אני בן 60. מטבע הדברים, יש לי חברים באותו גיל. והנה אני רואה כי אצל בני גילי נפוצה מאוד התופעה של אבטלה על רקע גילני. אני מוקף באנשים שהגיעו למשרות בכירות, עשו עבודה מצוינת, אבל אז משהו קרה, נגיד טלטלה בארגון שבו עבדו, והם נפלטו החוצה, ומאז לא מצליחים לשוב אל מעגל התעסוקה. יש לי חבר שכבר ארבע שנים לא מצליח למצוא עבודה, למרות שהיה מנכ"ל מוצלח של חברה גדולה וידועה. כאילו הטיפוס במעלה הדרגות היה בעצם טיפוס במעלה צוק, שכאשר מגיעים למעלה, ועוברים את גיל 50, מקבלים בעיטה באחוריים אל התהום.
מה שקורה לאנשים שנפלטים משוק העבודה בגיל מוקדם כל כך זה שהם מתחילים לאכול את החסכונות, בעצם יוצאים לפנסיה מוקדמת ללא גיבוי תקציבי. אז כעבור כמה שנים החסכונות - שעוד לא הבשילו בכלל לכלכל אדם עד סוף ימיו, ובטח לא כשיש לו עדיין ילדים הסמוכים על שולחנו - החסכונות האלה נגמרים. ואז הולכים לכסף שנחסך עבור הילדים ואוכלים גם אותו, ואז ניצבים בפני הפחד הכי גדול של העולם החדש - אין כסף, אין עבודה, אין חריר לחדור דרכו לעולם הפרנסה, ומשם קצרה הדרך לדלות ולעוני בגיל השלישי והרביעי, וזה כשנדמה היה פעם שמסלול החיים די מובטח, וכמו בדורות הקודמים יהיו פנסיה סבירה וחיים מרופדים.
ומצד שני, הדור הצעיר לא ממהר לעבוד. יש בני 30-20 רבים שמעדיפים לחפש את עצמם, ולא בעבודה. דברו עם מסעדן על הקושי למצוא עובדים, עם מערכת החינוך שאינה מצליחה לאייש את משרות ההוראה, עם נמלי התעופה שאינם מוצאים כוח אדם ונותנים שירות גרוע כבר כמה חודשים טובים. יש כאן כשל שוק קלאסי. יש המון אנשים שאינם מוצאים עבודה, והמון משרות שלא מוצאות עובדים.
בביקורי באירופה החודש ראיתי המון עובדים מבוגרים בכל משרה אפשרית. ונכון שאירופה מזדקנת, ואין צעירים הנושפים בעורף, אבל בכל זאת לראות מבוגרים ממש מאיישים משרות שאנחנו רואים בהן בדרך כלל רק תחנה זמנית בדרך לאקזיט זה מחמם לב, ויש לומר שהעבודה נעשית היטב, בסבר פנים יפות, בסבלנות, בקפדנות.
אם שוק העבודה בישראל יעבור התאמה למבוגרים, יקוצרו שעות העבודה, תתאפשרנה משרות חלקיות, ינותצו סטיגמות ומחשבות מפעם, אפשר יהיה להחזיר את הניצוץ לעיניים של כל כך הרבה אזרחים שמרגישים כעת שהם סחורה פגומה, שפג תוקפם. הכסופים שווים כסף. אפילו זהב.
נונו
מת אב ומת אלול ומת חומם, גם צביקה נאסף ומת עימם.
כמה אהבתי את השיר הזה. בתור נער שחווה את ההצפה שעשה השיר הזה לרשימות ההשמעה ברשת גימל, ובכל הרשתות, הרגשתי שיש צדק בעולם. איכות מנצחת. לא שידעתי מהי אהבת הקיץ הגדומה, או מהי אהבה בכלל, אבל הרגשתי שיש משהו טמיר במילים האלה של נתן יונתן, ושהלחן הגאוני של פיק הוא המפתח שפתח את הקשב שלי להאזין למילים שאחרת לא הייתי מגיע אליהן כלל.
אין לי הספד "המנוח ואני". לא הכרתי את צביקה פיק, לא שוחחתי איתו מעולם, הוא לא כתב לי שיר, לא היינו יחד בלהקה. אבל הבחירה יוצאת הדופן שעשה היוצר, שמצד אחד מיצב את עצמו כתופעה אופנתית, כפורץ דרך סגנוני, כגבר הראשון בישראל שהעז לשחק עם המגדר - הבחירה בשירי משוררים - היתה בחירה אמיצה, עמוקה, משפיעה יותר מכל הסממנים החיצוניים. פיק לא היה הראשון ששר שירי משוררים, אבל הוא נתן להם חיים מחודשים בעולם הדיסקו. גבוה ונמוך שימשו בערבוביה והכניסו לעם שלם מטען תרבותי יקר ערך. לא פחות.
למרות שבביתנו טורחים טרחה מרובה ששירים שלא מתאימים לילדים לא ייכנסו, ומשמיעים שירים מפעם, כשהיה איזה כבוד למילה, למסר, לחריזה - אי אפשר לאטום הרמטית. ועכשיו חדר לסלון שלנו בגדול השיר "ליבינג דה דרים" של נונו. למקרה שלא נחשפתם, הנה הפזמון החוזר, הקליט, המדביק: "בוקר ציח וצח, צהריים שאכט, ערב קרחן, איים ליבינג דה דרים". חיה את החלום. למרבה השמחה, הבנות כאן חושבות ש"צהריים שאכט" זה "צהריים שח", כלומר מדובר בשגרה של שחקנית שח מהדרגה העליונה, וזה בסדר דווקא. מלמד דבקות במטרה. אבל שאכט בצהריים - חרא של הרגל, אם יותר לי, בטח בגיל הזה שעושים ליפסינק לשיר בטיקטוק.
זמרים, קחו אחריות, אתם מייצרים להיטים קליטים וילדים אוהבים אותם. תנו כבוד לגילם. אינכם יכולים לבגר את הקהל בכוח על ידי הכנסת מסרים לא מותאמי גיל לשירים שלכם. אתם הורסים תמימות של דור, אתם משנים את העולם לרעה. לכל ילד מגיעה ילדות תמימה, בלי שאכט. תראו את צביקה, איך היה מושר בפי עולל וזקן, והשתמש במילות קודש ממש, קודש השיר. מת אב, תשמרו על הילדים.
בית חולים
את השבוע האחרון העברתי בבית חולים. אני בסדר, תודה, הייתי מלווה. ולמרות שבית החולים שבו שהיתי היה איכילוב בתל אביב, באמת מופת לניהול יעיל ואנושי, עדיין בבית חולים, בכל בית חולים, הזמן עוצר מלכת. משעה שאדם נכנס בשערי חדר המיון, השעון עובר לשיטת פעולה אחרת, הדקות והשעות נהיות יחידות מיותרות לגמרי, הזמן נספר בימים, ביממות, בשבועות. למאושפז הדבר אינו משנה כל כך, הוא או היא שקועים בייסוריהם, באינסוף שיחות חוזרות על עצמם עם צוותים רפואיים המבקשים לדעת בפעם האלף מתי נולדו ומה הם לוקחים, בסדר, אבל המלווים מתים משעמום. המשפט שהכי שמעתי היה "מהבוקר אנחנו כאן ועוד לא קרה שום דבר".
ואני, אדם המזהה הזדמנות עסקית בכל מקום, אומר - יפה, הקמתם קניונים הסמוכים כמעט לכל מרכז רפואי במדינה. אבל הקניון לא נותן מענה לאלפי המשועממים, שצריכים להעביר שעות וימים בחוסר מעש מוחלט עד שמשהו יקרה ליקיריהם. שופינג אפשר שעה-שעתיים, לא ימים שלמים של המתנה לרופא שיגיע ויפסוק גזר דינו.
כמה הצעות: 1. קזינו. התנאים כבר קיימים, תאורה אחידה ביום ובלילה משבשת את השעון הביולוגי, כמקובל בווגאס ובבנותיה. מה כבר יקרה אם לצד המיון תהיה שורת מכונות שמכניסים מטבעות ומושכים בידית? יישבו נא המלווים עם דליים מלאי מטבעות, יעסיקו עצמם, ירגיעו את הכעס על ההתנהלות שאינה מביאה אותם בחשבון, ירוויחו קצת, יפסידו הרבה והכסף ילך לבית החולים ולתוכניות גמילה מהימורים. אנשים ימותו על זה. אם לא זה, אז אולי רעיון מס' 2: האוניברסיטה המאושפזת. לצד חדר המיון יוכלו המלווים ללמוד משהו, ואף להוציא תואר במקרים קיצוניים. בזמן שאמא ממתינה ל־MRI, הבן יוכל לעשות תואר ראשון בפילוסופיה של המדע או משהו כזה. יש זמן, אין הפרעות, אפשרי. והכי טוב שלי: 3. פארק מים. יואילו המלווים לבוא בבגד ים ויוכלו לטוס במורד "שוברת העצמות", המגלשה הכי גבוהה בעיר, מהקומה העליונה עד לחניון במרתף, כולל מעלית ישירה למחלקה אורתופדית. פארק מים טוב יכול להעסיק אנשים יום שלם, ראיתי במו עיניי הקיץ.
ועד שכל זה יקרה - זכיתי לראות אנשי מקצוע ונשות מקצוע נהדרים, חמים, ענייניים, מלומדים, רחמנים, פועלים בהרמוניה לטובת חוליהם הרבים ללא משוא פנים. ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, מגויסים בהתלהבות לעזור לכל הבא בשעריהם. ממש התרחב לי הלב. אושפזתי בקרדיולוגית, ממתין לתוצאות הבדיקה בקזינו.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו