חבורת הקשוחים

שמש צהריים מאובקת לועגת למאמצי המזגן בתחנת הדלק שליד מצפה רמון. עוף דורס בולש אחרי לטאות מעולפות על הקרקע. אם היה פסקול לסצנה הזאת, הוא היה מלא בחלילי פאן ודיסטורשן. חסרים רק דרדרים מתגלגלים בכדורים אל האופק.

קבוצת רוכבי הארלי דיווידסון שועטת אל המתחם בשאון מנועים ומשתלטת עליו. אני על המושב האחורי של "אלקטרה גלייד", אופנוע התיור המגודל של הארלי, שנראה כמו תינוק שנולד מסטוץ בין מפעל צינורות לכריש לווייתן. את הכידון מנווט אריק אליוביץ' (57), בעל עסק לאינסטלציה מאזוּר ויו"ר מועדון רוכבי הארלי בישראל, שמוביל את המסע של המועדון לאילת. "הארליסטים", הם קוראים לעצמם, ובהחלט רובם ארטיסטים. 

הנוף בדרך: כביש 6 וכביש הערבה, שני ההיי־ווייז הכי קרובים לכבישי הקרוס קאנטרי האמריקניים, רק בלי מוֹטלים בדרך. מקסימום איזה שוקו ביטבתה. 

האמת, "מושב" הוא תואר מעליב לכורסת הזמש הרכה שבה שקעתי. מדובר בכיסא מלכים, שאפשר לנסוע בו עד אנטארקטיקה. שני רמקולים לצד האגן מזרימים מוזיקה בסראונד, מעניקים משמעות חדשה למשפט האלמותי של הגששים: כאן אפשר לשמוע חוליו איגלסיאס מהתחת.

כבר ביציאה מתל אביב ב־7 בבוקר, כשהתיישבתי בכורסה של אריק, קיבל את פנינו השיר "Born In The USA" של ברוס ספרינגסטין. הולם ביותר, כמעט מתבקש, עד שבאה אחריו בלדה של אייל גולן, והקסם מתפוגג. כן, מתברר שהרדיו בהארלי השרירי הזה מכוון לגלגלצ. "מה לעשות שאלה השירים הטובים", מחייך אריק. "זה רגוע ומרגיע. שרשרת קלאסיקות. כמו ההארליסטים".

אופנועי הארלי, שנוסדו בארה"ב ב־1903, הפכו כבר מזמן לאייקון מוטורי, סמל החופש הפרוע וגמיאת מרחקים אל השקיעה. נהמות מנוע ה"ווי" שלהם נשמעו בעשרות סרטים, אם לא מאות - "אדם בעקבות גורלו", "הפרא", "שליחות קטלנית 2", "גוסט ריידר" ועוד רבים. האופנוע הזה הביא לעולם את דמות הרוכב המסוקס והמקועקע, ששולט בכלי שלו ביד מלטפת (על הגז) וברגל כבדה (על הקיק סטנד).

בישראל כ־2,000 בעלי הארלי, מהם 340 חברי המועדון היוקרתי, שמשלמים על זה 120 שקלים לשנה. רובם המוחלט גברים (אריק: "בכל הארץ יש פחות מעשר רוכבות"), בטווח גילאים שבין 22 ל־87, עם יתרון מכריע לבני 50 פלוס פלוס.

יש בהם אנשי העיר ואנשי הכפר, בעלי מקצועות חופשיים ופועלים, עצמאים ושכירים. "תמצא על הארלי עורכי דין, רופאים וקצינים בכירים לצד שרברבים ונהגי משאיות", אומר אריק. אבל את כולם מאחדת אהבה לרכב הדו־גלגלי הכי מפורסם בעולם, שרק מי שהעביר עליו פעם מטלית בחרדה כדי למרק את הניקלים יידע להעריך.

אחת לכמה חודשים הם משאירים מאחור את טרדות העבודה, וגם את האישה והילדים, ועולים על הבייבי עם הוויברציות בדרך לסופ"ש מגבש. אחת לשבוע הם נפגשים לישיבות "פרלמנט", ומדי פעם גם טסים להתכנסויות של דומיהם באירופה ובארה"ב, גולשים בפורמים ייעודיים, בולשים אחרי חלקי חילוף אקזוטיים באי.ביי ומתייסרים ימים ארוכים בשאלה איזה אקססורי הזוי לקנות הפעם.

על רכישת הכלים עצמם הם הוציאו סכומים שנעים בין 70 ל־345 אלף שקלים, תלוי בדגם. התוספות ("קיטים", בלשונם) עלו עוד אלפי שקלים - מערך אגזוזים חדש, מתלים ספורטיביים יותר, כידון מוגבה, ריפודים מפוארים, כנף מעוצבת. וכמובן, התלבושות הן ממש כמו בסרטים - וסטים מעור ושלל תכשיטי מתכת במראה "אפלולי", לרוב עם דמויות של נשר, גולגולת וברקים ("זאת האופנה הנצחית של הארלי"). 

כל אינץ' של האופנוע מקבל טיפול אישי. חלקם עורכים טקס תחזוקה שבועי שנראה כמו אקט של פולחן וכולל רחיצה כללית, שימון המכלולים ומריחת וקס. "אתה יודע איך קוראים להארליסט?" שואל אחד הרוכבים בחיוך. "חמור שרוכב על סוס. בעצם, על אריה".

אריק: "אנחנו מכירים את הדימוי של הרוכבים הפושעים, כמו 'מלאכי הגיהינום' באמריקה. שם אתה מפחד מרוכבי הארלי. פה זה ההפך. אנחנו אנשים תרבותיים, מלח הארץ. כולנו שירתנו בצבא, כולנו משלמים מסים, כולנו שומרי חוק. אנחנו הפוכים מהגיהינום.

"אנחנו מנווטים את הכוח שיש לנו למען תמיכה בקהילה. מתנדבים באל סם, תומכים בקשישים במצוקה, אפילו מרכיבים נשים חולות סרטן לימי כיף, שיהיה להן קצת טוב על הנשמה. אנחנו מביאים את זה למקום טוב, לא של פשע".

כמה יופי מתפרץ בדרך המתפתלת דרומה. הרי אדוֹם מתנשאים מתוך האובך כמו גלויה של צהוב־כתום. איוושת הרוח בקסדות מתמזגת עם ריח המדבר, שחודר עמוק למשקף. ובתוך הפסטורליה הזאת מתפוצצים עשרות מנועים בנהמת בס, שהיא קריאת ההזדווגות לכל מה שגברי בעולם.

כבר 114 שנים מרעיש ההארלי את דרכו באותה צורה, עד כדי כך שצליל המנוע שלו נחשב לפטנט רשום: לשום חברה אחרת אין היתר לייצר אופנוע עם "הצליל של הארלי". זאת הסיבה לכך שבכל מקום שבו הפאם־פאם הזה נשמע בגלובוס, עוברי אורח נעצרים בהשתאות.

זה קורה, כמובן, גם במסע לאילת. לכלים האימתניים יש כוח משיכה של תינוקת בלבוש הלו קיטי. משפחות נעצרות להסתכל, נשים מביטות בפליאה, נערים מסניפים את ריח האגזוז. באחת מעצירות ההתרעננות אפילו ביקשו שתי אחיות נרגשות, בנות 12 ו־9, שאביהן יצלם אותן ליד "סטריט גלייד" שרירי. "זה ממש יפה", הן אמרו לו. 

בעברי רכבתי על קטנוע עירוני. מה אגיד לכם, לעבור מקוריאני אוטומטי אל גבו של הארלי 1,800 סמ"ק עם עשרות כוחות סוס (הארלי העולמית לא נוהגת לפרסם נתון מדויק) וכוח סחיבה של בהמת משא, זה כמו לקפוץ מבת השכן היישר למיטה של ג'יזל.

יאיר לוסטיג (64) מבאר יעקב מכיר את האהבה המסמאת להארלי. ל"סטריט גלייד" שלו (204 אלף שקלים מחירו של חדש מהניילונים) הוא חיבר רגלית מתכת בצורת רגל של נשר, עם טפרים חדים וכל הדאווין. שנתיים חיכה עד שאמן יבנה לו את הפלא בעבודת יד.

לוסטיג בכלל איש ים. למחייתו הוא מפעיל גוררת של אוניות פחם בנמל חדרה. כמה בדיוק עלתה לו רגל הנשר הוא לא זוכר, "הקטע אצל הארליסטים הוא שיש להם זיכרון קצר. אתה שוכח מהר כמה כל קישוט שתה לך מחשבון הבנק, וזה טוב. כל דבר עולה הון". הרגל, הוא חושב, עלתה לו כמה אלפי שקלים.

למה בכלל צריך תוספות? הרי זה כלי שבא מושלם, לא?

"הארליסטים חייבים להטביע חותם משלהם. זה בדנ"א, להכניס אמירה אישית. כמו שאישה לוקחת בגד קנוי ותופרת לו עוד משהו שהוא רק שלה. אצל כולם כאן ההארלי הוא חלום ילדות, ועכשיו רובם הגיעו למעמד ולהכנסה שיכולים להגשים את החלום".

בניגוד למצב בארה"ב ובאירופה, לא תיתקלו כאן בילדות פרחים קמוטות משיזוף, שנתלות על בני זוגן מעוקלי השפם. גם לא ב"בוצ'יות" שינזפו בכל מי שיעז לגעת להן בוויסקי. אבל כן תמצאו את כנענית ריבלין (65), גרושה וסבתא לשניים מנחלת יהודה, שפעם היתה בלשית וחוקרת במשטרה, כולל עשר שנים במחלק רצח. 

"אני טום בוי. זאת עובדה ברורה", היא מלטפת כידון מקרי של הארלי לצידה. "תמיד הייתי. בשומר הצעיר הלכתי עם בנים לפלח שסק. בצבא הייתי פקידה פלוגתית בסיני. רוב חיי רכבתי עם חבורות גברים, אפילו עבריינים. תמיד הייתי החריגה, ולא רק בשם שלי. ההארלי היה צעד מתבקש".

זה כרוך בדימוי של לסבית גברית? 

"ממש לא, אבל אני ג'דאית. זה כן".

כל חייה היתה מוקפת גברים ואופנועים - לאו דווקא בסדר הזה. בווירוס הדו־גלגלי נדבקה בילדותה, כשהתלוותה לאביה, חבר כנופיית "הנץ השחור" המיתולוגית, שהיתלה בשנות השישים בשוטרים בתעלולי אופנוע על מעקות גשר הירקון.

כבר 20 שנה היא הארליסטית. חבר המליץ לה לקחת סיבוב על שלו, וכבר למחרת התייצבה בסוכנות וקנתה גם ("לקחתי בהלוואות"). מאז היא נאמנה ל"ספורטסטֵר 883" האהוב שלה, שנחשב לדגם נמוך קומה וקומפקטי יחסית (חדש - החל מ־78 אלף שקלים).

"אני פשוט מודעת למגבלות היכולת הפיזית שלי ולא יכולה להרים את המפלצות היותר כבדות", היא מסבירה. "אבל בשום מקרה זה לא דגם נשי". 

בעבר עיטרו את ראשה תלתלים, שהבליטו את יופייה על הכביש. "גברים הרשו לעצמם לזרוק הערות סקסיסטיות ברמזורים, לחשוב שאני פראיירית שבאה בקלות. פעם נצמד אלי מישהו, עד שהרגלית של ההארלי שלי נתקעה בגלגל שלו ואני נמרחתי על האספלט. יצאתי עם חבלות בקרסול, והוא ברח. יש לו מזל שההארלי שלי שכב על הכביש, אחרת הייתי רודפת אחריו ומולקת לו משהו".

עדיין לא הבנתי מה לסבתא חביבה ולתחום הכי מזוהה עם מצ'ואיזם.

"עוד לא נבראו המילים כדי לתאר את ההרגשה המכושפת כשאתה רוכב על הארלי. החדשים קוראים לזה 'רעש'. בסוף הם מבינים. כשאני רוכבת, הרעש של ההארלי מפעיל אזעקות של מכוניות שחונות בצדדים. אני תמיד אומרת שהדרך שרה לי. שום אופנוע אחר לא מדבר ככה עם הסביבה, לא מקים את הרחוב לתחייה.

"אתה יודע איך הארליסטים קוראים לאופנוע שלהם? 'פסיכולוג הברזל'. החיבור בין הרוכב לכלי הוא ריקוד. פעם עשיתי בדיקות אק"ג במאמץ, והבודק אמר לי, 'פעימות הלב שלך מוזרות'. אמרתי לו, 'בטח מוזרות. הן מסונכרנות עם המנוע של ההארלי'. טונג דונג גודונג - טונג דונג גודונג. זה צליל של החסרת פעימה.

"גם אצלי בלב יש פעימה חסרה, בגלל התשוקה. למעשה, הארלי לא הצליחו אף פעם להגיע לרמת הדיוק המכני של היפנים, ודווקא בזכות זה יצא להם 'זיוף' טוב בהרמוניה".

למה אין יותר נשים הארליסטיות?

"הארלי זאת התעסקות, דרך חיים, משהו שמתחייבים אליו. ואולי לא כל אחת רוצה או מסוגלת. אני מעריכה שיש גם חשש מהמאסיביות. יש פה כלים של 300 ק"ג. לא בדיוק מתאים לעקבים ולק".

ההארלי תמיד עמד לצידה, עד שבשנה שעברה נאלצה לקרקע אותו ("זמנית, אני מקווה"), כשקיבלה את הבשורה הקשה שהיא חולה בסרטן. "ישבתי מול הרופא, והוא אמר לי, 'כנענית, קיבלת סרטן מסוג שנחשב לגברי', משהו בלימפה. התחלתי לצחוק לו. הוא אמר, 'את צוחקת כשכל האחרים בוכים'. אמרתי לו, 'דוקטור, אם היה לי סרטן 'נשי' הייתי כבר מתה, אבל מהבושה'".

בעקבות הטיפולים וההקרנות היא נאלצה להשאיר את ההארלי בחניה. בזמן שחלף מאז התרוקן לו המצבר, ותוקף הביטוח פג. אז בינתיים היא מסתפקת בג'יפ. "ייקח לי זמן להשמיש את ההארלי, וזה יקרה ברגע שאחלים לגמרי".

לפני כחודש זכתה ריבלין למחווה מרגשת מצד חברת "אלבר", יבואנית הארלי לישראל בשנתיים וחצי האחרונות, שהעמידה לרשותה אופנוע כדי שתוכל להשתתף במסע סובב ישראל בן יומיים, לזכר אחד מחברי המועדון שהלך לעולמו. 

"אתה לא מבין איזה צמרמורות היו לי. התענוג הזה לחזור שוב לרכיבה. זה ממש מחזיק אותי מול המחלה. הידיעה שעוד אחזור לקשר שלי עם ההארלי".

את מדברת עליו ממש כעל אהוב.

"ההארליסטים אוהבים להאניש את הכלים שלהם. אנחנו מדברים איתם בדרך, נזהרים לא להעליב אותם, לא מזכירים לידם שאנחנו מתכוונים למכור אותם".

חמישי בערב. מסיבה סגורה לחברי המועדון בחוף הווילג' באילת. על הבמה זמר מקומי טובח בשירי יוון, וברחבה נעים בגמלוניות כמה רוכבים עם נשותיהם, שהגיעו איתם כל הדרך במושב האחורי.

אבל העניין המרכזי מתחולל דווקא בחוץ. אחד האופנועים לא מתניע ומסרב להגיב לסיבוב מצערת הגז. התקלה מקבצת את מיטב המוחות להתייעצויות. מברגים נשלפים, מפתחות אום מונפים, ומושב הרוכב מחולץ כולו הצידה. אחרי טיפול כירורגי מתגלה קצר במגעים של מערכת החשמל.

אריק ומזל אליוביץ'. בתחילה הגברים התקוממו // צילום: עופר חן

מנסים שוב להתניע. ההארלי מגמגם לרגע, אך לבסוף ניצת. אנחת רווחה. החולה התעורר.

"ככה זה הארליסטים, תמיד יבואו לעזרת חבר הארליסט אחר", מסביר יוסי זיידנברג (70) מרמת גן, מנהל שיווק בחברת מנופים, שבזכות הוותק שלו ידוע בחבורה בכינוי "יוסי הארלי".

כבר 20 שנה רוכב זיידנברג על סטריט גלייד CVO חדיש בצבע אדום־אטומי (345 אלף שקלים וגם אתם תוכלו). "תראה את האמריקן ביוטי הזה", עיניו מצטעפות.

אתה מקנא לפעמים באמריקנים על כל המרחבים האדירים שאפשר לרכוב בהם? 

"ברור שיש קנאה קטנה בכבישים האינסופיים שלהם, ובזה שבאירופה כל רוכב יכול לעבור בין מדינות ואנחנו תקועים. כאן אתה נותן גז קטן ואתה כבר בראש הנקרה. אבל עזוב, גם לנו יש ארץ יפה, אין תלונות.

"אגב, יש בהארלי גם משהו שהוא מאוד ישראלי: החספוס שלו, הדוגריות. זה אופנוע ישר לפנים, בלי מסכות ובלי עידון. כמו הישראלים".

יש הבדלי מעמדות בין מי שמחזיק כלי "פוּשטי" של 70 אלף שקלים למישהו כמוך, שרוכב על ספינת דגל?

"לא. כרטיס הכניסה למועדון הוא להיות בעל הארלי, אפילו משומש ב־40 אלף. זה הכל. כולנו משפחה אחת. אף אחד לא בוחן מה יש לשני ולא משווים גדלים. יש כאלה שמתחברים דווקא לכלים הישנים יותר, הקלאסיים, במראה של פעם, ופחות לכלים המודרניים של היום".

אורן אלעזרא, מנכ"ל "אלבר", אומר שמאז התחילה החברה לשווק את המותג בארץ, היא הורידה מחירים ויצרה נגישות רחבה יותר לאופנועי הארלי. "מבחינתנו, כיבואנים, חשוב לספק בית לכל האירועים החברתיים של המועדון, הן ברמת הציוד והאקססוריז והן באלמנטים של חשיבה יצירתית".

יש לא מעט אופנועים טובים אחרים בשוק.

יוסי: "כן, אבל לאופנוע יפני או גרמני אין נשמה. ההארלי זה ספיריט, משהו חי. יש כאן חבר'ה שאומרים שהם נהיו ממש נרקומנים. אי אפשר לצאת מהעסק הזה. זה הופך להיות האישה הראשונה".

באמת יש נשים שטוענות שאופנוע גדול הוא פיצוי לחסך באיבר מסוים בגוף. 

יוסי: "מה אגיד לך, אני לא חושב שגבר שיש לו בעיה עם עצמו יוכל לשלוט במשהו כל כך מאסיבי ורעב בין הרגליים".

מזל אליוביץ' (57), אשתו של אריק, היא "האמא של ההארליסטים". מי שדואגת "לחיבור ביניהם בשמחות, ברכיבות, בטיולים, וגם בהלוויות, להבדיל". היא מורה במקצועה, קוראת לחברי המועדון של בעלה "כיתה טיפולית". לפני שנתיים פתחה קבוצת ווטסאפ לנשות הרוכבים ועוררה עליה את זעמם של הגברים.

"הם התקוממו, 'מה פתאום נשים חברות במועדון אם הן לא רוכבות בפועל', אבל בינתיים התרגלו. הרי כולנו הארליסטיות פסיביות, כמו שיש מעשנים פסיביים. היום אנחנו נחשבות חלק בלתי נפרד מהמועדון".

ואת מפרגנת לבעלך לבזבז אלפי שקלים על צעצועים תמוהים? 

"אם אני רוצה להתחבר אליו, אני חייבת להכיל את השיגעון החיובי שלו. אחרת אשאר בחוץ, הוא יעדיף את ההארלי על פניי".

זה כבר קרה פעם?

"ברור. אבל בגלל זה אני נדבקת לו במושב מאחור כבר 38 שנה".

אבי פינקסון על ה"רואד קינג". את קרני הצבי הביא במיוחד מאפריקה  // צילום: עופר חן

אבי פינקסון (70) מרמלה הוא פנסיונר גרוש ("הייתי מאסטר שף במסעדות בארה"ב, אני בקיא ב־28 מטבחים"), מוותיקי הארלי בישראל. רוכב כבר 53 שנה. עכשיו הוא על דגם "רואד קינד" קלאסי מ־1996, שאותו עיטר בשלל קרני צבי שייבא במיוחד מאפריקה ("זה דגם משטרתי, 500 ק"ג, הייתי חייב להתקין לו רוורס"). 

למרות יושנו, הוא לא מתכוון להחליף את הכלי בעד שום הון שבעולם. "המנוע בדגם שלי הוא קירור אוויר, בניגוד להארלי המודרניים, שהם מקוררי מים. שם, בגלל מיקום הרדיאטור, הרוכב יושב קרוב יותר לצינורות הפליטה וחוטף את כל החום. זאת דרך בדוקה לבשל לעצמך ביצים קשות".

לפני חמש שנים עשה תאונה עם האופנוע, ודווקא באמצע דייט. "באתי לתת פנייה לצד אחד, והאישה שהרכבתי מאחור נבהלה והתיישרה בדיוק לצד ההפוך. האופנוע נמרח על הכביש, אבל המשיך לנגן, לא נכבה, עד שנעצר על גבעה ממול". 

למזלו הוא היה חגור באקדח שהוא נושא ברישיון, והקנה שלו ספג את רוב השפשופים. "אבל היא, המסכנה, היתה עם שמלה קצרה, והכביש הרי אוהב כאלה. כל הגוף שלה היה שריטות".

אז הלך הסיכוי לפגישה שנייה?

"נראה לך? יצאנו מהבדיקות בחדר המיון, ובאותו ערב כבר היינו באילת. היא היתה בשוֹק ממני ומהכלי. אבל מאז כבר נפרדנו. לא אני והאופנוע. אני והאישה".

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו