תאונת חג

את אנחת הרווחה שהשתחררה כשפורסמו תוצאות בדיקת הדנ"א של הילד התימני יוסף מלמד אפשר היה לשמוע מקצה הארץ עד הקצה השני. יש האומרים שאפילו בסיסמוגרף בירושלים נרשמה תנודה. הבדיקה קבעה שהילד הקבור הוא הבן של אמו, האח של אחותו. שיוסף מלמד, בן שנה וארבעה חודשים, לא נלקח ממשפחתו, לא נחטף ולא נמכר, אלא חלה ומת. התחלה טובה למסע טיהור שמם של האשכנזים מקשירת קשר לפשע חמור ונורא של הוצאת ילדים במרמה מאמותיהם ומסירתם לאימוץ אשכנזי, כפי שנטען.

בתור אשכנזי איני מרגיש חלק מאותו פשע לכאורה שבוצע אי שם בשנות ה־50, וודאי שאם פשעו - רוצה לדעת. אם חיו פה יהודים שיכלו לעשות דברים כאלה לאחיהם הכהים, אני רוצה שהעניין יפורסם במלואו, שתהיה התנצלות משמעותית מגוּבה בפיצויים, שיהיה יום זיכרון, אנדרטה בכיכר ציון, כתם על ההיסטוריה של המדינה. אבל לפי שעה אין הוכחה אחת חותכת שמשהו כזה קרה. יש משפחות כואבות עד היום, ויש עדויות, ויש סיפורים עוברים במשפחה, וראיה אמיתית, משפטית, אין. החיים ארוכים. אם יש משהו - הוא בסוף יצוף ויעלה. אני ממתין.

ובינתיים, אני מצטער ממש על שנאת האשכנזים, שלוקחים בה חלק קטן מבני הקהילה התימנית, וגם חלק קטן מבני הקהילה האשכנזית. את השונאים כלום לא ישכנע, גם אם יפתחו את כל בתי העלמין ולא יגלו כלום. הם כועסים, ואף אחד לא יעצור את חמתם.

והעניין הוא שהם די צודקים. כי יוסף הקטן לא נחטף, אבל הוא כן נקבר מבלי שהוריו ליוו אותו בדרכו האחרונה. והסיפור הזה, גם ללא חטיפה, הוא רק פרק אחד בסיפור ההתנשאות שחוו עולי תימן בבואם לארץ לפני מאה שנה ויותר. יוסף מלמד נפטר, ולהוריו לא אפשרו לצעוד שפופים וכאובים בבית העלמין ולהביא אותו למנוחת עולמים. וכשאין לוויה – יש תמיד ספק. כמו יעקב אבינו, הם האמינו שעוד יוסף חי. זה טבע האדם. אז גם אם יתגלה שלא היתה אפילו חטיפה אחת, אפשר להגיד עדיין שהאשכנזים, שהיו הממסד, היו מה שהיה מכונה היום גזענים קיצוניים. הם ראו את יהודי המזרח כבני אנוש נחותים, והרשו לעצמם להשתלט על חייהם בפטרונות אכזרית. לא כולם. היו אשכנזים נפלאים שנתנו את הנשמה עבור העולים מתימן, שראו בהם אחים, אבל הממסד היה נגוע בגזענות קשה.

ונכון, בימים ההם המחשבה שמי שלא כמוני נחות ממני היתה מקובלת בעולם, לא היתה רב־תרבותיות, לא ידעו מה זאת הכלה. היה מקובל לא לראות מעבר לצבע, למנהגים השונים משלי, לעוני, לא לראות את פנימיות האנשים, את הטוב שבהם, את המשותף איתם. אבל להלך הרוח הזה היה מחיר של כאב וזעם ותחושת קיפוח מוצדקת, שהתפרצו בפרשת ילדי תימן החטופים. ועד שלא יטופל הכאב ההוא, בין היתר על ידי בקשת סליחה אשכנזית ממסדית, פרשת ילדי תימן לא תיקבר.

עצבני

נהגתי בוואדי ערה בשישי בערב. אם הייתי יודע, הייתי מדביק מספר על המכונית שלי ומצטרף לתחרות. לא שהיה לי סיכוי מול כל הרכבים המטורפים שהתפרעו לי בין הגלגלים, אבל הרגשת שייכות לרגע היתה נחמדה. מכוניות שבנה השטן במוסך שלו זרמו אל הכביש הראשי מהיישובים שלאורכו, ובהן ישבו נהגים וחבריהם שגם רוצים להיהרג הערב, ועשו בכביש מעשים מגונים. מהירויות מטורפות, עקיפות מימין על השוליים, קולות נפץ רמים מהאגזוזים ותחרויות בין מכוניות על כביש 6 העמוס, הן נוסעות אחת ליד השנייה, ואז מאיטות, שיתפנה המסלול, ואז בבת אחת נותנות רייס, ויאללה למסלול במונקו. וניידת לא היתה, ומצלמה לא תקתקה, ובנס כולם נשארו חיים.

ופורסם השבוע שבשטחים התפרסם צו חדש של האלוף, שמי שיעקוף על פס לבן, ממנהגי הפלשתינים, רכבו יוחרם. וחשבתי לי - למה רק הערבים מקבלים את ההחלטה המצוינת הזאת? למה עוד פעם היהודים מופלים לרעה? למה רק בשטחים, למה לא בתוך הארץ? ולמה רק קו לבן? מה עם כל שלל ההתנהגויות שלא יעלו על הדעת ש"צעירים" עושים על הכביש? הרי התבוננות ברכבי הצעירים האלה מבהירה מייד: האוטו שלהם זה הדבר הכי חשוב להם בחיים. קח את האוטו - ולקחת את נשמתם. אם תהיה אופציה של החרמה, לתמיד, פלוס גריטה באצטדיון דוחא לעיני 2,000 צופים, העניין יירגע מייד.

ואני רואה את הצעירים האלה, שכל חייהם זה מה שיש להם מתחת למכסה המנוע, ומצטער עליהם, כי בהיעדר תחושת שייכות לכלל, כששליחי הציבור שלך מספרים לך כל היום שאינך יכול להשתייך למדינתך, שאתה אויב, כשהקהילה שלך נקרעת על ידי עבריינים ורוצחים, וכשבמשפחה שלך מסורות עתיקות מרעילות את היחסים, מה תעשה? תשקיע את כל מה שיש לך באיזו מכונית, ואחר כך תתרסק איתה על חפים מפשע שנסעו לארוחת חג. ביטוי עצמי.

הנהיגה של הצעירים הללו היא גם תוצאה של הפוליטיקה הערבית. היא מתריסה בכוונה ומתעלמת מהחוקים כקריאת מרד קבועה. מרד שוברים בכוח, ואת המרד הזה אפשר לסיים רק בהחרמות כלי רכב ובהשמדתם. לכל המגזרים, שלא יגידו אפרטהייד.

כפרה

לפני כמה ימים הזדמנתי לאיזה יישוב בנגב, לתת הרצאה. בסוף האירוע ניגש אלי אדם והושיט לי שטר של 50 שקלים. אמר לי - אולי תזכור, לפני 25 שנים היתה לך תוכנית, "יהיה טוב", ובמסגרתה שיפצת את תחנת מגן דוד אדום בנתיבות. בטח שזכרתי. מכל תוכניות הטלוויזיה שעשיתי בחיי ושכחתי מזמן, את המעשים למען הקהילה שזכיתי לעשות לא שכחתי. עדיין זוכר איך לקחתי את ילדי רהט ליום כיף בחרמון, ובהיעדרם בנו אנשיי חדר מחשבים לתועלתם, עדיין זוכר איך שיפצתי עם חברי היקר דודו (מהום סנטר) את הבקו"ם בתל השומר, את התחנה המרכזית של גדרה, את מעיין קרת ביקנעם ועוד ועוד. אז גם את מד"א נתיבות זכרתי.

"הייתי אז ילד", המשיך האיש עם ה־50 שקל, "ואתה ישבת מחוץ למד"א, ולא עשית כלום". נכון. חיכיתי שיגמרו איזה שלב בשיפוץ, שעות של המתנה, ולא היה לי מה לעשות כי עדיין לא היו טלפונים חכמים, והמילה שעמום עדיין היתה בתוקף. זמן מת לא התמלא בגלילה של איזה פיד, אלא בבהייה בקיר של מרכז מסחרי מקולף בנתיבות. "ולי היה ביד בְּרִיק, ואתה שאלת מאיפה לי". וואלה. נזכרתי. חולשתי למאפים מטוגנים היתה אז בשיאה, עדיין לא התחלתי לחשוב בריאות, והבְּרִיק הפריך, המבריק משמן, הממולא תפוחי אדמה וירקות בידו של הילד, משך אותי כמו מגנט. "שאלתי אותך אם אתה רוצה שאביא לך מהדוכן בשוק ואמרת כן, נתת לי 50 שקל והבאתי לך אחד". נו, בטח שאני זוכר. עשה לי את היום.

והוא ממשיך: "הבריק עלה חמישה שקלים, ולא החזרתי לך עודף". וואלה. את זה לא זכרתי, אבל הוא כן. ומאז הוא מסתובב עם ייסורי מצפון על ה־45 שקלים שלקח לעצמו כילד. והנה אני, לפני יום כיפור, כאילו צצתי במיוחד כדי לקיים מצוות בקשת סליחה וכפרה. התרגשתי ממש. "אז הנה ה־50 שקל שלך", הוא מסיים ונותן לי את השטר. מי אני שלא אקח. לקחתי.

וככה יצא שירדתי לנֶגֶב כדי ללמד על הפרעת קשב, ולמדתי בעצמי על זיכרון, וסליחה, ולהיות בן אדם טוב בלי לעגל אף פינה. ואת השטר נתתי לקבצן בצומת שלא ידע מה נפל עליו. מקווה שהוא קנה בזה בריק.