוען ארנון, "זה לא אומר משהו? אנשים חיים בצורה לא בריאה, אין בית שאין בו חולה, לא עלינו. כל צורת החיים בשנים האחרונות היא לא בריאה ומסוכנת.

"אני כותב את הטור חמש שנים וחצי, והוא הפופולרי ביותר בעיתון", מתגאה ארנון. "זה מעיד על כך שיש רצון לדעת, וגם על זה שיש לחרדים בעיה עם הבריאות. זה קורה בעיקר בגלל כמות האירועים המשפחתיים הגדולים שיש. כל ערב יש בר מצווה, חתונה, שבע ברכות או כל דבר אחר. החרדים חיים בלילה, במקום לחיות ביום. מה שמגישים באולמות האירועים זה נורא ואיום, האוכל הכי גרוע שיש, בורקסים, צ'יפס, מוגזים ממותקים. אני רק מגיע להגיד 'מזל טוב' והולך. יש כאלה שבאים לחתונה כאילו סיימו צום יום כיפור, מתנפלים על האוכל כאילו לא ראו אוכל ימים שלמים. בציבור החרדי סובלים גם מעודף משקל, לדעתי החרדים סובלים יותר מהחילונים כי בכל ערב יש איזו שמחה אחרת". 

הקוראים שלך פתוחים לשמוע את הרעיונות?

"יש כאלה שמדפדפים על הטור כי הם לא רוצים לדעת את זה, ויש כאלה שמצלצלים לשמוע עוד פרטים. היו לי כאלה עשרות ואפילו מאות במשך השנים. יש הרבה מאוד אנשים חרדים שמשנים את אורח חייהם, זה הפך להיות טרנד. מתחילים לאכול אוכל בריא, ירקות ופירות במקום בורקסים וקוגל".

בימי הזוהר. הלהיט הזכור ביותר שלו הוא "בלדה בין כוכבים" // צילום באדיבות משפ' מרדכי נבון

את התפנית המשמעותית לכיוון חיי הבריאות ביצע לפני שמונה שנים, בשל בעיות גופניות שהחל לסבול מהן. "היו לי דלקות בלבלב ובכבד, התקפים של כאבים שאי אפשר בכלל לתאר. התעלפתי מעוצמת הכאב והרגשתי שאני עומד למות. אושפזתי שש פעמים בשש שנות ייסורים. באחת הפעמים התברר שיש לי אבן בכיס המרה, והרופאים המליצו לי לעבור ניתוח ו'להיות כמו חדש'.

"בהתחלה סירבתי. לא רציתי שיחטטו לי בבטן, וגם הייתי צריך לחתן באותם ימים את בתי הגדולה. בסוף, בגלל הכאבים הנוראיים, עשיתי את הניתוח, וחודשיים לאחר מכן חטפתי שוב התקף. הסבירו לי שאני בחמשת האחוזים של אלה שהכבד שלהם ממשיך לייצר אבנים גם אחרי הניתוח.

"עברתי צנתור, והסבל נמשך. כאבים איומים, אינסוף כדורים - וכלום לא השתנה. צילצלתי לחבר עם עודף משקל שסובל מבעיה דומה, והוא סיפר לי על דיאטה שעשה ושפתרה את הבעיה. הוא נתן לי גם לקרוא ספר בשם 'ואני ערב לו', שעוסק בריפוי מחלות ומניעתן בשיטת 'קינגסטון קליניק', שיטה זו גורסת שמקורן העיקרי של המחלות הוא בהרגלי חייו של האדם.

"לפי השיטה, האדם הוא האחראי והיוצר של בריאותו: אורח חיים בריא יקדם בריאות, ומאידך - אורח חיים שגוי יביא לחולי. הספר מגולל כמה מקרי הצלת חיים בשיטת 'עשה זאת בעצמך', ללא עזרת רופא בשר ודם, ללא תרופות ובלי נטילת תוספי מזון. עשרות אלפי אנשים בעולם הבריאו ממחלות קשות, ואינספור אנשים מנעו מעצמם מחלות ואפילו רזו בשיטה זו. שם התחיל השינוי שלי". 

ארנון שולף את הספר "הלכות דעות" של הרמב"ם, מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות בכל הדורות, שנודע גם כמדען, פילוסוף ורופא נערץ במאה ה־12, ומצטט את "ציטוט העל" שלו לאורח חיים בריא: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם, לפיכך צריך להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף. כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורנו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו".

הוא טוען ש"אנשים בולעים כדורים וחושבים שיהיו בריאים, אבל לא מבינים שזה מה שהורג אותם. מי שבאמת חי בריא יכול להירפא מסרטן ומדלקות, ולא להזדקק לרופא עד סוף ימיו. אנשים לא מבינים כמה פשוט לחיות בריא".

האר את עינינו. מה אתה עושה כדי לשמור על הבריאות?

"יש שלושה דברים עיקריים. הראשון הוא השינה: צריך לישון בשעות הנכונות. אדם שישן ביום, כאילו מביא את הרכב למוסך כשהפועלים כבר הלכו. צריך לישון בלילה, מזמן שמחשיך עד שהאור עולה, שמונה שעות בממוצע.

"הדבר השני הוא פעילות גופנית. לא צריך לרוץ ולא צריך להזיע. צריך לעשות הליכה מתונה עד נמרצת במשך יותר משעה. צריך שהדם יעבור בכבד, יסונן ויתנקה, ואז הגוף כולו מתנקה.

"ודבר שלישי זה תזונה. כל אחד צריך לאכול לפי מה שמתאים לו ולפי מה שהבדיקות הרפואיות שלו מראות. אני חי בעיקר על ירקות ופירות. בבוקר שניים־שלושה פירות, בצהריים סלט ירקות, בלי מלח ובלי תבלינים, כי כל מה שצורב את הלשון צורב גם את המעיים, וכוס יוגורט עם פשתן טחון. בערב אני אוכל מרק ירקות עם קולרבי, בטטה, גזר וגם קינואה".

ובשר אסור?

"כל מה שהקדוש ברוך הוא ברא מותר, אבל העוף שאנחנו אוכלים היום זה עוף שקיבל דברים מלאכותיים כדי שייראה גדול ויהיה אפשר למכור אותו ולעשות עליו יותר כסף. רק לפעמים אני אוכל עוף. בקר? רק בחג, אבל לא בכל חג. יש הרבה חגים ביהדות לאורך השנה, תודה לאל, וזה הרבה מאוד בשבילי. 

"אני אוכל בקר בערך פעמיים בשנה. אפשר להוסיף לכל זה לחם כוסמין, וגם דג סלמון מהים הצפוני, שם יש הכי פחות כספית. ביצים אפשר לאכול, אבל חלב הוא לא טוב לאף אחד. רק ילדים יכולים לעכל את זה". 

אף שהוא כבר מתקרב לגיל 80, ארנון מרגיש "שחזרתי עשרים שנה אחורה מבחינה בריאותית. האנרגיה, שמחת החיים, התענוג מזה שאני חי. אין צרבות ואין כאבים". 

יש שיגידו שאתה לא נהנה כך מהחיים.

"הפוך, היום אני נהנה מהחיים, פעם סבלתי מהם".

לא מתחשק לך, כמו כל אדם מהיישוב, נתח של סטייק? צ'יפס מטוגנים בשמן עמוק?

"כשהייתי צעיר אכלתי מספיק ג'אנק פוד בשביל כל החיים". 

איך חרדי מסתדר בלי צ'ולנט, קוגל ודג מלוח?

"דג מלוח הייתי אוכל פעם, חתיכה אחת בשבת בבוקר, בקידוש. צ'ולנט זה זבל גמור, אין בו שום ערך תזונתי, הקיבה לא עובדת על כלום, הבישול הארוך גמר את הכל, חוץ מריח אין בזה כלום. אני מודה שפעם אהבתי את הדברים האלה אהבת נפש, אבל היום אני לא נוגע בזה".

ולא מתגעגע בכלל?

"לפי עוצמת הפגיעה שקורית לאדם - כך הוא מתרחק מהדברים שעשו לו רע. מי שראה את מלאך המוות מול עיניו מתרחק ממה שמקרב אותו למפגש הזה. 

"אני ראיתי את העיניים שלו. עברתי סבל נוראי, בטח שאתרחק מכל זה. אתה צריך להבין, וכולם צריכים להבין: אנחנו רואים מה קורה היום, לצערנו הגדול אין בית שאין בו חולה, והכל בגלל אורח החיים השגוי שלנו. גם אם היינו שומרים על כל מה שצריך ונזהרים ממה שמכניסים לפה, עדיין האוויר מזוהם, המים מזוהמים, הכל מלא רעלים. אנחנו יושבים מתחת לפלורוסנטים וסופגים קרינה, החוטים שבתוך קירות הבית יוצרים קרינה". 

על אילו נתונים או מחקרים אתה מסתמך כשאתה מדבר על סכנת כבלי החשמל שבקירות?

"אין לי נתונים מחקריים. אני לא רופא, אני ניזון מפרסומים.

"לדעתי, כל תעשיית האוכל היום היא דבר נורא. אני לא מדבר כבר על סיגריות, יש אנשים שחושבים שבסופרמרקט יש אוכל בריא. זו שטות שאין כמותה. אין שם כמעט שום דבר בריא, הרוב רעל. כאשר אומרים לנו ששמים באוכל כמות קטנה ולא מזיקה של צבע, חומר טעם או חומר משמר - זה לא נכון. אם ארבעים שנה אני אוכל את זה, אז בוודאי שיש נזק מצטבר.

"אחת המחלות של האנושות היא אנטיביוטיקה. היא הורסת כל חלקה טובה בגוף שלנו, הורסת אמנם את החיידק שתקף אותנו, אבל הורסת גם את המערכת החיסונית, את המעיים, ומכשירה את הגוף למחלות ניווניות, לאלצהיימר, לפרקינסון, ולעוד 180 מחלות ניווניות. זה נורא".

ושוב, מה מסמיך אותך לחרוץ דין בנושאים שדורשים הבנה רפואית? איך חקרת את הנושא?

"אני קורא הרבה, וגם מנהל שיחות עם רופאים. זו חוכמת המונים".

מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל רופא כפציינט?

"לפני שמונה שנים". 

לא היית חולה שמונה שנים?

"חטפתי פעמיים שפעת - פעם אחת ל־12 שעות ופעם אחת ל־24 שעות".

את המסע לעבר הדת החל זמן רב לפני שמיצב את עצמו כגורו בריאות. הרהורי התשובה, כהגדרתו, החלו במלחמת יום הכיפורים ב־1973, שגרמה לו, לדבריו, לשבר גדול באמונות ובדעות שהחזיק עד אז.

"ראיתי במהלך המלחמה תופעות הרסניות וכואבות שגרמו לי פקפוק. באחד המקרים הופעתי בחווה הסינית, עם מתי כספי ואושיק לוי. ישבנו באוהל הגדול עם המפקדים, והיה שם קצין שאמר לאחד החיילים, 'קפוץ תגנוב לנו קפה'. לא הבנתי מה זה 'לגנוב קפה', משהו מאוד לא ערכי. אחרי זה שמעתי שגנבו מעילי דובון, בלי לקחת בחשבון שחייל אחר עלול לקפוא בגלל זה מקור. זה מאוד חרה לי. 

"במקרה אחר נתקלתי בסיפור על חייל שנפצע קשה מאוד בטנק שהתפוצץ. כשהמשפחה שלו רצתה לבצע ניתוח פלסטי בפניו שנשרפו, המנתח בבית חולים מפורסם בירושלים דרש תשלום של עשרות אלפי דולרים. חשבתי לעצמי, לאן הגענו? החייל כמעט מסר את נפשו כדי שהרופא הזה יחיה ויוכל לנתח, והוא לא מתבייש לדרוש כסף בעבור הניתוח? חשבתי לעצמי שהחברה שאליה אני משתייך פשטה את הרגל, ושאני לא רוצה להיות עוד בחברה שהערכים שלה לא מתאימים לערכים שלי".

התשובה הסופית התגבשה, לדבריו, בעקבות תהליך הגירושים שעבר באותם ימים. "כשנפרדנו, אשתי הראשונה עזבה את הבית. נשארתי בדירה ריקה, כשקירות הבית מחזירים לי הד. הרגשתי מרוקן, חסר חיות. הכל התמוטט מול עיניי, קרס והשאיר אותי בלי כלום. לא היה לי בשביל מה לקום בבוקר. זה היה משבר גדול מאוד, הריחוק מהמשפחה, איבדתי טעם לחיים. קיבלתי מכה שמחקה את כל הכיף שהיה בנסיעות להופעות בכל הארץ, לבדר אנשים. הדת היתה תשובה לריקנות".

לפני שנתיים שודר בערוץ 10 תחקיר עיתונאי על ה"בוהמה" הישראלית בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, שאליה השתייך גם ארנון. על פי התחקיר, רווחו אז גילויים של זלזול כלפי נשים וניצול מעמד ופרסום לבילוי מיני עם מעריצות. בין השאר, אף נטען כי חלקים מהסרט "מציצים" המיתולוגי מ־1972 צולמו בגישה ברוטלית כלפי חלק מהשחקניות, ושחלק מההתרחשויות בסרט צולמו בניגוד לרצונן. 

סביב שידור התחקיר, נשמעה הטענה - הספק מבודחת ספק רצינית - שחלק מכוכבי התקופה חזרו בתשובה, "משום שהיה להם הרבה על מה לכפר". 

ארנון דוחה את הדברים על הסף: "זה מצחיק לומר דבר כזה, ממש לא חשבתי שיש לי על מה לכפר. מדברים הרבה על תקופה של מתירנות, אבל זה שטויות".

טענו שהסצנה המפורסמת, שבה אורי זוהר מנסה לכפות את עצמו על מונה זילברשטיין ב"מציצים", צולמה בניגוד לרצונה.

"זה שקר גמור, מונה היתה מותק של ילדה. היא הגיעה מבית מתפרק לדיזנגוף, וכולם אהבו אותה. היא לא היתה מה שמנסים לצייר אותה, הכל שטויות. בתקופת 'מציצים' הייתי נשוי עם שני ילדים, לא היתה שום מתירנות, לא בגדתי באשתי, מה שהיה לפני היה לפני, אבל זה לא שייך".

חבורת "לול", שאליה השתייך ארנון, השפיעה רבות על התרבות הישראלית באותן שנים. את החבורה הובילו אורי זוהר ואריק איינשטיין, ולצידם בלטו שלום חנוך, צבי שיסל, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ, מיקי גבריאלוב, יעקב רוטבליט, טליה שפירא, משה איש כסית, דורי בן זאב, יהונתן גפן, תיקי דיין, אושיק לוי, בועז דוידזון, אלונה איינשטיין (אז אשתו של אריק; י"ש) וליהי חנוך (אז אשתו של שלום; י"ש).

"הכרנו זה את זה מבתי הקפה התל־אביביים. בהתחלה ישבנו בקפה מאיר ואחר כך בכסית. בערב היינו יושבים אצל מישהו בבית לחפלות, יושבים, מעשנים, צוחקים, אריק היה חקיין אדיר והוא היה מפיל אותנו מצחוק".

את ימי הבילויים מגדיר כיום ארנון "חיים של הבל הבלים. היינו מופיעים בלילה, לא נרדמים בגלל האדרנלין, ואז קמים ב־12 בצהריים ולא עושים כלום. קצת בריכת גורדון, שוב ישיבה עם אוכל, עישון וצחוקים, וחוזר חלילה. כך חיים מפורסמים שלא צריכים לעבוד קשה. הווי של כלום, בליינות לשמה, בלי ערכים, בלי כלום".

מהתקופה ההיא לא נשארו לו יותר מדי חברים. "אני ואורי זוהר מדברים כשיש איזה עניין פרקטי. איקא ישראלי (אמן ואיש רוח שחזר בתשובה ב־1970; י"ש), שהיה קרוב אלי מאוד, נפטר לפני שמונה שנים. כן שמרתי על קשר עם אושיק לוי וחנן גולדבלט. כשחנן היה בכלא, התכתבתי איתו".

מה איתו היום?

"חנן עובד קשה מאוד היום. מטה לחמו העיקרי נשבר. הסיפור שלו זו רשעות שאין כמוה. דיברו על אונס, אינוס וכל מיני שטויות והבלים".

המאסר נגזר עליו בסיום משפט ארוך.

"שמעתי דברים על ה'משפט' הזה, חנן סיפר לי הכל. הוא ישב בכלא סתם. אז הוא היה עם מישהי, מה קרה? פעם זה היה אורח חיים. על כל בחורה שהיו איתה צריך ללכת לבית משפט? אנשים נפלו על הראש. אתה יודע עם כמה בנות הם היו אז באותה תקופה? מאות, לא עשרות. מאות! הכל היה פרוץ".

הזמנים השתנו מאז.

"זה לא שהזמנים השתנו, זה שהיום נתנו לאנשים כלים חזקים יותר בידיים כדי לשבור ולהרוס אנשים אחרים. פעם כולם היו עושים מה שגולדבלט עשה. לא הערכים השתנו, היכולת לפגוע במישהו כל כך קלה היום, שלוקחים אנשים ומחסלים אותם. אני יודע שיאמרו עלי שאני 'שוביניסט' ו'חשוך', אבל זו האמת.

"פעם חזרנו מהופעה לבית של חנן, והוא אומר לי שהדלת פתוחה, ושמישהו נכנס פנימה. בתוך הבית מצאנו מישהי מאוד מפורסמת שחיכתה לו מתחת לשמיכה. בשביל מה היא באה לשם? 

"היום המצב יותר גרוע. דברים כאלה גם קורים. אנשים שולחים את הילדות בנות ה־12 שלהם ללמוד לימודי משחק בליבה של תל אביב. הן לא ייכוו מכל מה שקורה שם? לפני ארבעים שנה השפה היתה יותר נקייה, לפחות. היום הקללות זה משהו נורא.

"היום כולם צדקנים, כולם נקיים, והשופטים מנותקים. כשחנן היה במעצר, מישהי פמיניסטית אמרה לו שבארץ הזאת מותר לגרות - אבל אסור להתגרות".

גם עם דודו טופז, שסיים אח חייו בנסיבות מעציבות, שמרת על קשר. 

"אחרי שחזרתי בתשובה דודו בא אלי הביתה. זה היה ב־1976, אחרי שאביו נפטר, והיה לו מאוד קשה. הוא רצה לחזור בתשובה, נראה כולו בעניין, ובאמת רצה ללמוד. כשגמרנו את השיחה הראשונית בינינו, הוא אמר לי שהוא צריך לחזור לפרויקט אחרון בתל אביב, ואז יחזור. אמרתי לו שאם הוא חוזר לתל אביב, הוא לא יגיע לישיבה יותר - וכך היה. מה שקרה לו זה עצוב. הוא מאוד מסכן". 

כשאני שואל את ארנון אם אין בו שום געגועים לשנים שלפני חזרתו בתשובה, הוא פורץ בצחוק מתגלגל. "נראה לך?"

היית מעדיף למחוק לגמרי את התקופה ההיא?

"דיברתי על זה פעם עם חבר. סיפרתי לו שאני לא יכול לסבול את תל אביב, כל דבר שם מזכיר לי משהו, כל רחוב, כל ספסל מזכיר לי את הביצה ההיא, את הבל ההבלים שחייתי בו. הוא אמר לי, 'כשאתה חוזר בתשובה, כל זה הופך לך לזכויות'".

איך אתה רואה את העולם החילוני היום?

"שנים ארוכות נתתי הרצאות מול חילונים. יש הבדל עקרוני בין חילונים של פעם לחילונים של היום. בתקופה שלנו חיפשו את האמת, רצו לדעת מהי האמת. היום אנשים מדברים על 'חוויה' - לא מעניינת אותם האמת. העולם הולך ונהיה רדוד יותר ויותר. 

"אני מסתכל על העולם החילוני כעל אנשים תועים, אבל זו לא אשמתם. אלו תינוקות שנשבו, בדיוק כמו שאני הייתי. עד גיל 34 לא ידעתי מה זה בית כנסת ותפילה. ממש התביישתי. היתה לי קריירה בקולנוע, אבל לא ידעתי איך להחזיק סידור, לא ידענו כלום. מה לימדו אותי? כמה מים זורמים במפלי הניאגרה? מה זה חשוב לי?

"נסעתי באוטובוס וקראתי בעיתון ידיעה על כך שחסרות מטפלות במדינת ישראל. חשבתי לעצמי, איזה אידיוטים, מטפלות חסר? אימהות חסר. נשים היום לא רוצות להיות אימהות, הן רוצות קריירה, רוצות חופש. הן לא רוצות את תפקיד האמא. הן אוהבות את הילדים, אבל לא רוצות 'להיות תקועות בין ארבעה קירות', מה זאת אומרת ארבעה קירות? מה, ראש הממשלה לא יושב בין ארבעה קירות?"

חשבת פעם מה היה קורה אילו לא היית חוזר בתשובה?

"הייתי גומר כסוחר סמים, אולי. תל אביב היא עיר ששואבת אותך פנימה, פגשתי חברים שלי שהפכו להיות משועבדים לביצה. כשאתה שוקע שם, קשה מאוד לצאת. גם אז, בתקופת החזרה בתשובה, הרגשתי כאילו קשרו אותי וקשה לי להתיר את החבלים. ממש כאילו אני לא יכול לצאת משם".

מצד שני, כזמר וכשחקן מפורסם יכולת להיות היום איש אמיד.

ארנון שוב צוחק. "היום אני מיליונר, תראה איזו משפחה יש לי, ילדים, נכדים, אני פה עם כל הספרים. זו חוכמה שאין לה סוף. היום אני מאושר. מה עשיתי בתל אביב? מערכונים טיפשיים שאחרים כתבו? צריך להתעורר".