"שילמתי מחיר על התמיכה בישראל"

"אני הגרסה הכי טובה שלי פה", אומרת לי הפעילה והיזמית היהודייה־אמריקנית ארין שרודי. אנחנו נפגשים בארץ לרגל הרצאה שהיא העבירה בפתיחה של ועידת "תגלית אקסל". זאת אמירה שאינה מובנת מאליה: שרודי לא גדלה בבית יהודי במיוחד, והידע שלה בסוגיות שונות בכל הנוגע לישראל כמעט לא היו קיים בחייה, עד שהיא הגיעה לישראל בשנת 2010, בגיל 19, כחלק מפרויקט "תגלית".

ההשתתפות בתוכנית, שארכה עשרה ימים, שינתה את חייה של שרודי. היא החלה להתעניין בפוליטיקה הארצית בארה"ב והפכה לדמות מוכרת בשמאל האמריקני, עד כדי כך שהיא היתה במרחק נגיעה מלהיות חברת הקונגרס הדמוקרטית הצעירה ביותר, גם אם רוב אוכלוסיית ארה"ב כנראה לא תזהה אותה ברחוב.

הדרך לעיסוק של שרודי בפעילות חברתית החלה לאחר שצפתה באמה הופכת עולמות כדי לחקור לעומק את השכיחות החריגה של מקרי סרטן הערמונית, העור והחזה במחוז מגוריה. "למדתי מאמא שלי שאי אפשר לעמוד מנגד כשרואים אי־צדק", היא אומרת.

הדוגמה האישית של אמה החדירה בה את החיידק הפוליטי, ובגיל 13 היא הקימה עמותה סביבתית בשם "Turning Green". בשנת 2016 הוצע לה להשתתף בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, די בפשטות. אמרו לי: "את רוצה לרוץ? אנחנו צריכים אנשים כמוך שירוצו".

מי שגנב את אור הזרקורים באותה השנה היה נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ. שרודי נכנסה למרוץ במארס 2016, כשטראמפ־מאניה היתה בשיאה, אך בקליפורניה - מעוז הפרוגרסיבים - היה ברור שמי שמנצח בפריימריז הדמוקרטיים הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בבחירות על מושב בית הנבחרים כמעט ללא יוצא מן הכלל. 

אף שלא הצליחה לזכות במועמדות מפלגתה בבחירות ביוני 2016, בתקופה הקצרה שבה התמודדה החל שמה לעבור מפה לאוזן כמי שעשויה להפוך לקול החדש של הצעירים הפרוגרסיבים, שרוצים לכבוש את וושינגטון בסערה ולתת ייצוג לצעירים ולקול הנשי הפרוגרסיבי־ציוני.  

"חנוכייה מול עץ אשוח"

"אמא שלי יהודייה, היא באה מבית של יהודים קונסרבטיבים ששמרו כשרות בפילדלפיה, ונסעה מערבה 3,000 מייל כדי להתחתן עם האב תכול העיניים שלי, שגידל אותי בתור אקטיביסטית. גדלתי במשפחה שבתקופת חג המולד שמנו חנוכייה מול עץ האשוח בסלון".

היא המשיכה בפעילותה הציבורית מתוך הבנה שערכי השמאל האמריקני, ערכי שמירת הסביבה והצדק החברתי לא צריכים להגדיר בני אדם, ושלשום צד בשמאל האמריקני אין מונופול עליהם. במילים אחרות, אפשר להיות ציוני, פמיניסטי ופרוגרסיבי ואין סתירה בין הזהויות. 

היא מספרת ש"במהלך ילדותי לקחו אותי לכל ההפגנות והעצרות במאבק בשינויי האקלים ובמאבק למען צדק גזעי ולמען זכויות להט"ב, מטרות שאני בעד כולן, אפילו שידעתי שיש שם נטייה אנטי־ישראלית".

"גדלתי בצפון קליפורניה, ליד סן פרנסיסקו, וחוץ מישראל, זה המקום הכי אהוב עלי בעולם", היא אומרת ומדגישה שזה המקום שבו נולד למעשה ענף הרכיבה בהרים בארה"ב, ויש בו "הריכוז הגדול ביותר של חוות אורגניות בכל ארה"ב". 

שרודי פעילה בעמותות שמספקות מזון לנזקקים, גם מחוץ לקליפורניה. "אני פועלת בתחומים שמחברים את דור ה־Y לאיכות הסביבה ולפעילות חברתית כבר יותר מחצי מחיי, ואני רואה שזה גדל לא רק בתחום העמותות אלא גם חודר לתוך תאגידים ולקובעי מדיניות".

מה היה בביקור ב"תגלית" שהצית בך להט חברתי כזה?

"כשהייתי בת 18 חברה שלי שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף ל'תגלית'. שאלתי אותה מה זה, והיא אמרה 'זה טיול חינם בישראל'. מאיפה שאני מגיעה, כל מה שאמרתי לך לגבי הסוגיות השונות והאידיאולוגיות, כל זה כלל גם אג'נדה אנטי־ישראלית. אני רציתי להגיע ל'תגלית' כדי לנסוע גם לסוריה, ללבנון, למצרים, לירדן ולגדה המערבית. יש לי חברים בכל המקומות האלו, פעילים שנלחמים למען כל המטרות הסביבתיות והחברתיות החשובות.

"נחתי בנתב"ג וחציתי את הכביש. הרגשתי תחושה בלתי אמצעית של חום, כאילו אני בבית, משהו שמעולם לא הרגשתי, ולי יש הזכות לעבוד בתחום שמאוד תואם את הערכים שלי. במהלך עשרת הימים שלאחר מכן עברתי מעין מסע שבו יצא לי לחזות בכל כך הרבה מהערכים שלי מיושמים בפועל - האנרגיה המתחדשת, הביוטק, הייצוג של נשים במערכת המשפט. חשבתי לעצמי, מה זה המקום הזה? זה לא מה שסיפרו לי כפעילה בארה"ב, והייתי בהלם מתמיד". 

בחינת קבלה מאולתרת

אחרי שחזרה לארה"ב, שרודי התקשתה להתעלם מכך שישראל הפכה לשם גנאי בשמאל האמריקני־פרוגרסיבי. "ידעתי לאיזה אקלים אני חוזרת, ידעתי שבחוגים שלי לדבר על ישראל ועל הציונות זה לא משהו שקיים. צעדתי בצעדות הנשים הראשונות, ובצעדות של 'חיי שחורים נחשבים' לפני שהן הפכו להיות חלק מתנועת החרם על ישראל. אני עמדתי לצד האינדיאנים במאבקם נגד צינור הנפט בדרום דקוטה בארה"ב, והמפגינים שם נשאו שלט שבו היה כתוב שהם עומדים לצד העם הפלשתיני שחי תחת האפרטהייד של ישראל.

"חציתי את הקו וידעתי מה המשמעות של לחצות את הקו למען ישראל. הרגשתי מחוברת באופן אישי לאדמה, להיסטוריה, לחברה תוססת, חיה ועכשווית שרציתי להתחבר אליה, ושגם הרגשתי מוזמנת להתחבר אליה".

כשהחלטת לרוץ לבית הנבחרים אמרת שאת רוצה לייצג את הצעירים, כי עד אז מעולם לא היה נבחר ציבור ברמה הפדרלית שהוא בן פחות מ־30.

"רציתי להחדיר אנרגיה חדשה לתרבות של השליחות הציבורית, להרחיב את המשמעות של מי יכול להיות פוליטיקאי. אני לא ראיתי אף אחד שנראה כמוני, אבל לא רציתי לרוץ רק כדי לעשות היסטוריה אלא כדי לחולל שינוי, וזה מה שהפתיע אנשים. באותה תקופה כבר עבדתי בתחום 11 שנה. זה לא נראה טבעי שאישה בת 24 תעשה את המסלול הארוך הזה, ולכן כשהכרזתי על המועמדות שלי עשיתי את זה באתר 'Medium', שבו הכותרת היתה 'למה לעזאזל בת 24 רצה לקונגרס'. עשיתי פייסבוק לייב כי זה מה שהדור שלנו עושה, ומעולם לא ציפיתי שהקמפיין יתרומם כפי שקרה. אך העובדה שבת 24 רצה לקונגרס תפסה כותרות, אפילו בינלאומיות. הווידאו הראשון של הקמפיין שלנו זכה ל־6.5 מיליון צפיות, וזה הזניק אותנו למקום אחר לגמרי כי פתאום כבר לא דיברתי רק לתושבי מחוז הבחירה שלי. התחלתי למעשה לדבר לאומה ולעולם. במהלך 70 הימים של המרוץ הייתי בשטח, חרשתי את המחוז ודיברתי על מה שאכפת לבוחרים. אני חושבת שמה שהפתיע את הבוחרים זה שלא פחדתי לשוחח גם על הנושאים הקשים".

כולל על ישראל? 

"כן, אבל זה לא משהו שאני הדגשתי, אלא השמעתי כחלק מהמדיניות הציבורית שלי. כחמישה ימים לפני מועד הפריימריז התרגשתי מאוד כאשר שני כלי תקשורת יהודיים ביקשו שאתראיין אצלם. שאני אסרב לראיון? ברור שלא. ואז, כמה ימים אחרי הראיון אני זוכרת בדיוק איפה הייתי כאשר גיליתי מה הכותרת של הראיון: 'פרוגרסיבית, פרו־ישראלית ואולי גם הצעירה ביותר בקונגרס'".

גם אם יש אמת בכותרת הזאת, מועמדותה של שרודי הפכה רעילה עבור ארגונים פרוגרסיביים שראו בישראל ובציונות מילים שאסור להזכיר בנימה חיובית, ללא כל פשרות.

"זו מילת גנאי בחוגים שאני מגיעה מהם. קראתי את הכתבה, ואמנם היא שיקפה את מה שאני באמת אמרתי ואת עמדותיי, אבל מנהל הקמפיין שלי אמר לי, 'ארין, זה יעלה לנו ביוקר'".

שרודי אמנם לא חושבת שהיא הפסידה בגלל האהדה לישראל, אך יש לה עצה לכל מי שרוצה לרוץ: להתכונן כמה שיותר מוקדם להפתעות בלתי צפויות. "שנאה רבה הוטחה בי אחרי הראיונות האלה", היא מודה. "בתוך שעות מאז שהכתבה פורסמה יצא ניוזלטר, שבו נאמר כי הצבעה לארין היא כמו לירוק על קברו של ילד פלשתיני שנרצח".

מי כתב את זה?

"מדובר בניוזלטר מקומי של פעילים שעבדו איתי במשך יותר מעשור למען מטרות שונות. זו היתה הפעם הראשונה שבה נוכחתי לדעת עד כמה זה (ישראל) הפך להיות סוג של בחינת קבלה שאנשים בשמאל הפרוגרסיבי מחויבים לעבור". 

אי אפשר להיות גם פרוגרסיבי וגם פרו־ישראלי?

"זה לא שינה להם שאני והם ראינו עין בעין ב־99 אחוז מהסוגיות. פתאום יש להם בחינת קבלה מאולתרת שהכריחו אותי לעבור, ומבחינתם אני נכשלתי. יום לאחר הפרסום, וארבעה ימים לפני הפריימריז, קיבלתי מיילים של נאצה שבהם נראיתי עם טלאי צהוב ועם ציור שלי כמו מפלצת וכיתוב: 'צאי מהמדינה שלי, יהודייה מגעילה, לכי חזרה לישראל, לשם את שייכת'. היו לי בערך עשר הודעות קוליות רוויות שנאה. היו עשרות אלפי איומים נגדי ברשתות החברתיות וברחבי האינטרנט".

אם תוקפים אותך משני הצדדים, את כנראה צודקת. 

"תמיד חשבתי כך. אמא שלי דמוקרטית, אבא שלי רפובליקני ובילדות שלי שמעתי את שניהם, ואני כנראה נפלתי איפשהו באמצע. אבל זה היה מאוד מוזר לראות את כל הקצוות הקיצוניים מתכנסים נגדי. צד אחד אמרי לי שאם אני רוצה להיות יהודייה טובה אני צריכה להיות אנטי־ישראלית, והיה הצד השני שאמר לי שאני יהודייה מלוכלכת כי ישראל היא המדינה שלי ואני נחותה כאן. ואני מעולם לא הייתי טובה בלשתוק. אז הגעתי למסקנה שזה הגיע בתזמון מושלם כי הפעם מנסים להדיר את הדעות שלי, ולא רק את העם שלי. אז כתבתי כתבה שבה תקפתי את האנטישמים.

"הרבה דברים השתנו אצלי ביוני 2016. אבל יותר מכל, לראשונה בחיי ראו אותי בתור יהודייה והבנתי מהר מאוד שאם אתם הולכים לשנוא אותי בגלל זה או בגלל שאני תומכת בישראל, זה בסדר מבחינתי. אני באמת רואה ב'תגלית' אחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר בחיי. ראיתי כל כך הרבה צעירים שנאלצים להתמודד עם בחירה כוזבת בין להיות פעילה לבין להיות ציונית, בין להיות למען יהדות או למען צדק. אני לא אדם שאפשר לשים בקופסה.

"בניגוד למה שניתן להבין מטוויטר או מהפקולטות למדעי הרוח, רוב האנשים בעולם לא מדברים על ישראל 99 אחוז מהזמן. הרבה ישראלים לא מבינים שאנחנו (היהודים וישראל) לא מרכז העולם. יש במדינה שלי בעיות ענקיות שצריך לטפל בהן, אז אם מישהו תוקף אותי על זה שאני תומכת בישראל או בגלל הזהות היהודית שלי, שיבושם לו, אבל אני מתכוונת להתמקד בדברים אחרים".

שרודי מדגישה כי חלק חשוב מפעילותה החברתית בארה"ב קשור באופן ישיר לישראל. היא חברת דירקטוריון בארגון Zioness, שמשמשת פלטפורמה לאנשים פמיניסטים וציוניים, וב־IsraAID, שהוא ארגון הומניטרי ישראלי שפועל בעולם. היא גם יושבת בוועדת החינוך של "תגלית", שבה מעצבים את התוכן החינוכי של הטיולים.

את מתכוונת לרוץ שוב? 

"אני חושבת שכן. אני לא יכולה להגיד מתי אני אתמודד ולאיזו משרה".

את תרוצי כמועמדת של המפלגה הדמוקרטית? 

"כן. אני מאמינה שבשיטה שלנו, בניגוד לישראל, שבה יש אינסוף מפלגות, אנחנו עדיין תלויים במערכת של שתי מפלגות גדולות. אני מאמינה בהרבה מהסוגיות שמקדמת המפלגה הדמוקרטית, כפי שהאמנתי לאורך כל חיי. אני לא מאמינה שהבייס של המצביעים הדמוקרטים שותף לגישה האנטי־ישראלית שיש בשמאל הקיצוני. צריך אנשים צעירים וגם להגדיר מחדש מה הערכים שלנו, ולא לתת לקולות המעטים והלא מייצגים אך הקולניים להחזיק בערכים שלנו כבני ערובה. אסור לתת להם לחשוב שיש להם מונופול על האמת בכל הנוגע לישראל".

shishabat@israelhayom.co.il