ילדות נשכחת

בכל כמה שנים מתעוררת מחדש פרשת ילדי תימן. בין שזה בעקבות עדויות חדשות, מסמכים שנמצאו או ארכיון שנפתח, הפרשה מסרבת לגווע. הדבר המרתיח ביותר בפרשה האיומה הזאת הוא העובדה שהמדינה לא בוערת בעקבותיה: אנשים לא יוצאים לרחובות ומשתקים את התנועה עד שיובהר אחת ולתמיד מה לעזאזל קרה שם, במעברות הזנוחות והאפלות ערב קום המדינה. ואם נדמה לכם שמדובר בפרשה סבוכה, מעורפלת, שבה רב הנסתר על הגלוי - תתפלאו לשמוע כמה הרבה אפשר ללמוד על הפרשה עם מעט מאוד מאמץ וגוגל. 

הסיפור הזה מתחיל בשנות הארבעים, כש־50 אלף יהודים עולים מתימן במבצע "על כנפי נשרים". בהגיעם לארץ הקודש הם מגלים שזה פחות נשרים ויותר סרדינים: מרכזים אותם, כמו עולים רבים אחרים באותה תקופה, במחנות צפופים, בלי מים זורמים או תנאי תברואה בסיסיים, בשונה מאוד מכל מה שחלמו ומכל מה שסיפרו להם על הארץ המובטחת. בקיצור - ענבל אור, גרסת החלוצים.

על הרקע המאוד לא נוח הזה, מתחיל לקרות משהו מוזר. במחנות האלה הילדים ישנים בלילה כמו בקיבוץ - בבית ילדים בנפרד מההורים, כדי לזכות בתנאים קצת יותר טובים מאלה של ההורים. כשההורים באים בבוקר לקחת את הילד, אומרים להם שהוא הרגיש לא טוב בלילה ונשלח לבית חולים. ההורים המופתעים נוסעים לבית החולים (פעולה לא פשוטה בפני עצמה - כשמדובר באנשים ללא רכב וללא גישה לתחבורה ציבורית סבירה), וכשהם מגיעים, אומרים להם שהילד לא שרד את המחלה - שעד לפני יום, אף אחד לא ידע שיש לו. כשהם מבקשים לראות תעודת פטירה, מראים להם את הדלת.

רוב הילדים שנעלמו היו ממשפחות צעירות, שרק עלו לארץ, בלי קשרים, בלי מעמד, כך שאיש לא חש צורך לתת להן דין וחשבון. במקרים הבודדים שבהם הורים עקשנים במיוחד העזו להפוך שולחן (או ארגז, כי למי היה אז שולחן), קרה דבר עוד יותר מוזר: כ־30 משפחות הצליחו למצוא את הילדים, אחרי שכבר הודיעו להן שהם מתים. ממש נס פך השקר. 

מקומם? מאוד. מכעיס? עוד יותר. ומה הכי הזוי? שעל החלק הזה בסיפור אין שום ויכוח. כלומר, אין אדם אחד במדינת ישראל שיכול להגיד ששרשרת האירועים שהבאתי כאן לא התרחשה. שילדים לא נלקחו לבתי חולים והוכרזו כמתים בלי שהוריהם יודעו, ושחלקם לא הוחזרו אחר כך לבתיהם למרות ההכרזה. מה באמת קרה עם הילדים האלה? על זה כבר מתחילה מלחמת גרסאות.

כמעט 20 שנה אחרי הפרשה, בשנות השישים, הורים לילדים שכביכול נפטרו מתחילים לקבל עבורם צווי גיוס. גם אם מביאים בחשבון את הבלאגן הרגיל בדואר ישראל, אפשר להגיד שמשהו כאן מאוד מסריח. הסירחון גובר כשמביאים בחשבון עדויות ששרדו עד היום ומספרות על בתי יתומים שפעלו בכל מיני מקומות, ששידכו בין ילדים שכביכול ננטשו לבין משפחות חשוכות ילדים, בעיקר מחו"ל.

מובן שאת הנתונים האלה מצאו חוקרים, ובודקים, ושופטים, וכולם הגיעו לאותה מסקנה: שאי אפשר לקבוע. כל הוועדות והבדיקות הצביעו על מקרים של ילדים שנעלמו ואיש לא יודע מה עלה בגורלם, וגם על ילדים שנמסרו לאימוץ בלי אישורים מתאימים, וגם על רישום לקוי של תעודות פטירה או דו"חות רפואיים; אבל שום ועדה לא הצליחה לקבוע אם זה היה פשע מתוכנן ומאורגן, או סתם זלזול ספונטני בחוליה החלשה ביותר בחברה של אז.

אגב זלזול, אחת הוועדות שבדקה את הפרשה קבעה שחלק מהילדים כנראה באמת נמסרו לאימוץ בחו"ל, רק שהיא לא יכולה לבדוק את זה, כי היא פועלת בארץ, וחו"ל, מסתבר, זה בחוץ לארץ. כקומיקאי אני אומר לכם שגדול עלי להמציא פאנץ' כזה.

כל כך רציניות היו הוועדות, שבאחד המקרים, חלק מחברי הוועדה בעצמם סירבו לחתום על המסקנות שלה. אז עם כאלה תשובות וכזה זלזול מתמשך, מה הפלא שב־1994 הרב עוזי משולם התבצר בביתו ביהוד ודרש להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים - קרב יריות, שבסופו שוטרים הותקפו, אחד מחסידי הרב נהרג, והרב הלך לכלא, ולבסוף נפטר ממחלה אחרי שני עשורים.

אבל פרשת ילדי תימן - היא לא הלכה לשום מקום. להפך. עוד ועדה מונתה, הפעם סוף סוף ועדת חקירה ממלכתית. מה היו המסקנות? גם היא קבעה שאי אפשר לקבוע.

"אז אולי באמת אי אפשר לקבוע?" שואל אותי ח', הבעלים של בית הקפה שבו אני כותב את הטור הזה. "הרי היו כבר דו"חות, וקמו ועדות... מה תעזור עוד ועדה?"

"אולי אתה צודק", אני משיב לו. "אולי באמת לא ניתן לקבוע. אבל תגיד, אם אלה היו הילדים שלך, החמודים שאתה מביא לפה לפעמים בחופשים. אם הם היו נעלמים ככה יום אחד, בלי הסבר, כמה ועדות חקירה היית דורש?"

"עד שהיו מוצאים אותם", הוא השיב בלי היסוס.

"וזה מה שצריך לעשות", אני משיב לו.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו