מלכת הכביש

יום שישי, עשר בבוקר. אולם התצוגה של מאזדה בתל אביב עמוס במתעניינים ובאנשי מכירות. מחירי המכוניות המשפחתיות, הספורט והג'יפים נע בין 100 אלף שקלים לרבע מיליון. רבע מיליון תשלומים, כן? ככה זה. ישראלים. החיים קצרים, אז אני מדלגת על המשפחתיות החמודות היישר למלכת היופי של האולם. 

נעים מאוד, תכירו, מאזדה מיאטה החדשה, הידועה גם בכינוייה, MX-5, ספורטיבית, שישה הילוכים, גג נפתח, צבע מטאלי, חלק קדמי ארוך במיוחד, אחורי קצר במיוחד (עד כדי "איפה אתה?"), מנוע 2.0, מערכת אודיו משוכללת, רמת ניקור עיניים 9 (למה לא באדום?).   

מי שאמר שכסף לא מביא אושר, כנראה לא עשה מספיק כסף.

כמו לכל מכונית ספורט, למיאטה שני מושבים בלבד, עם תא מטען שמספיק בקושי לארוחת צהריים של דוגמנית מסלול. בקיצור, רכב מעולה לאנשים לא חברותיים. לדברי אבי, מנהל התצוגה באולם, רוב האנשים קונים את המיאטה כרכב שני ומשתמשים בה בעיקר בשביל חדוות הנסיעה. מי אתם אנשים מוזרים שנהנים סתם לנהוג? אתם יוצרים פקקים. 

אחרי שסיימתי להתפעל מהאריזה, החלטתי להסתכל בתוך הקנקן ונכנסתי פנימה, יותר נכון נפלתי. טוב, מה זה הפוף הזה? נכון שבמכונית ספורט יושבים נמוך כדי שהיא תוכל להאיץ טוב יותר, אבל בקושי אפשר לראות אותי, איך יתחילו איתי ככה?

אני בוחנת את האוטו, כיסאות מעור בתפירה עילית, מערכת מולטימדיה משוכללת וריח נעים של ניקיון. טוב, יש בעיה, ארון הבגדים שלי לא ערוך למכונית כזאת. 

אין ברירה, חייבת שופינג. 

1. בין הברקס לקלאץ'

אבי מציע לי סיבוב היכרות. בשלב הזה שנינו טרם מבינים את גודל הטעות. "נוהגת בידני?" הוא מוודא.

"תגדיר נוהגת?"

"מתי בפעם האחרונה העברת הילוך?"

"בטסט הרביעי. אה, לא, זה בעצם היה בטסט החמישי".

אבי מזיע, וזה לא קשור רק לשרב שבחוץ. 

"טוב, תלחצי קלאץ'", הוא מבקש. 

אני לוחצת.

"למה את לא לוחצת?"

"לוחצת, לוחצת", אני עונה. 

"זה הברקס", הוא עונה. "הקלאץ' נמצא משמאלו".

"אהה, טוב, זה נורא מוסתר פשוט".

"יופי, עכשיו קלאץ' וברקס ביחד, ושחררי קצת את הברקס, שימי גז ונצא לדרך", האוטו מניע. לשנייה.

"תלחצי על כפתור סטארט כדי להתניע מחדש".

 לוחצת.

"אבל שימי קודם בניוטרל".

 שמה.

האוטו שועט קדימה במהירות ונעצר שנייה לפני שהוא נכנס במאזדה אחרת. 

"אודליה, את בהילוך שלישי!"

"לא, אני בראשון".

"זה שלישי!"

"אני לא אשמה שזה נראה אותו דבר!"

עוברים לרענון הילוכים. ראשון זה שמאלה ולמעלה (זה תמיד היה ככה?). שני שמאלה ולמטה. שלישי ישר ולמעלה. רביעי זה למטה. לא הבנתי מה ההבדל בין חמישי לראשון. אהה, ויש גם הילוך שישי (למה לסבך?), והרברס זה כמו הילוך ראשון רק עם צפצוף? 

אבי נראה אובד עצות. 

"תראי", הוא בורר מילים. "זה כנראה ייקח קצת יותר מהסבר קצר כדי לשחרר לך את האוטו. אני מציע שתחכי באולם התצוגה עד שאני אחזור מכמה נסיעות מבחן ובינתיים אני אדאג לך לקפה, עיתון ומורה לנהיגה, סבבה?" 

בזמן שקראתי הורוסקופ ("כדאי להיזהר השבוע בכבישים"), ניסיתי להבין מה כל כך מלחיץ אותי בסיטואציה. כנראה המעבר מאוטו של 30 אלף לאוטו של 250 אלף לא בא לי טבעי. מה לי ולחניה ברברס ביפו עם אוטו נמוך שכל נגיעה במדרכה יכולה להעיף לו את הטמבון? זה כמו לנסות להרגיש בנוח לשתות קפה על ספה של 20 אלף שקלים, שתכלס, אין לי מושג איך זה מרגיש כי מעולם לא היתה לי ספה כזאת. 

החלטתי שאני מוותרת על הכתבה. לא רוצה לקחת סיכונים. תנו לי רמקולים שלא עובדים ומזגן שמחמם גם בקיץ ואני מסודרת. ואז עלה בי הקול השני, "אודליה, מתי תהיה לך שוב הזדמנות להרוס אוטו ברבע מיליון שקלים, בלי לשלם השתתפות עצמית?"

קדימה - אני ריץ' ביץ'!

2. יוצאת לדרך

אבי חוזר ובודק אם נרגעתי. "הכל בסדר, קחי אוויר, תירגעי, בואי, נעשה צעד אחר צעד, תהיי מרוכזת, יש לך את זה, את יכולה, רק תסתכלי קדימה ותזכרי שראשון זה למעלה..."

"אבי, רוצה מים?"

בסיבוב השני אני כבר די משתלטת על הקלאץ' ויוצאת עם אבי לכביש. כמה אני בלחץ? לא שמתי לב שהגג פתוח עד שעף לי הכובע. רק אחרי כמה פעמים נוספות שבהן אני מתבלבלת בין ראשון לשלישי ושני לחמישי, אני מתחילה לקלוט את העניין. 

אבי מציע לי ללכת על כל הקופה ולעבור לשישי. אני מעבירה לשישי בערך שנייה לפני שהרמזור מתחלף לאדום, נבהלת ומורידה בבת אחת לראשון. האוטו כועס. שיכעס. מה הוא מנסה לעשות לי רגשי? רק הכרנו. פתאום אני קולטת כמה כפות הידיים שלי תפוסות וכואבות מהלחץ. העיקר שישה הילוכים, לא יכלו לצרף גם מערכת עיסוי?

למעט כמה צפצופים כועסים על כך שאני מאטה את התנועה, טרם נרשם בחור שהתחיל איתי. אולי כי אבי לידי. בעצם, סליחה, היה אחד. קבצן. שהרגיש ממש חופשי להכניס את היד לתוך המכונית. לא תרמתי לו, ככה זה, העשירים תמיד הכי קמצנים. פתאום קלטתי כמה אני חשופה כשאני נוהגת במכונית עם גג פתוח. כל אחד יכול פשוט לקפוץ פנימה. נו, אז איפה אתם, חמודים?

אני מסיימת את סיבוב הדאווין ומורידה את אבי באולם התצוגה. שנייה לפני שהוא משחרר לי סופית את האוטו לשבוע שלם, הוא מבקש ממני להתקשר אליו בכל דקה של היום.

"סבבה, תגיד, רק לוודא, הברקס זה הכי ימני והגז זה משמאלו, נכון?"

לא צחק. 

קהל קשה.

למרות לוק סוכנת המוסד שלי, הנהגים לא מסתפקים רק במבטים. אני והיפה שלי // צילום: אפרת אשל

3. מלכת הכביש

אני נוסעת במיאטה לאסוף חברה מתל אביב בדרכנו יחד לירושלים, ומתלבטת אם לפתוח את הגג. זה מרגיש לי עדיין כל כך לא אני. מצד שני, לפי הבודהיזם "אני" זה דבר שמשתנה כל הזמן. אז אני פותחת את הגג ומסתכלת לראות מי מסתכל עלי. חצי שעה עוברת וטרם נצפו מבטים. ככה זה תל־אביבים, אחרי המשאיות של מצעד הגאווה, אין מצב שנתרשם מעוד רכב ספורט. טוב, ניסע לשים פתק בכותל, אולי משם תבוא הישועה.  

אני אוספת את חברתי יעל ואנחנו יורדות לאיילון. חמש אחר הצהריים, יום שישי, כבר לא כזה חם, בריזה נעימה מלטפת את פנינו, הכביש כמעט כולו שלנו. אני שמה 88FM בפול ווליום ומרגישה תלמה ולואיז. עוד קצת גז וגם נסיים כמוהן. לא בעיה באוטו ספורט שרק רוצה לשעוט קדימה.

לאט לאט אני מתחילה לשחרר לחץ וליהנות. זה רק אני, יעל ומשטרת ישראל. בלי לשים לב אני כבר על 110 קמ"ש, פה ושם אני חורגת קצת מהמהירות המותרת (זה נכתב בהומור, כן?) אבל זה לא אני, זה האוטו. הוא כל כך רוצה עוד ואי אפשר לתת לו, וזו אחת הבעיות בלנסוע במכונית ספורט בישראל. זה כמו לנסוע לצימר עם בן הזוג שלך כשאת במחזור. 

ברקע מתנגנים שירי אהבה, וכל מה שעובר לי בראש זה שהייתי יכולה להתרגל לזה מהר מאוד, ובעצם למה לא? אני אקח הלוואה ואקנה מיאטה. חיה את היום. אנחנו במזרח התיכון. מי יודע אם יהיה מחר.

איך שאנחנו נכנסות לירושלים, אני מרגישה משהו שונה באוויר. אנשים סוף סוף מדברים איתי. כמה ילדים רצים אחריי ברמזור כדי לעשות סלפי. מישהו אחר מבקש להאט כדי לצלם אותי לחברים שלו. אמא אחת פותחת חלון ושואלת אם אני נשואה כי יש לה בן פנוי (שבסתר קיוויתי שדומה יותר לאבא שלו). מסתבר שכל מה שצריך כדי להיות סלב בישראל זה גג פתוח. בירושלים אני מבינה שהקטע באוטו ספורט זה לא לנסוע מהר, אלא דווקא ממש לאט. רק ככה אפשר באמת להוציא לאנשים את העיניים.

מהבירה אני נוסעת לארוחת שישי אצל ההורים בחדרה, ומחכה לתגובות של השכנים, שלא מזהים אותי עם משקפי השמש והמטפחת. "זאת חניה פרטית", גוער בי השכן מלמטה.

"אבי, זאת אני, הבת של שולה מקומה 4", אני מורידה את המשקפיים. 

"נו, תתחדשי", הוא אומר, "סוף סוף מצאת בחור עשיר".

וזאת בדיוק הבעיה. ישראל 2017, ולא משנה את מי שאלתי, כולם חשבו שהאוטו נקנה על ידי אבא שלי או חבר שלי. חוץ מצדיק אחד בסדום באחד הימים שבהם הגעתי באוטו לבאר שבע, שכששאלתי אותו לדעתו, ענה: "מה זאת אומרת? רואים עלייך שאת עבריינית".

4. הדייט

חשוב לי שיתאהבו בי בגלל המיאטה שלי.

ביום השני אני מחליטה לאסוף גבר לדייט. מתה לראות איך הוא יגיב. בשביל זה צריך גבר. אני עוברת על הווטסאפ. הו, הנה חמוד שנפל בין ההודעות. אני מסמסת לו בספונטניות את מה שלא הייתי עושה בחיים, "אוספת אותך עוד חצי שעה. כתובת למשלוח מכתבים?"

בתשע בערב אני מוצאת את עצמי בעיר הדמדומים רמת גן. הבחור יורד למטה, מציץ על האוטו ונכנס בנונשלנטיות כאילו הגעתי בחיפושית. משהו לא נראה לי הגיוני. אני מציעה לו שיעלה ויירד שוב.

"אני מתל ברוך במקור", הוא מסביר, "זה לא ממש מרשים אותי".

"סבבה, אז בוא נלך למסעדה של אייל שני". 

אני מנסה לראות מתי הוא יבין שהאוטו לא שלי, אבל הוא לא קולט גם אחרי שאני מכניסה בטעות לרברס במקום לראשון, חושפת שאין לי תו חניה אזורי, לא זוכרת אם צריך לסגור את החלונות לפני שמדוממים מנוע ומה הקוד כדי להניע.

בסוף אני זאת שנשברת ראשונה ומגלה לו שהוא חלק מתחקיר עיתונאי רציני. הוא מרגיש מנוצל. אני מציעה להשאיר את הטיפ ולפנק אותו בסיבוב במכונית. יש דיל.

"הייתי צריך לעלות על זה שזה לא שלך", הוא התעצבן על עצמו.

"נכון", אני עונה, "טיפ ממני, בקריירה השנייה שלך לא הייתי הולכת על תפקיד מבצעי במוסד".

לא רוצה להשאיר אתכם במתח, אז רק אעדכן שהדייט דווקא עבר סבבה, רק שהבחור חזר הביתה במונית. אם שותים. לא נוהגים. לא במיאטה. 

5. חטא היוהרה

ביום השלישי עם האוטו אני כבר שוחה בו כמו כרוב בשמן בסלט מרוקאי. אפילו בחרתי שמלה מתאימה.

אני נוהגת בשעות הבוקר מתל אביב לנהריה ובחזרה. החלטתי לבדוק מסעדת שף חדשה, ואם לא עכשיו, כשיש לי דלקן, אז מתי? 

אני מצוידת בכובע רחב שוליים, קרם הגנה לבן על כל הפנים ומשקפי שמש, אבל למרות לוק סוכנת המוסד שלי, הפעם הנהגים לא מסתפקים רק במבטים. בכל צומת אני מקבלת הערה.

"טוב, אני רואה שעל אוטו כבר הסתדרת, אז עכשיו נשאר לי רק לקנות לך בית", "רוצה טרייד אין עם הקטנוע שלי?", "ממליצה לקנות?", "איזה שנה הרכב?", "לא קשה לך לשבת כל כך נמוך?", "אפשר לבקש את האוטו שלך מההורים?" (חייכתי), "מה בחורה יקרה כמוך עושה בנהריה?" (אהבתי). אם כל הבחורים האלה היו עוסקים בקופירייטינג, זה היה ענף הייצוא מספר אחת שלנו. 

הגדיל לעשות נהג אחד שלא ויתר ונסע במקביל אלי בנתיב השמאלי עד שהצליח לרשום את הנייד שלי. למה נתתי לו, אתם שואלים? הוא ביקש, ואני מאמינה בקודם כל להגיד כן. עד שנכנסתי לפייסבוק שלו. ממש לא. 

תתקשו להאמין, אבל היו גם כאלה שלא רצו להתחיל איתי ורק הביעו התלהבות כנה מהרכב, "ילדים, תסתכלו ימינה ותראו איזו מכונית יפה". מיותר לציין שהמיאטה לא הצליחה לנצח את מסך הסלולר בקרב על תשומת הלב של ילדים. אנחנו מגדלים כאן דור מסוכן.

בתחנת הדלק החלטתי לתת לחברה שלי לנהוג קצת, כדי שגם לה תהיה הזדמנות להרוס את הגיר. הוצאתי מהתיק את הנייד שלי וכיוונתי לסלפי. דווקא יצאו לי כמה תמונות חמודות, עד שהוא עף לי מהיד ונדרס על ידי שלוש משאיות. כשהצלחתי סוף סוף לאסוף אותו גיליתי שהוא אמנם פצוע קשה, הלכה לו המצלמה וגם המסך במצב אנוש, אבל עדיין אפשר להתקשר. מיד פתחתי תהילים.

רציתי לכעוס על העולם, אבל כעסתי רק על עצמי. ככה יעשה למי שחפץ בסלפי בגג פתוח במכונית ספורט במהירות של 100 קמ"ש. בפעם הבאה אני אקנה מקל סלפי. 

6. מרבה נכסים מרבה דאגה

החלק הכי קשה בלנהוג במכונית ספורט עם גג פתוח הוא להחנות אותה. כאמור, החלק הקדמי ארוך מדי. אין לה כמעט חלק אחורי, ואיפה מחנים אותה בלי לפחד שמישהו ייתן לה נשיקה? 

באחד הלילות לא היתה חניה מתחת לבניין, ככה שמצאתי את עצמי מחנה אותה בחניון פתוח ללא תשלום אי שם בכניסה ליפו. 

חוץ מהים, הנוף כלל גם לא מעט הומלסים. אז נכון שיש ביטוח, אבל מי רוצה להתעסק עם חברות ביטוח. מרוב לחץ שמישהו יחפוץ ביקרה, ירדתי כל שלוש שעות לבדוק שהיא עדיין שם. מישהו אפילו חשב שאני מנסה לפרוץ.

מיאטה, מסתבר, חייבת לבוא עם חניה פרטית בהרצליה פיתוח. 

אם לא נותנים לכם, אל תיקחו. 

7. צרות של עשירות

בישראל של 2017 מסתבר שעדיין יש אנשים ששונאים אנשים עם כסף. אולי כי אנחנו לא באמת מסוגלים להאמין שמי שנוסע באוטו כזה, או בונה בית גדול ויפה, הגיע לזה לבד ועצר בדרך אצל מס הכנסה. 

לצד הבחורים שהתחילו איתי בכביש, או כאלה שרק רצו להחמיא לאוטו, נתקלתי גם בצפירות גסות ברמזורים, במכוניות שנצמדו אלי מאחור באופן מטריד ובכמה עקיפות מפחידות שנועדו להראות לי שאולי יש לי מכונית ספורט, אבל שלהם גדול יותר. הג'יפ.

הגדיל לעשות במיוחד בחור אחד במרכז המסחרי באחת מערי הפריפריה. בעוונותיי לא שמתי לב שנכנסתי לרחוב חד־סטרי ובאתי לצאת מהכיוון הנגדי (כנראה בדיוק ניסיתי להעביר לרברס). מישהי חמודה פתחה את החלון שלה להגיד לי שאני צריכה להתפרסס, ובזמן שעשיתי את זה קיבלתי צפירות שלא היו מביישות את יום השואה. 

בנקודה מסוימת הגיע לעברי גבר עם מבט מאוד עצבני (או שהוא פשוט סידר את הגבות לא טוב). מצאתי את עצמי מתנצלת ומסבירה שלא שמתי לב כי אני לא מהעיר, אבל הנה אני מיד נעלמת מהנוף. הוא נראה חוכך בדעתו מה לעשות איתי (או לי), עד שהוא הסתובב על עקבותיו. יש לי תחושה שהוא לא מחבב אותי.

תהיתי אם הייתי מקבלת את אותו היחס עם הרנו קליאו הישנה שלי, אחרי הכל אנחנו עדיין ישראלים חסרי סבלנות. כנראה שלא. ולא, אני לא חושבת שהכביש של אבא שלי. מי בכלל רוצה שלאבא שלו יהיה כביש? אולי כביש 6.

8. נפרדנו כך

להחזיר את המיאטה לאולם התצוגה כשנשאר עוד חצי טנק דלק ובלי לנסוע בה במקום עם סיבובים חדים זה עניין שגובל בחוסר אחריות. אז ביום האחרון לקחתי אותה למושב נס הרים (בדרך לירושלים), שהדרך אליו היא עלייה תלולה משופעת בסיבובים חדים לצד נוף עוצר נשימה שמזכיר את שווייץ (או את ראש פינה). 

אין ספק שלקחת עם המיאטה סיבוב חד מרגיש כמו טיול בלונה פארק, שלא לדבר על איך שהיא סוחבת בעליות. כנראה כי מדובר ברכב עם הנעה אחורית (כלומר, רק הגלגלים האחוריים מקבלים כוח מהמנוע, מה שתורם לנסיעה חלקה יותר). אני יודעת שאני נשמעת מאוד מבינה, אבל העתקתי הכל מגוגל. תכלס, לא צריך להבין את המיאטה, רק לחוות אותה. 

אחרי שבוע נפרדתי ממנה בצער מלווה בתחושת הקלה. המיאטה היא כמו לצאת עם בראד פיט, רכבת הרים של ריגושים, עניין וסקס אפיל, אבל לפעמים את רק רוצה לחזור הביתה למוכר ולנוח, להישען אחורה ולהתרווח לו על הכרס.

odeliayakir@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו