קורן, תינוק חמוד להפליא בן שלושה חודשים, מונח על כרית הנקה גדולה, צמוד־צמוד לגופו של אבא דרור, שכמו עוטף אותו בידו השמאלית. קורן מתגלגל מצחוק, ודרור מקרין חיוך נרחב משלו. לכאורה, רגע שגרתי של חיבור בין אב מאושר ובנו הטרי.
אבל כשמבינים שמדובר בדרור קנדלשיין, אחד משני הפצועים הכי קשה ממלחמת לבנון השנייה, מקבל הרגע המופלא הזה ממד של ניצחון אישי. 16 שנים מאז הפציעה, דרור (39) עדיין מתרגל לסטטוס החדש בחייו, לומד לחיות ולתפקד כאבא. "נפתח לי עוד חדר בלב", הוא מרחיב את החיוך עוד יותר. "זה כיף גדול. בעזרת הצעצועים של ה'אוניברסיטה' לתינוקות אני מפעיל את קורן ומגרה אותו".
הוא מרותק לכיסא גלגלים שממנו הוא יורד מעת לעת לכורסה שלו, וגם לשטיח שבסלון - לשחק עם קורן. הדיבור שלו כעת קולח וברור מאוד. ידו השמאלית מתפקדת, אך יד ימין שלו ושתי רגליו - לא. את הטלפון הנייד, למשל, למד לתפעל רק ביד שמאל.
אנחנו נפגשים ב־8 באוגוסט, התאריך המדויק שבו נפצע אנושות ב־2006. "מבחינתי, אשתי הילה והתינוק קורן הם הניצחון הכי גדול שלי", הוא מצהיר בהתרגשות.
הילה (38) מקשיבה ומתמוגגת. "קורן הוא ילד באמת חייכן. זה ממלא את הלב שלנו. אתה מכיר את השיר ששרה יובל דיין, 'שרק תחייך כל החיים'? לנו הוא לא נשמע עכשיו כמו סתם קיטש. בשבילנו, זה שיר עם הרבה משמעות".
דרור נפצע במהלך מלחמת לבנון השנייה, שפרצה ביולי 2006, אחרי שחיזבאללה חטף על גדר הגבול את חיילי המילואים רס"ל אלדד רגב ז"ל ורס"ר אהוד גולדווסר ז"ל. הוא חווה ימים רבים של סבל קשה מנשוא, עבר אינספור ניתוחים קשים ומורכבים בראשו, ולבסוף הדהים את רופאיו כשהתעורר אחרי שבעה חודשי תרדמת מלאה וצלח שיקום מפרך שנמשך, למעשה, עד היום.
"אחרי כל מה שעברתי אני מרגיש עכשיו, כאבא טרי, שהחיים שלי התחילו. כבר לפני חמש שנים הרגשתי בשל להיות הורה, אבל כשקורן נולד עלו בי חששות. נמנעתי מלהחזיק אותו בהתחלה, פחדתי שאפיל אותו בטעות, שלא אהיה מספיק עדין איתו. אז כמו שהתמודדתי עם כל הדברים המאתגרים שעברתי עד עכשיו בחיים - פשוט קפצתי למים".
הילה, מעסה פרטית שמחזיקה בקליניקה מצליחה, מחייכת בסיפוק. "דאגתי להעמיד את דרור במקום בנוגע לפחדים שלו, לגבי המעורבות שלו מול קורן, הכל. הבהרתי לו שאין לו הנחות: מותר להתעצבן, מותר להיות מתוסכלים, אבל חייבים להמשיך לנסות.
"דרור ידע את זה בעצמו, כי הוא לא אדם שמוותר. עכשיו זאת חוויה לראות את קורן מונח עליו ככה. דרור מאכיל אותו בקבוק שלם, מרדים אותו, מרגיע אותו, משחק איתו. הכל".
לאושר הגדול קדם תהליך ארוך, מאתגר ומייגע, שכלל לא מעט רגעי אכזבה מרים לאורך הדרך. היו בתהליך ימים מייאשים ומורטי עצבים שהעמידו למבחן את החוסן הזוגי ואת המחויבות ההדדית שלהם זה לזה. אבל בכל המבחנים דרור והילה עמדו.
"עברנו שנה של טיפולי פוריות", משתפת הילה בגילוי לב. "בשנה הזאת דרור התגלה במלוא חוזקתו ואמונתו. הוא פשוט היה מדהים. מגיעה לו מדליה. הוא חיבק, תמך, עודד והכיל אותי. דרור תמיד היה גבר כזה, אבל בשנה הזאת, של טיפולי הפוריות, זה התפרץ אצלו עוד יותר".
נשמע שדרור היה שם בשבילך כמו שבכל השנים שלכם יחד היית שם בשבילו.
"זה נכון לגמרי. עברנו שנה של עליות ומורדות והרבה הורמונים. צלחנו מסע של אכזבות ותקוות, משהו שמבגר אותך מאוד. למדנו שכשאנחנו חווים את זה, כמו בהתמודדות עם הפציעה של דרור, מותר להיות עצובים ומותר לפרוק ומותר להיות גם עם רגש שלילי. למדנו לא לשים בצד את הרגשות הקשים, ולקבל את הפן המוצלח יותר בחיים. בעקבות זה קמנו מחדש והגענו עד הלום. עכשיו אנחנו חווים מלא־מלא רגשות".
מה זה עשה לקשר הזוגי שלכם?
"אנחנו שש שנים יחד, וזה רק חיזק את הקשר. אנחנו עוזרים זה לזה להתמודד עם הקשיים. בחברות ובאהבה, פשוט ככה. אני חושבת שמה שמאוד מסייע לנו בקשר הוא העובדה שהפסקנו בהאשמות ההדדיות כשקשה, וכל אחד למד להתבונן אל תוך עצמו. התחלנו לתמוך זה בזה ולהבין שכל אחד עובר תהליך משלו בחיים האלה. הכיף שלנו הוא לעבור את הדברים יחד. כל ריב, כל כאב שנחשף אצל דרור או אצלי - מולידים בסוף דברים טובים".
קורן התינוק עדיין ישן. דרור מביט בהילה בעיניים אוהבות ומפטיר: "כן, כיף לי איתה מאוד".
"בכיתי יחד עם התינוק"
הילה, שנולדה וגדלה בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה, היא ילדת המבחנה השנייה שנולדה בישראל. בתם היחידה של שושי (69) ושאול (72).
"היתה לי תחושה שגם אני אתמודד עם ענייני פוריות, וזה בא לי מאוד טבעי שאנחנו בתהליך הזה", היא מודה. "לא היה לי קשה עם הידיעה שאנחנו עושים את טיפולי הפוריות, אבל העשייה עצמה היתה קשה. ההזרקות, ההורמונים, הבדיקות הפולשניות. זה לא נעים, אבל זה משהו שהייתי חוזרת עליו שוב".
לאורך הדרך נחלו השניים אכזבות חוזרות ונשנות, בכל חודש מחדש, כשהתבשרו שההיריון שאליו ייחלו שוב לא נקלט. אבל לדבריהם, הם לא ויתרו בשום שלב ומעולם לא שקלו להרים ידיים. או במילותיו של דרור: "זה לא עמד בכלל על הפרק". וכך, אחרי כל ניסיון כושל הרימו את עצמם מחדש והמשיכו לנסות. עוד חודש, ועוד אחד, ועוד. עד שזה הצליח סוף־סוף - והילה נכנסה להיריון.
"כשזה נקלט, מאוד שמחנו", היא משתפת. "בהתחלה לא ממש עיכלתי את זה. אחרי כל כך הרבה אכזבות לקח לי זמן לעבד. רק בחודש הרביעי של ההיריון הרגשתי שהחשש הפנימי שלי סוף־סוף מתפוגג".
דרור: "היתה לי בלב שמחה גדולה, אבל גם שמרתי על איפוק. רציתי לשמור על הילה, להיות חזק. גם לי לקח זמן לעכל להתרגל לרעיון שנהפוך סוף־סוף להורים. ניסיתי להנמיך ציפיות. כן, היה פחד שחלילה זה לא יחזיק. ידעתי שאנחנו חייבים לשמור על עצמנו".
הם שמרו היטב, ולמרבה ההקלה, ההיריון התקדם ללא בעיות מיוחדות. קורן נולד בשבוע ה־38 וחצי, במשקל שלושה קילוגרמים ועוד 450 גרם.
הילה: "יש לי סיפור מצחיק סביב זה. היתה לי רמת סוכר טיפה גבוהה בסוף ההיריון. אז הלכתי לנטורופתית, והיא בנתה עבורי דיאטה - שהיתה ממש מבאסת מבחינתי. ומה קרה? אחרי שבוע קורן אמר מתוך הבטן שדי, מספיק לו עם הדיאטה הלא טעימה הזאת - ויצא לאוויר העולם. הלידה היתה רגילה, בבית החולים קפלן, והצוות שם היה פשוט נהדר".
דרור: "הייתי כמובן בחדר הלידה, ובכיתי. התרגשתי מהכוחות שראיתי שיוצאים מהילה. זה היה מחזה בלתי רגיל".
הוא עוצר לרגע, נרגש, מחפש את המילים. "לא קיים אושר כזה. לא קיים משהו שמרגש יותר מאשר כשילד שלך נולד. זה היה משהו אחר לגמרי מכל מה שהכרתי עד אז. רק כשקורן הגיע הבנתי את האושר ואת האחריות הגדולה שיש לי מעכשיו על הכתפיים".
מבית החולים יצאו עם קורן היישר לביתם שבמושב מישר הסמוך לגדרה, שם הם מסתגלים, גם אם לא בקלות, לחייהם החדשים כהורים לפעוט פעלתן.
הילה: "ההתחלה היתה קשה מאוד, כי לא הבנו את הצורך בעזרה. גם החלוקה ביני לבין דרור לא היתה מאוזנת, והיו גם לילות קשים שהייתי מסיימת אותם בבכי, כשקורן על ידיי, בוכה בעצמו. כאמא, סבלתי יחד איתו את הבכי שלו.
"אבל מאז דרור כבר נכנס לעניינים, והוא מתפקד מצוין עם קורן, נותן לי מנוחה כשאני צריכה. לאט־לאט הבנו שאנחנו צריכים גם עזרה מבחוץ, וההורים שלנו, הסבים והסבתות של קורן, נמצאים ומסייעים לנו. אמא שלי נמצאת פה רוב השבוע וחוזרת לקיבוץ ניר עוז רק בסופי שבוע. גם ההורים של דרור, שגרים בבית סמוך אלינו במושב, מאוד עוזרים לנו, כך שאנחנו עטופים מכל הכיוונים".
קורן הקטן מתעורר. דרור והילה מניחים אותו על משטח ההחתלה ומצחיקים אותו יחד. מרגש להביט בהם, בייחוד כשזוכרים מה נאלצו לעבור יחד ולחוד עד לרגע הזה, לצד בנם.
דרור מחייך שוב מפה לאוזן. "קורן התחיל עכשיו לחייך ולצחוק בעצמו. הוא ילד ממש חייכן".
ניתוח ניקוז מסובך בראש
דרור, נולד וגדל במישר, בנם הבכור של איציק (68) ומרסל (67). גובהו 1.84 מ', וכבר בגיל צעיר נחשב למצטיין בכדורסל. ב־2001 התגייס להנדסה קרבית, ובמלחמת לבנון השנייה גויס למילואים בצו 8 לפלוגת הסיור של גדוד הנדסה קרבית.
שישה ימים לפני תום המלחמה צעד עם חבריו בראש הכוח שפעל בפאתי העיר בינת ג'בייל שבעומק לבנון. אחד החיילים מפלוגה אחרת סבר בטעות שהוא מזהה דמויות של מחבלים - ופתח באש. התוצאה היתה טרגית: קליע אחד פגע בראשו של דרור. הוא חולץ מהשטח בידי לוחמי יחידה 669, והובהל מחוסר הכרה במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה.
"הוא היה בסכנת חיים אמיתית", סיפר בראיון קודם האב איציק, שלא מש ממיטת בנו מרגע הפציעה. "הרבה רופאים אמרו לנו שאין מה לעשות במצבו, והיו גם אחרים שנטעו בנו תקוות. אנחנו מעולם לא הרמנו ידיים במלחמה היומיומית שלנו על כך שדרור יחיה ויתעורר".
עקב מצבו עבר דרור כמה ניתוחי ראש קשים, אך נותר מחוסר הכרה. בתום ארבעה חודשי אשפוז ברמב"ם הוא הועבר לבית לוינשטיין ברעננה.
"לא הסכמנו להשלים עם מצבו", הבהיר איציק בראיון ההוא. "עד שהגענו לפרופ' פליקס אומנסקי, שהיה מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בהדסה עין כרם. הוא הציע לבצע בדרור ניתוח להחדרת נקז לראש, כדי לשחרר נוזלים מהמוח אל חלל הבטן.
"התוצאה היתה מדהימה, וכבר אחרי 48 שעות ראינו את השינוי. מרסל ואני נכנסנו לחדר של דרור בטיפול נמרץ בהדסה. שאלנו אותו אם הוא מזהה אותנו, והוא מצמץ בעיניו והזיז את הפה. אחרי שבעה חודשים בלי הכרה, אחרי כל כך הרבה ימים עצובים ומתישים, שבהם הוא רק נותח ונותח ועבר ממוסד רפואי אחד לאחר, דרור היה סוף־סוף שוב איתנו.
"מרסל פרצה מייד בבכי, ואני שמרתי על איפוק. הייתי מאושר, אבל ידעתי שהמלחמה הגדולה על החיים של הבן שלי רק מתחילה, ושהדרך עוד ארוכה מאוד. דרור חזר להכרה והחל בשיקום הארוך והמפרך, שמסגרתו היה צריך ללמוד מההתחלה הכל: לדבר, להזיז איברים, ממש כמו תינוק שלומד בכל יום משהו חדש".
שנתיים שהה דרור במחלקת השיקום בתל השומר. למד להביע את עצמו בעזרת קלינאית תקשורת, עבר טיפולי פיזיותרפיה מתישים וגם ריפוי בעיסוק.
"היה לי מאוד קשה שם", סיפר דרור בשיחה קודמת בינינו. "היו לי כאבים חזקים, והטיפולים שעשו לי היו קשים. בכיתי לא מעט. המזל הענקי שלי היה ההורים שלי, החברים והצוות הטיפולי - שלמעשה לא עזבו אותי לרגע".
ב־1 באפריל 2009, כמעט שלוש שנים אחרי פציעתו, השתחרר דרור מבית החולים וחזר הביתה - צמוד למגורי הוריו במושב. כאן, בבית שכולל מרפסת מרווחת וחצר, הכינו עבורו חדר מאובזר היטב, עם מיטת טיפולים, הליכון, מקבילים, אופני כושר ועמידון. חדר נפרד משמש חדר שינה למטפליו המסורים, שאחד מהם צמוד אליו ללא הפסקה.
סיפור השיקום של דרור הוא אחד המופלאים שידעה מדינת ישראל. כעיתונאי, אני מלווה את דרור כבר 16 שנים, מאז אושפז במצב אנוש ברמב"ם. שמרתי על קשר רציף איתו ועם אביו עוד בימים שבהם מצבו היה אחר לגמרי.
יכולת השיקום שלו, כוח הרצון והמסירות שהפגינו הוריו בטיפול בו - כל אלה עוררו לאורך הדרך הרבה השתאות והשראה. תעצומות הנפש שגייס, ושהוא ממשיך לגייס, להתמודדות עם אתגרי הפציעה שעבר, מוכיחות בכל יום מחדש איזו איכות מיוחדת יש בו, איכות מהזן המנצח.
"שנינו שיחקנו כדורסל"
את הילה הכיר דרור לפני שש שנים, באפליקציית היכרויות. תחילה הציץ בפרופיל שלה, אבל לא השאיר שום הודעה. היא ראתה שהציץ, ומיהרה לקרוא את הפרופיל המאוד חשוף שלו, שבו לא הסתיר את כיסא הגלגלים שאליו הוא מרותק. בתגובה, החליטה ליצור קשר עם דרור מיוזמתה. כעת היא מסבירה שמשהו בו קסם לה, ושאפילו היא עצמה לא שיערה אז עד כמה.
"אחרי שבוע של שיחות בינינו באתי אליו הביתה, לדייט ראשון. מאוד התרגשתי. ראיתי מולי חתיך הורס שיושב בכיסא גלגלים. החיבור בינינו היה מיידי. התאהבתי במי שהוא, באישיות הקורנת שלו, ולא הטריד אותי לרגע שהוא יושב בכיסא גלגלים ושיש לו פגיעת ראש.
"הגעתי מוכנה לקשר הזה, כשאני אוהבת את עצמי ושלמה עם מי שאני. לפני שהכרתי את דרור יצאתי לדייטים עם בחורים, אבל שום דבר לא תפס אותי. יש אנשים עם נכות רגשית הרבה יותר גדולה מהנכות הפיזית של דרור. הרגשתי שאני מתחברת לגבר מקסים, מצחיק, חם ואוהב, שמאפשר לי להיות אני, בכל תפארתי, משהו שלא הרגשתי מעולם".
דרור: "ואני גיליתי שהילה מדהימה, חמה, מגוננת, דואגת, אכפתית. נשמה טובה שמאוד מחכימה אותי. נולדנו באותה שנה, אהבנו בילדותנו אותן תוכניות טלוויזיה, אנחנו אוהבים אותה מוזיקה, שנינו אפילו שיחקנו פעם כדורסל.
"ואתה יודע מתי התאהבתי בה עד מעל הראש? כשנקרע לנו צינור השקיה בחצר - והילה הצליחה לתקן אותו בעצמה. חשבתי לעצמי, נוסף על כל התכונות הנהדרות שלה, גם את זה היא יודעת לעשות?"
"זאת עמותה מדהימה"
הם נישאו לפני ארבע שנים בחתונה רבת משתתפים בקיסריה. "תמיד היה בי רצון עז ואמונה שתהיה לי משפחה", מטעים דרור. "רציתי את זה כל הזמן, והאמנתי שהחלום הזה יתגשם - גם במצבים הכי קשים שבהם הייתי".
אני שואל את דרור איך הוא מגדיר, מהצד שלו, את מה שעבר ב־16 השנים האחרונות, מאז הפציעה. הוא עונה מייד במילה אחת: "גיהינום".
חשבת להרים ידיים?
"מעולם לא. היו לילות ששאלתי את אלוהים למה הוא לא לקח אותי ומה עשיתי רע, והייתי בוכה לתוך הכרית. אבל למרות כל הסבל, תמיד היתה בי עקשנות להתקדם ולהשתקם. תמיד היתה בי הרבה אמונה. הרבה אמונה. נראה לי שזה מי שאני".
ערב ירד על מישר, וכבר חושך בחוץ. בביתם של דרור והילה שמח עכשיו. אביו של דרור, איציק, בא לתת כתף וליהנות מהנכד הראשון שלו.
"דרור והילה עשו אותנו סבא וסבתא", צוהל איציק. "זאת היתה השאיפה שלנו כבר הרבה שנים, ועכשיו אנחנו מאושרים. זה אירוע גדול, משמח ומיוחד, ואנחנו כאן, לתת להם כל מה שהם צריכים. כמו תמיד.
"קורן הוא תינוק כל כך חמוד. אני רואה איך הוא מסתכל עלי, בעיניים ממזריות כאלו. הוא חיובי וחייכן, ויש לנו סיפוק גדול מאוד. והטיפול בו דורש גם ממני דברים שאני חושב שאפילו לילדיי לא ממש עשיתי. למדתי להחליף לקורן חיתול, להאכיל אותו. כל מה שצריך".
אני מכיר את איציק היטב, כיום פנסיונר, ובמרוצת השנים צברנו עשרות שיחות ופגישות. הוא איש שקול מאוד, ענייני ומעשי, שלא תמיד חושף את רגשותיו. אבל מול נכדו הטרי יורדים אפילו אצלו כל המחסומים.
"זה באמת מאוד מרגש אותי", מתקשה איציק להסתיר חיוך גדול. "אחרי כל מה שעברנו עם דרור, אחרי השיקום המפרך והמוצלח שלו, הוא לא מפסיק להפתיע את כולנו. הבן שלנו הוא אדם מאוד חזק. האבהות שלו והזוגיות הנפלאה עם הילה הן נס גדול שבאמת עושה לנו טוב בלב".
שגרת יומו של דרור עמוסה. הוא עובד בשיווק בחברת טבע ("נוסע לשם פעם בשבוע"), ויש לו מאמנת אישית מטעם "אחים לחיים", עמותה שמסייעת בקידומם של חיילי צה"ל שנפצעו במהלך פעילות מבצעית ("זאת עמותה מדהימה").
באמצעות העמותה יוצאים דרור והילה - שנמצאת כעת בחופשת לידה ומקדישה את כל זמנה לטיפול בקורן - לטיולים, להקרנות סרטים ולבילויים נוספים. דרור מתאמן בנוסף בפילאטיס ועובר טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה. "השיקום הפך אצלי ממש לעבודה, לצד העבודה ב'טבע'. אבל היום, המאוויים שלי וכל ההתכווננות שלי נתונים לקורן. אני פשוט שם, איתו".
"שמרנו את השם בסוד"
קורן מלא חיים עכשיו. לעיתים בוכה, לעיתים צוחק. ממלא את הבית בזוהר של פעוטות. את שמו החליטו לחשוף ברבים רק בטקס ברית המילה. "מאמצע ההיריון כבר ידענו שקורן יהיה השם שניתן לו", מספרת הילה. "שמרנו את זה בסוד, והיה לנו כינוי בשבילו - 'קוקו'. כולם ערכו הימורים איך יקראו לו, וניסו להוציא מאיתנו את הסוד. אבל עמדנו בכל הלחצים. רק בברית עצמה דרור סיפר לכולם".
שניהם צוחקים עכשיו. "הצחוק המשותף הוא הדבר הכי חזק שלנו", מסבירה הילה. "אנחנו פשוט קורעים זה את זה מצחוקים. זה משהו נדיר, וזה מה שהכי מחבר אותנו כזוג וכמשפחה. חוץ מהאהבה, כמובן".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו